הדשא הגדול שמול חדר האוכל ריק. השמש הקופחת מונעת מילדי הקיבוץ להתרוצץ על הרחבה שניצבת בלב המשק. מאות סועדים ממלאים את השולחנות הארוכים בחדר האוכל. נהנים מארוחת צהריים דשנה, לוגמים סודה מכוס זכוכית, ומפטפטים על ענייני השעה: חקלאות, טכנולוגיות חדשות, רכילות ופוליטיקה. ארוחת צהריים שגרתית ביום קיצי, בחדר האוכל של משמר העמק.

רחבת חדר האוכל. חם מדי, אז הילדים לא מתרוצצים בחוץ כתמיד (צילום: אוריאל לוי)

סביב השולחנות מסובים צעירים וזקנים, אנשי עמל באמצע יום העבודה, נערים ופנסיונריות. חלקם לבושים בטי-שירט וג'ינס, אחרים בחולצת עבודה כחולה או בחולצה מכופתרת. איש-איש ומגש האוכל שלו. ילדי הקיבוץ יושבים סביב כמה שולחנות בקצה חדר האוכל הגדול, יחד עם מדריכיהם, ולא ליד ההורים. זה היה כך לפני שבעים, חמישים, ושלושים שנה, וכך זה גם כיום. קיבוץ מודל 2022.

עובדים בשביל היצירה והסיפוק, ללא כל קשר לתמורה

במשמר העמק הניסוי הצליח. מאה שנה לאחר שנוסד הקיבוץ, חבריו קמים מדי בוקר ובוחרים לנהל את חייהם בשיתוף כלכלי מלא. מלבד הטכנולוגיה, נדמה שמעט מאוד השתנה במאה שנותיו של הקיבוץ. התרבות הענפה שמגיעה לשיא בחגים, אך נוכחת מאוד גם בחיי היומיום. חיי הקהילה התוססים, שמדיפים ניחוח של ארץ ישראל היפה. הלבוש הפשוט, האופניים והקלנועיות, ועל כל התזמורת מנצח ערך העבודה. עובדים בשביל היצירה והסיפוק, ללא כל קשר לתמורה.

שדות הקיבוץ. ניחוח של ארץ ישראל היפה (צילום: אוריאל לוי)

שדות הקמה מסביב מבליטים את עונות השנה. שכונות חדשות שנבנות בזו אחר זו מעידות על ריבוי בנות הקיבוץ שמבקשות להמשיך לחיות בו. מנהל המפעל נהנה מאותה המשכורת של הכובסת. סדרן הרכב נאלץ להתמודד עם עשרות בעיות שעולות מדי יום. שתי מזכירות הקיבוץ רצות מישיבה לישיבה, וכולם גאים מאוד בביתם.

"גם כשלא היה לחם, השקיעו את האנרגיות בשירה בצוותא ובמחזות"

הקיבוץ שנעשה ברבות השנים לאחד הגדולים והעשירים ביותר, התקבץ חמש שנים לפני שעלה על הקרקע. בינואר 1922 נפגשה קבוצת חברים יוצאי "השומר הצעיר" בעבודות הסלילה של כביש חיפה-נווה שאנן. הם החליטו להקים קיבוץ חדש, ולהגשים את חלומות הנעורים שרקמו יחד בקיני השומר הצעיר. "הם רצו להקים חברה חדשה, חברה טובה וצודקת יותר מזו שעזבו באירופה", אומר עמרם גורדון (88). "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים – זה לא נאמר בציניות אלא באמונה שלמה. הם היו אנשים של חזון גדול, והמון נכונות להקרבה. אנשים צנועים, שמוכנים לעבודות הכי קשות שניתן לדמיין, והכי חשוב – אנשי תרבות".

עמרם גורדון בספריית הקיבוץ ב'בית הגדול'. "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים – זה לא נאמר בציניות אלא באמונה שלמה" (צילום: אוריאל לוי)

כבר בראשית הדרך, כשעוד חיו באוהלים בחיפה, היה בקיבוץ חוג דרמה שהעלה כמה מחזות בכל שנה, חוג שירה, תזמורת ועלון שבועי. "התרבות תמיד הייתה דבר מרכזי מאוד בקיבוץ הזה", אומר גורדון בגאווה גדולה, "גם כשלא היה לחם, השקיעו את האנרגיות בשירה בצוותא ובמחזות".

רוקדים "סובי ממטרה", 2013. "התרבות תמיד הייתה דבר מרכזי מאוד בקיבוץ הזה" (צילום: photomati)

חודשים ספורים לאחר שקיבוץ א' של השומר הצעיר הקים את בית אלפא בעמק חרוד, התגבש בחיפה קיבוץ ב' של תנועת הנוער הציונית הראשונה בעולם, והיחידה באותה העת. הם היו צעירים שעלו ארצה ב-1921-1920, רובם בוגרי התנועה, שגדלו באותן משפחות, באותם קנים ובאותן עיירות זנוחות בגליציה (כיום פולין). ההכרזה החגיגית על הקמת הקיבוץ נערכה ב-21 בינואר 1922, יום שבו הגיעה הבשורה על הולדתה של אראלה בלינד, שנולדה בירושלים יומיים לפני כן, והיא הבת הראשונה לקיבוץ.

"העולם מסביב השתנה, אבל הצורות הבסיסיות של הקיבוץ נותרו על כנן"

"חברי הקיבוץ, ששכן בנווה שאנן, עבדו בקבלנות בסלילת כבישים", מספר גורדון, שהיה המנהל של 'ספריית פועלים' עד לאיחודה עם הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', והוציא לאור השנה את הספר 'ימי ראשית', סיפור ראשיתו של קיבוץ משמר העמק. "הם רצו לחיות בקיבוץ, אך לא ידעו איך עושים את זה, או במונח המקובל אז – חסרה 'תמונת הקיבוץ', ועל הנושא של תמונת הקיבוץ הרצויה התנהלו שיחות בכל ערב. לא היה ברור איך להפוך את הרצון לחיות יחד בחברה שמבוססת על שיתוף ושוויון לשפת המעשה. היו חסרים כלים ארגוניים".

הקיבוץ מנה בהתחלה 85 חברים, יותר גברים מנשים, ותינוקת אחת. המוסדות הראשונים שהוקמו היו 'סידור עבודה' – באותה העת כמעט כולם עבדו יחד בעבודות קבלניות – ו'קופה משותפת'. לאחר כמה שבועות חלק מהחברים החליטו לחלוק את בגדיהם וכך הוקמה 'הקומונה' – שיתוף בבגדים ומכבסה משותפת. בהמשך הוקם גם חדר אוכל בצריף רעוע.

"מה שמדהים זה שהמוסדות האלה פועלים גם כיום, לאחר מאה שנה", אומר גורדון שנולד בקיבוץ. "כל העולם מסביב השתנה, מלחמות עולם, הוקמה מדינה, שינויים טכנולוגיים, אבל הצורות הבסיסיות של הקיבוץ הזה נותרו על כנן, ומי שמנהל אותן אלו הנכדים והנינות של המייסדים". ארבעה מחמשת ילדיו הם חברי קיבוץ, וגם כמה מ-15 נכדיו.

"פעם שיחות הקיבוץ עסקו בסין העממית, כיום הן פרקטיות"

לאחר חצי שנה בחיפה עבר הקיבוץ לנהלל, שם עבדו החברים בקבלנות בייבוש ביצות. "ב-21 בינואר 1923 נחוג לראשונה יום ייסוד הקיבוץ", כתב גדעון מנור, שהצטרף לקיבוץ בימי נהלל הראשונים. "כל הציבור התכנס בחדר האוכל. החברים ישבו במעגל בשקט, כשבאמצע חדר האוכל ארגז תפוזים, כיבוד גרנדיוזי. אז קם ברוך, ואמר כמה מילים. אני אמנם כבר הבינותי קצת עברית, אך את דבריו לא הבנתי. ראיתי שהכול שתקו והורידו ראשים. האם הוא אומר משהו רציני או עצוב? אחר כך רקדו הכול על הרצפה, שהייתה מכוסה שכבה עבה של בוץ. למחרת הסביר לי יהושע שכאן לא מקובל לנאום הרבה בחגיגות. העיקר שהכול יחושו את השמחה שבחג. גם השיחות נשאו אותו אופי. אני זוכר שיחה אחת – גם הפעם ישבו הכול בשקט, הורידו את ראשיהם וחיכו, אז קמה בחורה אחת ואמרה משהו, ואחר כך שוב היתה שתיקה כללית. אחר כך אמרו שבחורה זו שמה יטקה,  ושהיא הודיעה שהיא בהריון".

'שיחת הקיבוץ' היא בין המוסדות הבולטים במשמר העמק. "בימינו נערכות שיחות קיבוץ בערך אחת לשבועיים. השבוע נערכו שתי שיחות", אומר גורדון, שהפסיק להשתתף בשיחות לאחר שחגג יומולדת 80. "החלטתי שזה הזמן לתת לצעירים לנהל את הקיבוץ. אני סומך עליהם".

במשך השנים שינו שיחות הקיבוץ את אופיין. בהתחלה היו אלה וידויים נוסח ביתניה עילית, שבהם משתפך אחד החברים בפני הכלל. "צריך לזכור שהם היו נערים בני 25-17 בימים ההם". בהמשך קיבלו השיחות נימה פרקטית יותר. את קבלת ההחלטה בקונצנזוס, שדרשה זמן רב על כל נושא פעוט – החליפה שיטת הרוב: תחילה בהצבעה, ובהמשך בקלפי. בחלק משיחות הקיבוץ התקבלו החלטות גורליות, אחרות נשמרו לעדכונים על הפעילות העסקית של המשק או על הזירות הפוליטיות השונות, וכן לגיבוש אידאולוגיה. "כיום אין יותר שיחות אידאולוגיות, רק פרקטיות", אומר גורדון. "אני זוכר למשל שיחות קיבוץ שקיימנו בשנות החמישים על יחסינו לסין העממית. שלוש שיחות ברצף במטרה לגבש תפיסה משותפת. בעיני זה חסר כיום".

חברי הקיבוץ בשנותיו הראשונות. גורדון: "השיחות האידיאולוגיות חסרות כיום" (צילום: פריץ כהן/לעמ)

אחד השינויים שערך גורדון כששימש כמזכיר הקיבוץ בשנות התשעים, היה לצלם בווידאו ולהקרין בשידור חי את שיחות הקיבוץ לבתי החברים. "היו מי שהתנגדו כי אמרו שהחברים יפסיקו להשתתף בשיחות, אבל זה לא קרה. להיפך – זה נתן גם למי שמצבו הבריאותי מונע ממנו להגיע, להרגיש שלקח חלק בשיחה". בימי הקורונה עברו 'שיחות הקיבוץ' לזום, ומאז הן נערכות במקביל במפגש ובזום. "אני חושב שצריך להפסיק לשדר בזום. יש משמעות למפגש פנים אל פנים".

ירושלים של השומר הצעיר

אחרי תקופה של כשנתיים בנהלל, בסתיו 1924 עבר קיבוץ ב' לעפולה, שם עבדו חברי הקיבוץ בבניין הבתים הראשונים של העיר ובנו את המבנה של בית חולים העמק. בקיץ 1926 התאחד הקיבוץ עם קיבוץ ד' של השומר הצעיר, בטקס שנערך כמו חתונה עם כתובה: "הבחור החתן קיבוץ ב' בן החמש, אמר לבתולה היפה ויעלת החן מרת קיבוץ ד' בת השנה: היי לי לאישה כדת משה בישראל…" בהליך האיחוד סוכם שיחד יקימו קיבוץ שהוא לא קבוצה קטנה (כמו דגניה וכנרת) ולא קיבוץ גדול (כמו עין חרוד של גדוד העבודה). "120 חברים זה אידאלי", נאמר.

הקיבוץ ב-1938. "120 חברים זה אידאלי" (צילום: זולטן קלוגר/לעמ)

העלייה לקרקע החלה ב-1926, אך במשך כמה שנים רק לחלק מחברי הקיבוץ התאפשר לשבת על הקרקעות, לעבד את השדות, ולהתחיל בבניית הקיבוץ. באותה העת כבר הוקמו כמה קיבוצים נוספים של עולים שגדלו בקני השומר הצעיר במזרח אירופה, וביקשו לייסד תנועה קיבוצית עצמאית בארץ. כך הוקם ב-1927 הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, שמשמר העמק הפכה עם השנים לבירתו. "ירושלים של השומר הצעיר" כינו את הקיבוץ שצמח במהירות, וכמה מחבריו היו למנהיגי התנועה.

המתקפות על הקיבוץ רק חיזקו את ראשוניו

במאורעות תרפ"ט (1929) הותקף היישוב המבודד על ידי המון פורעים. ההתקפה נהדפה על ידי החברים, אך לאחר מכן, לבקשת המשטרה הבריטית, פינו החברים את היישוב עד שיירגע. כשחזרו לאחר עשרה ימים, מצאו את שדותיהם וצריפיהם בזוזים ושרופים. "במקום שזה ישבור את רוחם, המאורע הזה רק חיזק אותם", מספר גורדון. "הם החליטו לבנות עמדות וביצורים, ושכל הקיבוץ יעבור לחיות ביישוב החדש. ב-1930 עברו כל החברים יחד עם הילדים ליישוב החדש שמנחם אוסישקין העניק לו את שמו: משמר העמק. "הייתה זו נקודה מבודדת בקצה הדרום-מערבי של עמק יזרעאל. מסביב היו רק כפרים ערביים. חלקם היו עוינים, אך אחרים היו חברים. נהגנו לשחק איתם, ואף לחגוג יחד חגים – יהודים וערבים", אומר גורדון, שנולד לאחר שהקיבוץ כבר התיישב, והיה הילד ה-36 של הקיבוץ.

"הייתה זו נקודה מבודדת בקצה הדרום-מערבי של עמק יזרעאל. מסביב היו רק כפרים ערביים. חלקם היו עוינים, אך אחרים היו חברים. נהגנו לשחק איתם, ואף לחגוג יחד חגים – יהודים וערבים"

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו הותקף הקיבוץ בירי. חברי הקיבוץ מיהרו לתפוס עמדות ולהשיב באש. למחרת הגיע המשורר אורי צבי גרינברג לקיבוץ. "הוא הגיע זמן קצר לאחר שהתלקחה שריפה ביער שנטעו חברי הקיבוץ במורדות רמות מנשה", מספר גורדון. "הוא שאל את אחת החברות בחצר הקיבוץ איפה כל הגברים. היא אמרה לו שהם רצו לכבות את השריפה, והציעה שגם הוא יסייע. צבי גרינברג הסתובב ונעלם". למחרת הופיע ב'דואר-היום' שירו 'הפקר העמק' שבו קילל צבי גרינברג את חברי הקיבוץ, בהשראת קללת דוד את הר הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף". "במקום לעזור לכבות שריפה הוא הלך לכתוב שיר שכל כולו שנאה עזה, בימי פרוץ המרד הערבי. היום קוראים לזה 'לירות בתוך הטנק'. אלו הניצנים לשנאה העזה שהתפתחה בחוגי הימין נגד השומר הצעיר".

קיבוץ שהאנשים בו חיים מהרוח, לא מהכסף

ברבות השנים הקיבוץ גדל, וכמה מחבריו ובניו נהיו אנשי ציבור, בהם חברי הכנסת והשרים: מרדכי בנטוב, יעקב חזן, אמרי רון, אמה תלמי, אמנון לין ומאיר תלמי, הסופרים ע. הלל ומשה שמיר אשת התיאטרון שולמית בת-דורי ויוזם מוסד יד ושם מרדכי שנהבי. שומריה, המוסד החינוכי שהוקם במשמר העמק ב-1931, הפך לדגם למוסדות החינוך של הקיבוץ הארצי שקמו בזה אחר זה לאחר שנוסדה המדינה. משמר העמק הייתה לבירתו התוססת של השומר הצעיר, אך לא הצליחה להתבסס מבחינה כלכלית.

איתן בזנר ונעמי מניפים דגל, שומריה 1935 (צילום: ארכיון משמר העמק)

תהלוכת השומריה, 1938. דגם למוסדות החינוך של הקיבוץ הארצי (צילום: ארכיון משמר העמק)

"ניסינו לעשות כל דבר שאתה רק יכול לדמיין כדי למצוא פרנסה", מספר רן גולן, שגדל בקיבוץ. "בהתחלה התרכזנו בחקלאות, והיה פה מגוון גדול של ענפים. בשנות החמישים התחלנו עם תעשייה. אמרו שהמפעל זה בשביל שלמייסדים, שכבר החלו להזדקן ולא יכלו לשאת עבודות פיזיות, יהיה איפה לעבוד. ניסינו לייצר כל מיני דברים – שקעים, רכיבי חשמל, בתי נורה. זה לא נגמר שם: נוסדו פה עוד המון יוזמות ועסקים. אני למשל הקמתי מחלבה, ולמדתי לבד להכין גבינות". ברבות השנים נתפס משמר העמק כקיבוץ רוחני, בדומה לעין חרוד מאוחד. קיבוץ שיש בו הרבה אידאולוגיה, והאנשים חיים מהרוח ולא מהכסף.

רן גולן. "ניסינו לעשות כל דבר כדי למצוא פרנסה: לייצר שקעים, רכיבי חשמל, בתי נורה. אני הקמתי מחלבה" (צילום: אוריאל לוי)

"מי ידע אז שדווקא מפעל הרשתות יהפוך להצלחה אדירה"

בשנות השמונים נכנס הקיבוץ לחובות. "היינו מקבלים חבילת שוקולד אחת לשבוע לכל בית הילדים", מספרת יעל מס, שמגדירה את הימים ההם "תקופת עוני קשה". בשיא המשבר של התנועה הקיבוצית, כשהקיבוצים עברו מהשיטה המסורתית של תקציב חודשי למשכורות דיפרנציאליות, ותמחרו את השירותים השונים שניתנים לחברים, משמר העמק עבר תהליך הפוך. "היה פה תהליך של ליכוד השורות", אומרת מס, "האווירה הייתה שדווקא בימי משבר, אנחנו חייבים לעבור את זה יחד. הצבענו על החלטות ותקנונים שהפכו את השיתוף לברזל. מי ידע אז שבין אינספור הניסיונות שלנו למצוא נתיבים לפרנסה, דווקא מפעל תמה, שבזמנו לא כל כך הצליח, יהפוך להצלחה אדירה?"

יעל מס בכלבו. "דווקא בימים שבהם קיבוצים עברו מתקציב לשכר דיפרנציאלי, הצבענו על החלטות ותקנונים שהפכו את השיתוף לברזל" (צילום: אוריאל לוי)

בתמה מיוצרות רשתות (לואו-טק, לא היי-טק). זהו מפעל למוצרי אריזה והגנה לחקלאות ורשתות צל. כמעט כל התוצרת שלו הולכת לייצוא, ויש לו מפעלי בת בברזיל, וייטנאם ואיטליה. הצלחתו הביאה ביטחון כלכלי לכ-600 חברי משמר העמק, והקיבוץ הלך והתעשר בעשרים השנים האחרונות. "השיתוף הכלכלי, ושוויון ערך העבודה, היו שם לפני תמה", אומר גולן, "ואנחנו מקווים שהם יישארו גם אחרי".

"אחד העקרונות החזקים ביותר אצלנו הוא שוויון ערך העבודה", אומרת מיכל שמאי, אחת משתי מזכירות הקיבוץ. "אני חושבת שזה הפטנט הכי חשוב שיש לנו. עובדה שגם בתקופות קשות, כשהיינו ממש עניים, העיקרון הזה שמר עלינו. כל חברה נדרשת לעבוד, והקיבוץ כקולקטיב מספק את כל צרכיה. זה הבסיס של כל התורה וזה מה שמחזיק אותנו יחד גם היום".

מגדל המים (צילום: אוריאל לוי)

יש גם בריכה (צילום: אוריאל לוי)

"אני מברכת על מה שאנחנו מצליחים לעשות פה, על שוויון ערך העבודה"

במכבסה ('הקומונה', כפי שקוראים לה המקומיים) מקפלות הכובסות את בגדי החברים והילדים. רוב עובדות המכבסה כיום הן שכירות שמתגוררות מחוץ לקיבוץ ומגיעות מדי יום לעבוד בו. אחת מהן, שביקשה להישאר בעילום שם, סיפרה שהיא עובדת במכבסה כבר 17 שנה, ובשבילה זה בית. "אני מכירה את כל חברי הקיבוץ, אנשים מעולים! אני שמחה מאוד לעבוד פה". ספיר בלדב, חברת הקיבוץ, מנהלת את המכבסה. "ביקשו ממני להיכנס לעבוד פה", היא מספרת, "וזה התאים לי. עבודות שירותים זה לעבוד עם אנשים, זה דורש סבלנות. לפעמים יש תלונות, אבל בסך הכול האווירה חיובית".

ספיר בלדב, מנהלת המכבסה. "לפעמים יש תלונות, אבל בסך הכול האווירה חיובית" (צילום: אוריאל לוי)

אם בשנות החמישים ניטשו ויכוחים מרים בקיבוץ על הכנסת עובדים שכירים, כיום רוב העובדים בענפי השירות הם שכירים. "זה לא סוד שזה דבר מסובך לנהל קיבוץ", אומרת מס, שעובדת באגף משאבי אנוש. "רוב החברים יעדיפו קריירה מחוץ לקיבוץ, עבודות ניהול, או שיעבדו במפעל או בחינוך. קשה לנו למצוא חברים שיעבדו כנותני שירותים במכבסה ובחדר האוכל. אנחנו עושים מאמצים שבכל אחד מהענפים יעבדו גם חברי קיבוץ, וגם ילדי הקיבוץ שנכנסים כבר בגיל 13 לתת ימי עבודה. אני מברכת על מה שאנחנו מצליחים לעשות פה, על שוויון ערך העבודה. השכירים מקבלים פה תנאים מעולים, וזה לא בושה מבחינתנו להעסיק אותם".

במתפרה עובדות שלוש חברות קיבוץ. בהפסקת הצהריים, הן שותות יין ואוכלות פירות. "תצלם", אומרת מריאנה מילשטיין, "תמונה שווה אלף מילים". הן צוחקות. סשה שוחט, המבוגרת שבהן, עלתה לארץ מפריז ב-1952 כילדה, יחד עם אחותה התאומה, ישר למשמר העמק. "הסופר ע. הלל פגש את הורי בפריז, והמליץ להם לשלוח את בנותיהם למשמר העמק. הוא אמר להם שזה המקום הכי טוב בעולם לחיות בו, והנה אני כאן, גם אחרי 70 שנה".

התופרות: ריבה ואלך (מימין), סשה שוחט ומריאנה מילשטיין. שוחט: "ע. הלל המליץ להורי בפריז לשלוח את בנותיהם למשמר העמק, והנה אני כאן, גם אחרי 70 שנה" (צילום: אוריאל לוי)

כש'הבית הגדול' נבנה, בשנות השלושים, הוא היה המבנה הגדול ביותר בעמק יזרעאל. במשך עשרות שנים הוא שימש את מוסד שומריה. כאן גדלו והתחנכו דורות של בני הקיבוץ. הבית הזה הופצץ על ידי תותחיו של קאוקג'י במלחמת העצמאות, והיה לו חלק גדול במיתולוגיה של עמק יזרעאל. כיום משמש הבית את המזכירות, הספרייה והארכיון של משמר העמק. חדרי השינה של חניכי המוסד הומרו למשרדים שבהם יושבים ריכוז המשק, הגזברות, ריכוז ענפי השירות, קופת הבית והמזכירות. בקופת הבית מושכים החברים מזומנים לפני שהם יוצאים מהקיבוץ (ניתן גם למשוך דולרים, אבל רק בהזמנה מראש). הקיבוץ מספק אמנם את מרבית צורכי החברים, אבל היציאות ממנו נעשות על בסיס יומי, ועל כך יעיד צי מכוניות גדול שעומדות לרשותו של סדרן הרכב. כרבע מחברי הקיבוץ עובדים מחוץ לקיבוץ, ומשכורתם מועברת לקיבוץ.

ארון המפתחות של מכוניות הקיבוץ (צילום: אוריאל לוי)

קופת הבית. ממנה החברים מושכים מזומנים לפני שהם יוצאים מהקיבוץ (צילום: אוריאל לוי)

מנהל חדר האוכל: "אני קודם כל דואג לעובדים השכירים"

את חדר האוכל מנהל שאול אייזנברג, עורך דין במקצועו שנענה לאתגר לנהל "מסעדה שמאכילה כל יום אלף סועדים, שלוש ארוחות ביום, וכל אחד מהם הוא גם בעל הבית". אייזנברג מסתובב עם סמרטוט ביד ומצחצח את עגלות האוכל תוך כדי שהוא מדבר. "עיקר העבודה, הניהול של המטבח וההגשה, הוא עבודה עם קבוצה גדולה של שכירים: ערבים, דרוזים, יהודים דתיים, בדואים, כל החברה הישראלית. אני קודם כל דואג להם. כשחברי קיבוץ משבחים את האוכל, אני אומר להם להיכנס למטבח ולשבח בפני העובדים. שיבואו אלי רק עם התלונות, ואליהם עם הברכות. העובדים פה הם כמו הילדים שלי. אני דואג, מחבק, מסייע, וגם כועס קצת לפעמים, אבל בלב אני אוהב אותם".

שאול אייזנברג, מנהל חדר האוכל. "העובדים פה הם כמו הילדים שלי" (צילום: אוריאל לוי)

בשיחת הקיבוץ שנערכה השבוע במשמר העמק הועלתה ההצעה לתמחר את הארוחות בחדר האוכל. "לא כדי שהחברים שאוכלים שם יפסידו משהו", מסבירה מ', חברת הקיבוץ "אלא כדי שמי שלא מעוניין לאכול שם יקבל זיכוי שיאפשר לו את ההוצאות הכרוכות בבישול הביתי". אך נראה שמרבית חברי הקיבוץ לא תומכים בכל מהלך שנידף ממנו ריח של הפרטה. "כבר ניסו להפריט את חדר האוכל כמה פעמים בשנה האחרונות", מספר גורדון. "רוב החברים מתנגדים".

סוד ההצלחה: יחסים טובים

בני הקיבוץ שחוזרים לחיות בו, לא בהכרח עושים זאת מתוך אידאולוגיה גדולה. "חזרתי לכאן אחרי סיבוב של 7 שנים בארץ", אומר תום שפירא (30) שעובד כטרקטוריסט בשדות. "בימינו, מי שלא הייטקיסט לא יכול להרשות לעצמו לרכוש בית. התנאים בחוץ קשים. פה בקיבוץ, לעומת זאת, די נוח. אני אוהב לעבוד בחקלאות, וגם לומד במכון ויצמן, וחיי הקיבוץ די נוחים לי".

צעירים אוספים שקדים (צילום: photomati)

תום שפירא, טרקטוריסט בשדות הקיבוץ. "חיי הקיבוץ די נוחים לי" (צילום: אוריאל לוי)

אולי זו הגדולה של משמר העמק – עם כל הקשיים שעברו בדרך, הצליחו אנשי החזון והרוח ליצור בקיבוץ חיי רווחה עם תרבות עשירה, שבצדה גם ביטחון כלכלי. "סוד ההצלחה הוא שתמיד שמרנו על יחסים טובים בינינו", אומר גולן. "המצוקה הכלכלית משפיעה על התנהגות החברים – היא מכניסה צרות עין, והאמון בין החברים יורד. אבל אצלנו, גם בימים קשים, הייתה פה אווירה שנעבור את זה יחד. נלחמים יחד על הבית. כמו שעשינו בימי המאורעות ובמלחמת העצמאות. בסוף זה התבטא גם בשגשוג כלכלי, וטוב שכך".

מופע המאה: הילדים מגלמים את סביהם המקימים

לרגל חגיגות ה-100 להולדת הקיבוץ, העלו החברים מופע מרהיב ומושקע שהציג את המערכה הגדולה ביותר שנערכה במשמר העמק. במלחמת העצמאות, ניסה קאוקג'י לכבוש את הקיבוץ. הצבא שלו הפגיז את בתי הקיבוץ בארטילריה, במה שמוכר כהפגזה הראשונה של היישוב במלחמת העצמאות, וחייליו ניסו להסתער על הקיבוץ. חבר הקיבוץ עמירם אזוב פרסם ספר מחקרי על המערכה בשם 'משמר העמק לא תיפול!: נקודת מפנה בתש"ח' (דביר, 2013).

שבילי משמר העמק. "הקיבוץ הוא השיטה הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר השיטות שנוסו עד היום" (צילום: אוריאל לוי)

לפני כחודשיים, יותר מ-100 חברים ובני הקיבוץ, בכל הגילים, השתתפו בהפקת הענק שניסתה לשחזר את המערכה, ואת הלך הרוח של הקיבוץ באותם הימים. לפני כמה שנים נבנה בקיבוץ אמפיתאטרון חדש ("שיהיה מקום לכל הציבור לשבת בחגי הקיבוץ"), ובפינתו הוצב תותח ישן. ההצגה כללה מופע פירוטכניקה מרשים, אבל השיא היה כשהילדים שפונו מהקיבוץ ביקשו לשוב אליו ולעזור להוריהם להגן עליו. לאחר שהוריהם סירבו, באו הילדים בכוחות עצמם ממרחביה והוכיחו שהנכונות להקרבה חלוצית זורמת במשמר העמק בדם, ועוברת מדור לדור. ילדי משמר העמק של היום שיחקו את הילדים של 1948 – הסבים והסבתות שלהם – שאכן חזרו ברגל לקיבוץ כדי להשתתף במערכה.

בשיחות עם חברי הקיבוץ לצורך הכנת הכתבה, ניסיתי להוציא מהם גם ביקורת. מה תעשו אם מחר בבוקר מפעל תמה יעלם? האם הקיבוץ לא מעודד בטלנות? ועוד שאלות שחברי הקיבוץ רגילים כנראה לשמוע. החברים לא פסלו את הביקורת על הסף, ולא נסחפו לתוכה. "הקיבוץ הוא השיטה הגרועה ביותר הקיימת", אמר אחד החברים, "מלבד כל יתר השיטות שנוסו עד היום".