בנסיעה איטית במעלה כביש 395 מבית שמש לירושלים, עם בצבוצם הראשון של בתי המושב כסלון, הנוף הצפוף והירוק מקבל תפנית חדה – במיוחד לעין שפוגשת בו לראשונה. גם היום, שנה לאחר השריפה בהרי יהודה, שהעלימה את הירוק מ-11 אלף דונם של יערות ושמורות טבע, קשה לתפוס את גודל האירוע, שמצד אחד הותיר הרס עצום בתמונת הנוף האזורית, ומצד שני, בין אם בדרך נס ובין אם בזכות היערכות נכונה, לא גרם לאבידות בנפש, והותיר את הרוב המוחלט של בתי המגורים והמבנים הציבוריים באזור שלמים.

גבעת יערים: "אף אחד לא קיבל שקל מהמדינה"

האש כילתה את רוב סביבתו של מושב גבעת יערים וגם כמה מבנים בו. ניסים בן יהודה (68), מזכיר המושב, עסוק בשריפה מאז. הוא נולד בבית חולים הדסה עין כרם שנמצא במרחק חמש דקות נסיעה משם (בשריפה חלק ממנו פונה מחשש לחדירת עשן), וחי במושב כל חייו. בשלושת ימי השריפה, היה מהבודדים שנשארו בו ביחד עם הכבאים. "התקשרו אלי להגיד שיש שריפה בשורש ובבית מאיר. אמרתי 'בסדר, יש בינינו עמק שלם'. אחרי 10 דקות טלפון. 'ניסים! האש במושב!' לפני שנה, בניגוד להיום, לא היינו ערוכים".

הוא נוסע באוטו סביב הכביש העוקף, "דרך הלולים" שלצדה אחרוני כלובי הלולים של המושב (בשנות ה-80 רוב תעשיית הלולים עברה מהרי ירושלים לצפון). גם הם בקרוב ייעלמו. בימי השריפה הכביש הפך, בלי להתכוון לכך, לשטח חיץ, והציל כנראה את היישוב מכלייה. מאז השריפה, בן יהודה עמל עם כמה עובדים על גיזום ואיסוף של עצים. בימים אלו מתכננים כניסה נוספת ליישוב, כדי להיערך לשריפה הבאה. "יש לי מחסן כיבוי חירום עם 60 צינורות שיכולים להתחבר לנקודת מים ייעודית בלחץ גבוה", מספר בן יהודה. "לפני שנה היו לנו רק שבעה. כן, הייתה איזו אדישות, אבל עכשיו למדנו לקח".

בעזרת החומרים הכימיים ששפכו מטוסי הכיבוי והכבאים שעמדו באזורי החיץ וכיבו את השריפה, האש לא נכנסה פנימה. ובכל זאת, כמה מבנים עלו באש, והנזק נאמד במיליוני שקלים. איך זה קורה? בטמפרטורה העזה, האצטרובל האורני מתפוצץ לרדיוס של 400 מטרים, ויוצר אין ספור שריפות קטנות ולוהטות. בן יהודה רדף אחרי האש במשך 72 שעות מפרכות. "זו חוויה קשה", הוא מספר. "טראומטית, מדכאת. הפחד הכי גדול היה שהשריפה פשוט תכלה את כל היישוב. מטוסי הכיבוי הצילו אותנו. החומר מעכב הבעירה ואזור החיץ מנעו את כניסת האש. כיום, כשאני רוכב מחוץ ליישוב, אני רואה את ההבדל בין האפור המת לבין הירוק, שעובר ממש בגבול שאותו יצרה האבקה האדומה".

"המדינה אמרה שזו הצתה לא עוינת, אבל למה? כדי לא לשלם פיצוי", אומר בן יהודה בכעס. כדי להקל על ההלם, לקח על עצמו את האחריות להתקשר לכל תושב שנפגע, ולספר לו שפיצוי הוא לא יראה. "אף אחד, באף יישוב, לא קיבל שקל. אם יש הצתה מכוונת אז זה פיגוע טרור, ופותחים את הקופה. אבל אם זה מנגל – זו תאונה. לא רואים שקל".

בן יהודה מגדל כמה סוסים כבר שנים רבות. להם הוא דווקא לא דאג. לדבריו, אם השריפה הייתה פורצת את השער, היה משחרר אותם לחופשי, והם כבר היו יודעים איך לברוח ואיך לחזור. "הנזק הגדול באמת", הוא אומר, "הוא החזות של המושב והנפש שלנו. זה ממש פצע שלא מגליד. אני רוכב כל החיים שלי על הסוסים פה בוואדיות. זו הייתה הטוסקנה שלנו".

תקציב השיקום נקבע, אבל לא מומש

בעקבות הפקת לקחים מהשריפה, סביב כל יישוב בהרי יהודה יצטרכו לייצר קו חיץ של 75 מטרים בין היישוב ליער. חלקו ללא עצים בכלל, ואחר עם עצים במרווחים גדולים, אבל גם הוא לא ימנע את השריפה. אזור החיץ הוא כלי שעוזר ללוחמי האש לכבות את האש ממרחק בטוח מחוץ לקו הבתים.

בית החולים איתנים, שחלק מ-140 מטופליו ורופאיו חולצו במסוקים, הוקף בטבעת אש לוהטת של 360 מעלות, אבל היא לא חדרה פנימה בזכות אזור חיץ שבנה מיוזמתו האישית מנהל בית החולים, ד"ר גדי לובין, לפני כמה שנים. כמה ימים אחרי השריפה, ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, פרסם החלטת ממשלה על הקצאה של 180 מיליון שקלים להקמת אזורי חיץ, בתקציב שיתפרס על פני חמש שנים – אבל המקורות לתקציב לא ברורים.

לדברי יהושע שקדי, המדען הראשי ומנהל חטיבת מדע ברשות הטבע והגנים, גויסו עד כ-60 מיליון שקלים, אבל אין סעיף שמאפשר לממש אותם. "הייתי בין המעטים שהקפידו לצעוק ולהגיד שצריך אזורי חיץ. והנה יש כסף וזה לא קורה. אני לא אופטימי". האחריות על אזורי החיץ נופלת בין רשות הטבע והגנים, קק"ל והיישובים והמועצות, שלא שוחים בכסף. שקדי אומר ש-30 מיליון שקלים כהשקעה שנתית לא יוכלו להיות תקציב זמני, ויצטרכו להיות קבועים כל עוד בישראל יש עצים. "זה סכום שהמדינה יכולה לעמוד בו, וחייבת, כדי שאנשים לא ישרפו פה".

המשרד להגנת הסביבה: "בהחלטת הממשלה לתוכנית לשיקום השריפה בהרי יהודה הוקצו לשיקום האקולוגי 60 מיליון שקלים – 30 מיליון שקלים מהקרן לשטחים פתוחים של רמ"י, ו-30 מיליון שקל נוספים, בעיקר מקק"ל (90% מהשטח שנשרף מנוהל על ידי קק"ל). התקציב של 30 מיליון שקלים אושר על ידי הקרן לשטחים פתוחים בפריסה ל-5 שנים, כשהמימוש יתבצע בהתאם לתוכנית השיקום וייקח כמה שנים".

קיבוץ צובה: "אנשים היו בטוחים שהגיהנום עולה עליהם מהקרקע"

יום שני 15 באוגוסט 2021 דורג על ידי הרשות המטראולוגית ב-580 נקודות במדד סכנות השריפה. סכנה בדרגה גבוהה, אבל דירוג ממוצע כמעט בכל יום בקיץ הישראלי כבר שנים רבות – ולכן הוא לא הדליק נורות אדומות. לשם השוואה, ביום הראשון של השריפה בכרמל ב-2010 הדירוג עמד על 1,250, ובשריפה הגדולה בנטף ב-2016 על 1,024. ובכל זאת, מהירות האש עמדה על 5 קילומטרים בשעה וגובה הלהבות הגיע ל-30 מטרים – מהקיצוניים שנראו עד כה.

קיבוץ צובה נערך באותו אוגוסט לתרגיל שריפה גדול. "הדבר האמיתי החליף את התרגיל", אומר איתן לבנה (44), מזכיר הקיבוץ. הוא מביט על הר איתם השרוף, שנמצא מדרום לקיבוץ. החורף הגשום שטף את השחור מההר, וצבע החום-אפור של העצים משתלב היטב עם האדמה. "בסופו של דבר, העין מתרגלת להכול".

האש הגיעה לדלתות הקיבוץ ביום השני, אבל לבנה קיבל החלטה על פינוי כבר לפני, בגלל החשש לפגיעת עשן. חברי הקיבוץ התפנו למושבים אחרים במועצה האזורית ולקבוצת יבנה. "אנשים ישבו בבתים, הסתכלו מהחלונות והיו בטוחים שהגיהנום עולה עליהם מהקרקע. אי אפשר לשלוט בזה".

עם כיתת כוננות מיוחדת התחיל לבנה לפרוש צינורות עוד לפני שהגיעו שירותי הכבאות. צינור מים גדול שמקיף את הקיבוץ, שנוסד בלב החורש בשנת הקמת המדינה והספיק להפיק לקחים מהשריפות האזוריות של שנות ה-90, נועד להרטיב את האזור אם האש תאחוז בו. "שנים ידענו שהמקום הוא מוקד סכנה. גיל העצים, הוואדי שמושך רוח ואש. העוצמה הייתה קיצונית, אבל אפשר היה לצפות שזה יקרה".

גורלם של עצי האורנים הרבים שפרושים מסביב לקיבוץ ובשמורות הטבע הצמודות עולה לדיון בעקבות השריפה. בגבעת יערים, בן יהודה מסכים שצריך לדלל את מספר העצים מסביב ליישוב, מהלך ששולח אותו להתעמת עם התושבים שרוצים את העצים שלהם מול העיניים. לבנה מבקש לא לתלות תקוות גדולות בדילול. "הר הטייסים בער בעוצמת חום שלא נראתה בישראל, ויש שם רק עצי אלון וקטלב שנחשבים עמידים יותר. אם התנאים מתאימים – תהיה שריפה".

מחוז ירושלים של כבאות והצלה, בפיקודו של תת טפסר אייל כהן, דווקא התכונן ליום קיצוני במיוחד והיה ערוך עם כוח אדם וציוד. "זה אירוע בסדר גודל של השריפה בכרמל", אומר כהן. "התנאים היו מסוכנים, והיה חשש שהשריפה תגלוש לבית החולים הדסה עין כרם ואף מעבר לכך. השתתפו 150 צוותים עם יותר מ-600 לוחמים. בלילה השני לשריפה גויסו רוב הצוותים הקרביים בארץ. כמה כבאיות של הרשות הפלסטינית הגיעו לעזור. לא פחות מ-500 גיחות מטוסים נרשמו בשמיים מעל לשריפה.

כהן מרגיש חכם ומוכן יותר לשריפה הבאה, אבל מבקש להכניס את רמת המוכנות בפרופורציה. "התקציבים הכי גבוהים לא מצליחים לעמוד מול תנאים קיצוניים כל כך. בישראל, בארצות הברית, באירופה ובאוסטרליה נמצאים בבעיה. 57 יישובים במועצה האזורית מטה יהודה ברמת סיכון משמעותית לשריפה".

מה נעשה בכל זאת כדי למנוע אסון?
"אנחנו עורכים סיורים ובדיקות. אנחנו אומרים לראשי היישובים לפתוח את התקציב ולהשקיע בקווי חיץ. ביישובים שבהם אין תחנות כיבוי, מגיעים כוחות מבחוץ לתמוך. רוב השריפות נוצרות על ידי האדם. הצתה או רשלנות. לכן השליטה שלנו תמיד מוגבלת".

"הכול יישרף. זה עניין של זמן"

הטבע, ובו החי והצומח, ספג מכה קשה בשריפה. אמנם החיות הגדולות של האזור, ובו יחמורים, צבאים, תנאים ושועלים, הצליחו לברוח מהאזור וחזרו אליו בהדרגה בשבועות והחודשים לאחר השריפה. אבל אלפי חרקים, שבלולים, לטאות, צבים ונחשים, שהיו הבסיס למערכת האקולוגית של היער, נכחדו. במקומות שבהם השריפה הגיעה לדרגות החום הקיצוניות ביותר, ועל פי ממצאי הדו"ח המיוחד לסקירת השריפה שנערך בחודשים אחריה היו רבים מאוד כאלה, החום שרף את כל האורגניזמים החיים עשרות סנטימטרים לתוך האדמה.

הג'יפ של עמיר בלבן, עובד החברה להגנת הטבע, עוצר לצד הדרך במעלה שמורת הר הטייסים, בין מושב רמת רזיאל לקיבוץ צובה. הוא יוצא החוצה, ניגש לשרידים של עץ אלון שרוף, מתכופף ותולש שתילי אורנים קטנים, ירוקים ומבריקים מטל הבוקר. "צריך להביא לפה אוטובוסים של תלמידים, של אסירים – שיבואו עכשיו להוציא אותם עם הידיים – אחר כך זה כבר מאוחר יותר ויקר הרבה יותר".

הוא צועד לצד הייחורים, שחלקם הגיעו לגבהים מרשימים של עד 2 מטרים. רוב השמורה השרופה מלאה בעצים הקטנים האלה. "הוריהם" בני ה-70 שנשתלו כאן בצפיפות על ידי העולים של שנות ה-50, ביחד עם היובש הקיצוני של הקיץ הקודם, הפכו לחבית התבערה שהעלתה את כל האזור באש. לדברי בלבן, בראש סדר העדיפויות באזור כרגע נמצא ניקוי השטח וכריתת עצים שרופים. "זה הכול אסתטיקה, שלא יהיה עצוב בעיניים. אני יכול להבין את זה. אבל ביער הזה יש שלושה עצים טבעיים לאזור – אלה, קטלב ואלון. הם עמידים יותר. איפה שיש אורנים – יש סופת אש".

בלבן רואה בשריפה הזדמנות לדף חדש ביער: כתמיות, אזורים בשליטת עצים שונים או ללא עצים בכלל בלב יער הומוגני ומורכבות מבנית, נוף בעל מגוון רחב של מינים ביולוגיים – הם מילות המפתח לתכנון אקולוגי חכם יותר. "זה החוסן הביולוגי שלנו", הוא מסביר, "והכלי הכי החזק של מערכת הטבע להתאושש משריפה".

בלבן כועס על סדר העדיפויות, אבל גם עם עשרות אלפי האורנים הקטנים, הדלק של השריפה העתידית, הוא מסרב לומר נואש. "על האוקראינים אמרו שהם יפלו תוך 3 ימים, והנה הם נותנים בראש כבר חמישה חודשים", הוא צוחק ומביט לנוף שניצב מדרום ליער. בקצה הרחוק היישובים בר גיורא, נס הרים וצור הדסה שמוקפים עשרות קילומוטרים של ירק. "הכול יישרף. זה עניין של זמן".

בקק"ל נותנים לטבע להתחדש מעצמו

חנוך צורף, מנחה צוותים לשיקום יערות בקק"ל, מבקש להנמיך ציפיות. "מיד אחרי השריפות, הרבה אנשים רוצים להחזיר את הירוק", הוא אומר, "אבל אני אטע רק במקום שבו הטבע לא יודע לתת. למשל חורשה עם הרבה צל למשפחות. אנחנו לא רואים את הצורך הבסיסי לטעת רק כדי שיהיו מספיק עצים".

לאסטרטגיה של צורף קוראים נטיעה ממוקדת למטרות ייעודיות בחלקים מוגדרים. הוא תומך בדילול מקומות שבהם עלו יותר מינים, על פני מקום אחד שיעשו תחרות מול מינים אחרים, או לטפל בצומח המתחדש כדי לנסות להקטין את הסיכוי לשריפה חוזרת. זו עבודה שנעשית לאורך השנים בהתאם למסקנות הניטור האזורי. "החדשות הטובות", הוא מסביר, "הן שבתהליך החידוש הטבעי יהיו יותר מינים, והגיוון יהיה גבוה".

לדבריו, אחרי חמש שנים אולי לא יהיו עצים ירוקים בגובה 10 מטרים, אבל יהיה מגוון עצום של מינים ופעילות של בעלי חיים. "החדשות הרעות הן שהכול יהיה הרבה יותר גרוע. אי אפשר למנוע את האקלים. המדיניות שלנו מכוונת למזעור הנזקים לבני אדם, לרכוש ולמערכת האקולוגית. בצרפת יש שריפות ענק, ואת אחת ממערכות הכבאות הטובות בעולם. זה עוזר להם מאוד – אבל אנחנו רואים כמה זה מוגבל".

"עוד 30 שנה יקום כאן יער חדש"

"שריפה היא לא דבר זר למערכת האקולוגית בישראל", אומר ד"ר יריב מליחי, אקולוג מחוז מרכז ברשות הטבע והגנים. "מאז שהאדם פה יש שריפות. מה שמדאיג אותי זו התדירות". על פי רוב, עצי החורש הים תיכוניים הטיפוסיים – האלה, הקטלב, החרוב – יודעים להתאושש מהשריפות בעזרת השורשים שלהם, שמצמיחים מתוך העפר והפחם עצים חדשים. "שריפה של פעם ב-15 שנה מאפשרת ליער להתאושש, אבל התדירות בשנים האחרונות עולה, העוצמות גדלות והמערכת האקולוגית לא מצליחה להתאושש".

גם מליחי הוא חסיד של הגישה שאומרת שצריך לתת ליער להתאושש בעצמו. החוק הראשון בשיקום היערות, לדבריו, הוא לעשות כמה שפחות. על פי המומחים, בחמש השנים הראשונות רוב השיקום  הוא בעיקר מעקב צמוד: סילוק גורמים מפריעים, לנסות למנוע מהציבור להגיע לאזורים שנפגעו, בעיקר בטרקטורונים ובאופנועי שטח, שנוכחותם באזור הפכה להיות תכופה יותר. במקומות כמו הר הטייסים, שבהם השריפה פגעה קשות באקולוגיה של האזור, קמה נקודת שיקום ייעודית, אסטרטגיית מנע עם שלטים שמבקשים מהציבור לא לרדת מהשבילים.

בחורף, חצי שנה לאחר השריפה, מליחי ועמיתיו ירדו לבחון את ההתאוששות וגילו שהמקצב שלה איטי. איטי מאוד. הקטלבים אמנם התחילו להתאושש מצוואר השורש, אבל הקצב איטי בכשליש מהצפי לקצב התאוששות סביר. "ציפינו לגדילה של מטר בשנה", אומר מליחי בדאגה. "אנחנו עומדים על כ-30 ס"מ".

בין פברואר לאפריל נעשה סקר סחלבים גדול בעזרת מתנדבים, בעיקר נוער מקיבוץ צובה. המיפוי הצליח להגיע למקומות שאליהם לא ניתן היה להגיע קודם, אבל עדיין אין תוכנית סדורה לטיפול.

אחרי השריפה בנטף ב-2016, תוך 4-3 שנים נרשמה התאוששות כמעט מלאה, הן בכמויות והן בשפע המינים השונים. "הטבע יודע לשקם את עצמו, וזה מוביל אותי להבנה שצריך להתמקד בקרקע ובצומח", אומר מליחי. "אם הבסיס יצליח להשתקם בשלוש השנים הקרובות, היער יצליח להשתקם כולו. זה ייקח כ-30 שנה, אבל בסופן יקום כאן יער חדש. יער אחר".