החום של אוגוסט וההיריון, לא עוצרים את אירה דמרי (38) להמשיך ולעבוד כנהגת אוטובוס בערד. הנוסעים הוותיקים מתרגשים יחד איתה לקראת הלידה והיא כבר הודיעה לממונים ש"כשיהיו לי צירים אני לוקחת את כל מי שעל האוטובוס איתי, לבאר שבע, לסורוקה, ישר לחדר הלידה".

דמרי נהגת אוטובוס כבר 16 שנה. היא עלתה לארץ מרוסיה בגיל 15 בתוכנית נעל״ה. לפני הגיוס לצבא רצתה לעשות משהו משמעותי, ״משך אותי ההגה, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עם הגה״. היא עברה קורס נהיגה על משאית, על חשבון הצבא, ושירתה כנהגת משאית כל שירותה הצבאי, ״הרגשתי יעילה״.

אהבת הנהיגה המשיכה גם אחרי השחרור. ״כשהשתחררתי מהצבא רציתי מאוד להיות נהגת אוטובוס. סבא שלי היה נהג אוטובוס וכנראה זה בגנים", דמרי לא ידעה אם החלום שלה ניתן למימוש, "לא ראיתי אף פעם נהגת של אוטובוס בתחבורה הציבורית ולא ידעתי איך זה עובד״. אימא שלה, שהכירה את אהבתה לנהיגה ותמכה בו, נתקלה במודעה של חברת דן שמזמין לקורס שנתי ללימוד נהיגה על אוטובוס.

״בקורס הייתה עוד אישה והיינו שתי הנשים היחידות״. בסיום ההכשרה היא התקבלה לעבוד בחברת דן, בתל אביב, ושובצה לקווים של אלנבי ודיזנגוף, וקו מראשון לציון-חולון-בתים-תל אביב.

״בשנה הראשונה היו תגובות היסטריות"

״כשהתחלתי העבודה כולה הייתה ידנית; כרטיסים, כרטיסיות, כסף מזומן. היום יותר פשוט״. כשסיימה במרכז, עברה לעבוד בחברת מטרופולין לנהוג בקו בין עירוני מתל אביב לבאר שבע.

דמרי בשנה הראשונה בעבודה. "הנוסעים העירו לי ׳החלפת את אבא שלך, ברחת מהבית ספר" (צילום: אלבום פרטי)

לראות אישה צעירה נוהגת באוטובוס מעורר תגובות רבות, אז כמו גם היום. ״בשנה הראשונה היו תגובות היסטריות. הייתי בת 21 ונראיתי ילדה. הנוסעים העירו לי ׳החלפת את אבא שלך?, ברחת מהבית ספר?, את ילדה אני לא עולה איתך, זה מפחיד׳ עד שהתרגלו״.

התמיכה שקיבלה בבית הייתה גדולה וסייעה בהתגברות. ״אימא שלי פרגנה. היא דחפה וראתה אותי. סבא שלי היה בשמיים מאושר, עד היום הוא בעננים מזה שאני נהגת אוטובוס. כל נסיעה איתי בהתחלה הוא היה מתלהב כמו ילד״.

"התחילו איתי יותר נשים מגברים"

למרות תשומת הלב הגדולה שקיבלה מהנוסעים על היותה אישה נהגת היא לא קיבלה הרבה פניות חיזור בזמן התפקיד. ״במשך 16 שנים שאני בעבודה לא התחילו איתי הרבה נוסעים. אנשים נרתעו ממני. היו לי כל מיני תגובות כמו שמישהו יורד מהאוטובוס ורק אז צועק בתחנה לאנשים ׳ראיתם איזה נהגת כוסית׳ אבל לרוב ברגע שעולים לאוטובוס אנשים לא מדברים ומורידים את העיניים".

"כשעבדתי בדן אפילו קיבלתי פתק מאישה שהיא רוצה קשר אפלטוני. בפועל התחילו איתי יותר נשים מגברים למרות שאני לא חושבת שנתתי רמיזות שאני בכיוון״.

"אהבה בדרכים"

את האהבה שלה מצאה דמרי בכל זאת במקום העבודה כשהכירה את את בעלה שעבד כסדרן בתחנת באר שבע. ״יש לי מזל שהכרתי אותו בעבודה. אנחנו עשר שנים ביחד. כשהכרתי אותו היה נשוי עם 4 ילדים והיינו חברים טובים. אמרתי לעצמי שאני בחיים לא אעבור לדרום בשביל גבר, ולא אהיה עם גבר גרוש עם ילדים. אבל, החיים התגלגלו״.

לזוג נולד בן משותף לקראת גיל שנתיים ועוד בת אחת בדרך. בהריון הראשון הייתה דמרי בשמירת הריון, מהחודש השישי. ועכשיו בהיריון הנוכחי, שהוא תקין, היא ממשיכה לעבוד עד הלידה המשוערת. ״כבר בחודש רביעי צחקתי עם המנהל שלי שאני אקח את האוטובוס למיון בסורוקה ביחד עם כל הנוסעים.  צריך לקחת בחשבון הכל״.

לפני ארבע שנים, בעקבות מותה של אחותה מסרטן השד, החלה דמרי תהליך של חזרה בתשובה. כמו אחותה, גם היא נושאת את הגן של סרטן השד, ומתכננת לעבור ניתוח הסרה לאחר הלידה, כדי לשמור על החיים. במסגרת העבודה היא השתתפה בקמפיין של מטרופולין ועמותת "אחת מתשע" שמעודד נשים לצאת ולהיבדק.

"להיות קרוב לילד, לא לעשות קווים בינעירוניים"

אחרי 16 שנה בעבודה, ולקראת לידה שנייה, דמרי תוהה מה תהיה ההתקדמות הבאה שלה. פוסט שפרסמה בקבוצת הפייסבוק מאמצחיק שהיא נוהגת באוגוסט בהריון קיבל למעלה מ-20 אלף לייקים ותגובות.

אין ספק שזה עורר השראה. ״משהו השתנה בי אחרי הלידה. אני רוצה להיות בקרבת הילד. ולא לעשות קווים בינעירוניים. בעבר נהגתי בקו שדרות-נתיבות והרגשתי גיבורה, אבל היום הקושי היחידי שלי הוא להתרחק מהילד ולא מה נהיגה בכלל.

היום אני 8 או 9 שעות על הכביש וזה בסדר. אחרי חופשת הלידה נסעתי לבאר שבע אולי זה 40 ק"מ הרגשתי שמרחיקים אותי מהילד שלי וזה היה ילד שלי שחיכיתי לו שנים. אני היום אשת משפחה. אני עדיין אוהבת נהיגה אבל פחות מההתלהבות של פעם. בפעם הראשונה שעליתי על אוטובוס צעקתי מאושר ומתלהבות. אחרי הלידה אמשיך לעבוד עד אחליט אחרת״.

דמרי בקמפיין של מטרופולין ועמותת "אחת מתשע" להעלאת המודעות לסרטן השד (צילום: אלבום פרטי)

״בערד יש הרבה חסידי גור שפחות מדברים אתך. הייתה להם התלהבות שחזרתי בתשובה אפילו איזה גורניקית באה לבקש ממני נשיקה. קיבלתי מהם הערכה גדולה והיחס היה חם יותר. תמיד הייתי נחמדה לכולם וערד זה מקום ביתי ומחבק. הנוסעים שיודעים את הסיפור שלי והקושי שהיה לי לביא ילדים מתרגשים מאד".

"ערד היא עיר קטנה והנהגים מוכרים פה לציבור. יש פה אדם מבוגר שהוא הנוסע הכי נחמד שהכרתי אי פעם ומידי פעם הוא מביא לי גלידה. הוא אמר לי אתמול אני חושב שזאת תהיה הפעם אחרונה לפני הלידה הוא אומר. עוד מישהי מבוגרת שנותנת לי בחגים מתנות. הייתי עושה קו במשך שנה של בנות גור שלומדות בבית ספר והן ארגונו לי מתנה גדולה לפורים של סלסלה וממתקים. ממש מחמם את הלב״.

את הדמות של דמרי לא רואים בנוף הנהגים בישראל: אישה, דתייה, בהריון מתקדם, וממוצא רוסי, ובכל זה היא לא אוהבת שמתייגים אותה ושופטים אותה על פי זה. ״אני לא מגלה שאני רוסיה כי קרו לי מצבים שגיליתי ואנשים משתמשים בזה לבקש לעצור לא בתחנות ואני מסכנת את עצמי ואת הנוסעים ואני לא מוכנה. זאת הרגשה נוראית להסתכל עלייך כמותג- הנה דתייה, הינה אישה, את זה רואים, אבל לא בא לי שימתגו אותי גם כרוסיה. אני בן אדם״.