מפלגת העבודה יכולה לקנות את עולמה אם תציע רפורמה במשרד האוצר ואת ביטול "כלל ההוצאה". בפריימריז שהתקיימו לאחרונה הביעו כ-40 אלף מתפקדי המפלגה, בוחרים ובוחרות, את רצונם בקידום מדיניות סוציאל דמוקרטית. ב-10 המקומות הראשונים התברגו 6 מועמדים שמייצגים את התפיסות האלו. חברי הכנסת נחמן שי ועמר בר לב, נציגי הצד המדיני בטחוני, נדחקו לאחור. הדור הצעיר מחפש מי ייצג אותו בימי משבר כלכלי עמוק.
הבחירות הקרובות הן שעת כושר ושעת מבחן, אולי אחרונה, עבור המפלגה ההיסטורית שכמעט נעלמה מהמפה. קהלים חדשים עשויים להצביע לעבודה רק אם יאמינו בכנות כוונותיה לטפל בכלכלה הישראלית, ובייחוד בפערים הגדולים ובריסוק המערכות הציבוריות.
תוכניות וחלומות על חינוך חינם, תחבורה מתקדמת ודיור ציבורי לא יספיקו הפעם לקמפיין הבחירות. נתניהו כבר הבטיח את אלה בתוכנית שהציג, והוויכוח שכבר החל – בין חברי מפלגת העבודה והליכוד – מתנהל סביב כנות כוונותיו של ראש הממשלה לשעבר. אבל גם מפלגת העבודה מסתובבת עם "אות קין" על המצח, לאחר שנה של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית נוקשה כלפי השכבות החלשות ומעמד הביניים.
***
את התוכניות שמציעות המפלגות לפני בחירות לא ניתן ליישם, כיוון שבמרבית המקרים הכוח לא נמצא בידיהם של נבחרי הציבור. מפלגת העבודה יכולה לבדל את עצמה ולהוכיח את רצינות כוונותיה אם תיגע בשורש העניין: "כלל ההוצאה" ושלטון האוצר.
"כלל ההוצאה" במדינת ישראל מונע מהממשלות להגדיל את ההוצאה התקציבית. החוק אוטומטי ועיוור, ובכך אכזריותו. במסמך ״הנומרטור״, שמשרד האוצר פרסם אתמול (ד׳), העריכו אנשי האוצר שהגירעון – עד שנת 2025 – יהיה אפסי. למרות זאת, הם מציעים לקצץ 20 מיליארד שקלים מתקציב המדינה בכל שנה, על פי חוק "כלל ההוצאה".
הנומרטור לא מתייחס לעלייה בהכנסות המדינה ממסים, לעודפי התקציב שכבר נאמדים בעשרות מיליארדים ולחוב הקטן שיש למדינת ישראל בהשוואה למדינות המפותחות בעולם. נתניהו היה אחראי לחקיקת החוק המרושע בהיותו שר אוצר ב-2004. גם אז מפלגת העבודה הייתה חלק מהממשלה.
אפילו פרופ׳ עמנואל טרכטנברג, שהיה שותף להוגי חוק "כלל ההוצאה", מתנער ממנו היום, ומציע לחוקק חוקים שלוקחים בחשבון את צרכי החברה שחיה כאן ומצב התשתיות המחפיר בישראל.
אלא שגם ביטול החוקים הדרקוניים האלו לא יהיה בגדר מהפכה מספקת. צריך ליישם רפורמה גם במבנה משרד האוצר.
***
יום לאחר שראש הממשלה לפיד נפגש עם שר האוצר ליברמן, ושרת החינוך שאשא ביטון לדיון במשבר המורים, הממונה על השכר באוצר, קובי בר-נתן התראיין ברדיו. במבנה הנוכחי, כוחו של בר-נתן שווה ערך לזה של ראש הממשלה והשרים הבכירים ביותר, לפחות. הוא אמר לגל״צ מה הוא מוכן לתת למורים ומה לא יהיה מוכן, והתעקש שהאוצר ידרוש צווי מניעה לשביתת המורים אם לא יקבלו את הצעות המשרד.
לא רק הממונה על השכר, גם לחשב הכללי כוח מופרז על החיים בישראל. בכוחו של יהלי רוטנברג לקבוע האם סכום כסף שכבר אושר להוצאה יגיע למשרד ממשלתי לצורך מימוש, או לא. השלטר האולטימטיבי.
האוצר הוא ארכיטקט כמעט בלעדי ומוחלט של כלכלת ישראל, שממנה נגזרות דמותן של החברה הישראלית והמערכת הציבורית. החוקים הגדולים והחשובים ביותר שעברו בשנה האחרונה הם פרי מוחו הקודח של אגף התקציבים באוצר. התוכניות היו מוכנות במגירות וחיכו לשעת כושר. ממשלת השינוי החלשה יחסית, המתוחה בין קצוות, הלכה שבי אחרי הצעות האוצר הדורסניות, שנחשבות כביכול ל״מקצועיות״ ולא כנגזרות של ערכים. כך, האוצר קובע כיום את כל סעיפי תקציב המדינה.
***
כל תוכנית שמשרד ממשלתי רוצה להוציא לפועל צריכה לקבל את אישור אגף התקציבים כיוון שיש לה היבט תקציבי. עפרון לא יכול לזוז מצד אחד של השולחן לצדו השני בלי רפרנט מהאוצר. כיוון שהכוח מצוי באגף התקציבים, הוא גם זה שיוזם, במקרים רבים, את התוכניות של משרדי הממשלה. לשרים, הנבחרים, נותר רק ליישם.
חברי הכנסת והשרים עוסקים בהסטת תקציבים זעומים מסעיף לסעיף, ועושים בעיקר יח״צ – טיקטוק וטוויטר כדי לפרסם את עשייתם. אין להם כמעט נגיעה בניהול החיים עצמם. עשרות המיליארדים לא יושבים אצלם, הם לא מחליטים על גודל התקציב, רק מתנהלים בתוך מסגרת שמישהו אחר קבע. מישהו שלא נבחר על ידי אף אחד, ופועל מתוקף איזה ״כוח טבע״ או ״דת״, שניתן לתאר אותם על רגל אחת: "תמיד לקצץ, להקטין את תפקיד המדינה, למען השוק הפרטי".
הכנסת וממשלות ישראל כמעט ואיבדו עניין ואפשרות לעסוק באחד מיסודות הדמוקרטיה: הכלכלה. הגיע הזמן שתהיה מפלגה שתישא את קול הדמוקרטיה ברמה, לא רק בכל הנוגע למתן רוח גבית למערכת המשפט וגינוי נבחרי ציבור שנחשדים בפלילים, אלא גם בנושא הכלכלי חברתי. זו אחת המהויות החשובות של הדמוקרטיה, אם לא החשובה שבהן.
