עד השנה, האינפלציה במדינות מפותחות כמו ארצות הברית ובריטניה הייתה כל כך נמוכה, שרק הוותיקים ביותר ידעו גל התייקרויות מהו. האינפלציה של סוף שנות ה-70 היכתה קשה במדינות אלה. האינפלציה השנתית בארצות הברית הגיעה ל-13.5% ב-1980, ובבריטניה ל-18%, אחרי שיא של 24.2% ב-1975.

אבל הנתונים הם לא כל הסיפור, גם אם מציגים אותם לצד שיטת המיסוי חסרת ההיגיון, השחיקה בחסכונות של משקי הבית או החוסר בביטחון כלכלי, שוודאי משפיע על ההשקעה ועל הצמיחה.

כלכלנים טוענים שהעלייה באינפלציה מחלקת מחדש את ההון בין חוסכים לבין לווים. אבל זו נחמה קטנה מאוד עבור אנשים שלקחו משכנתאות גדולות, ומתמודדים כעת עם ריביות גבוהות במיוחד.

החלוקה מחדש הופכת את המדיניות המוניטרית של המדינות לפוליטית באופן בלתי נמנע. הבנק המרכזי של בריטניה ממשיך להתנגד להעלאת שכר ולהתאמתו לאינפלציה. משקי בית בריטיים ממעמד הביניים מכניסים בשנה כ-31 אלף ליש"ט (37,305 דולרים), כשמחירי האנרגיה צפויים לעלות ביותר מ-4,000 ליש"ט בשנה החל מינואר, ומחירי המזון זינקו ב-10% ב-12 החודשים האחרונים.

הפחד של הבנק המרכזי מכך שעלייה בהכנסות תגרור עליית מחירים הוא הגיוני. אבל הערכות כלכליות רציונליות מתעלמות מההשלכות הנפשיות של אינפלציה גבוהה. קל יותר להבין זאת במקרים של היפר-אינפלציה. בשנות ה-20, גרמניה סבלה מהיפר-אינפלציה שגרמה לחוסר יציבות חברתית, והניסיון שלה אז משפיע על מדיניותה הכלכלית עד היום.

אבל גם תקופות אינפלציה חמורות פחות, כמו זו של שנות ה-70, מותירות צלקות נפשיות. אני הייתי תלמידת תיכון אז, וזוכרת היטב את החרדה של אמא שלי מכך שלא תוכל לתת לנו אוכל. היה לה מזווה שבו אגרה קופסאות שימורים ואוכל יבש. יש לי מזווה דומה בביתי גם היום, וכמוה גם אני אובססיבית לכיבוי האורות והדוד. ההרגלים האלה אולי יסייעו למשפחתי לחיות טוב יותר כיום, אבל הם קיימים הרבה לפני המשבר הנוכחי, ומשקפים את החותם שהותירו בי פחדיה של אמי.

האינפלציה כיום היא חריגה. אנשים היו בטוחים לאורך זמן שאם יהיו שינויים במחירי המזון, הלבוש, מכשירי החשמל וכלי הבית הוא יהיה דווקא בכיוון של הוזלתם. במידה פחותה זו הייתה התחושה גם ביחס לתחבורה ולשירותי הבריאות.

אולם יותר ויותר אנשים בארצות הברית ובבריטניה משתמשים במזומן כדי להתנהל כלכלית באופן אחראי ומפוקח יותר. מעבר לכך שזה מעיד על כלכלה שנמצאת במיתון, אין הרבה תחושות חזקות יותר מאשר הפחד של הורים מכך שלא יוכלו לספק לילדיהם מזון ומחסה.

האינפלציה היא מכה נוספת שנוחתת על כיסי האזרחים, אחרי משבר הקורונה. איך החורף הקשה ישפיע על צעירים שכבר רוקנו את חסכונותיהם בסגרים והשכלתם נפגעה? דור חרד צומח מול עינינו.

ניתוח של מחיריה הנפשיים של האינפלציה הנוכחית מוביל לשתי מסקנות. הראשונה היא שעל ההנהגה הכלכלית מוטלים אתגרים נוספים, מעבר להובלה של מדיניות כלכלית נכונה. עצתם של כלכלנים תוכל אולי לסייע במיתון ההשפעות של האינפלציה, אבל אנחנו רק המעגל התומך. הפוליטיקאים הם אלה שצריכים להתוות מדיניות של סיוע למשקי בית במצוקה ופיקוח מחירים, בניגוד לגישה השמרנית הרווחת.

התייעלות כלכלית היא לא הדבר החשוב ביותר בעת משבר. לכן שרי אוצר נבונים צריכים כבר עכשיו לתכנן את מדיניות האנרגיה ואספקת המזון, כפי שנעשה באמצע שנות ה-70 עם הבנזין.

המסקנה השנייה היא שלתקופה הנוכחית יהיו השלכות משמעותיות על החברה. מאז אמצע שנות ה-80, המערב נמצא בארבעה עשורים של גלובליזציה, שמתודלקת על ידי גישה פוליטית שנותנת לכוחות השוק לפעול ומצמצמת את התערבות המדינה בכלכלה.

התנאים הכלכליים משתנים מיסודם, החל מהמשבר ב-2008, דרך המגפה, ועד משבר יוקר המחיה הנוכחי. פוליטיקאים רבים עלולים לא להבין זאת עדיין, אבל הרווחים האסטרונומיים של החברות הגלובליות, חגיגות הבונוסים לעשירים ביותר והקנייה העצמית של המניות עומדים להתנגש במציאות. השאלה היחידה היא איזו צורה ילבש המעבר לקונצנזוס חדש.

***

המאמר פורסם במקור באתר "פרוג'קט סינדיקייט"

דייאן קויל, פרופסור למדיניות ציבורית באוניברסיטת קיימברידג', פרסמה לאחרונה את ספרה "על מכונות ומפלצות: מהי כלכלה, ומה היא צריכה להיות" (הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2021)