ב-8 במרץ, כמעט שבועיים אחרי שרוסיה פלשה לאוקראינה, טאיסיה מוקרוזוב בת ה-36 לקחה את בנה התינוק, נפרדה מבעלה והצטרפה לעזיבה הגדולה למקום מבטחים בפולין. היא האמינה שהמלחמה תסתיים מהר והיא תחזור הביתה עד מאי, אבל חצי שנה לאחר מכן, עם הפגזה ליד תחנת הכוח הגרעינית בעיר הולדתה זפוריז'יה, כשהחזית כל כך קרובה, בעלה של טאיסיה אומר לה להישאר בפולין עם בנם התינוק, בן 11 חודשים. כעת היא חולמת לחזור הביתה עד החורף, בתקווה שאוקראינה תסיים את הקיץ כשידה על העליונה מול המתקפה הרוסית.
המלחמה מגיעה לחודש השישי ביום רביעי הקרוב, ומאות אלפי פליטים כבר חזרו לאוקראינה. אבל אחרים מתמודדים עם ההכרה בכך שהם לא יחזרו הביתה בקרוב, אם בכלל יהיו להם בתים לחזור אליהם. עם טילים שנפלו גם במרחקים גדולים מהחזית, רבים לא ירגישו בטוחים עדיין, אפילו באזורים שבשליטת אוקראינה. אז הם בהמתנה, מחכים לסיומה של מלחמה שלא מראה סימנים של סיום בקרוב, כמהים לחזור הביתה ומסרבים לחשוב רחוק מדי אל העתיד.
הפליטים התקבלו בחום, אך מתקשים להרגיש ביטחון
שנת לימודים חדשה בפתח, וחלק מהאוקראינים נאלצים לרשום את ילדיהם לבתי ספר בחו"ל, מחשש שיפגרו בחומר הלימודי; אחרים נרשמים לעבודות מתחת לרמות המיומנות שלהם. מכיוון שרוב הפליטים הם למעשה נשים, לרוב עם ילדים צעירים מאוד, כמו מוקרוזוב, הן לרוב אינן יכולות לצאת לעבודה. "נראה לי שלא רק עבורי אלא עבור כל האוקראינים, הזמן עצר", אומרת מוקרוזוב, "כולנו חיים באיזשהו לימבו".
הפלישה הרוסית לאוקראינה יצרה את משבר הפליטים הגדול ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. סוכנות הפליטים של האו"ם מדווחת כי שליש מהאוקראינים נמלטו מבתיהם, כאשר למעלה מ-6.6 מיליון עקורים נמצאים בתוך המדינה ויותר מ-6.6 מיליון פליטים מפוזרים ברחבי העולם. עם זאת, מדינות אירופה קיבלו את פניהם ללא תגובה פוליטית, בניגוד לתגובה שפגשו הפליטים הרבים שהגיעו מסוריה ומאפריקה בשנים האחרונות.
פולין קלטה הכי הרבה אוקראינים, כאשר על פי ההערכות, מיליון וחצי איש נרשמו למספרי זהות לאומיים בפולין, המאפשרים להם זכויות סוציאליות. גרמניה, שאינה דורשת אשרות שהייה מהאוקראינים, רשמה יותר מ-900,000, אם כי לא ידוע כמה מהם עדיין נמצאים בגרמניה וכמה חזרו לביתם או המשיכו למדינה אחרת.
בוורשה יש כעת 180,000 פליטים אוקראינים, שהם עשירית מאוכלוסיית הבירה הפולנית המונה 1.8 מיליון – הקבוצה הגדולה ביותר בעיר כלשהי. אוקראינית ורוסית – בה נהגו האוקראינים לדבר גם בבית – נשמעות ברחובות העיר וחנויות מכולת נושאות כעת כמה מאכלים אוקראינים, כך שנראה כי העולים החדשים השתלבו בקלות יחסית ונראים כמי שהם חלק כמעט טבעי מהנוף הוורשאי.
עבור רבים מהפליטים, השפה והתרבות הסלאבית של פולין מציעות משהו מוכר ומרגיע. קרבתה של המדינה לאוקראינה מאפשרת לנסוע חזרה לביקורים קצרים עם בעלים ואבות שנאסרה עליהם היציאה מאוקראינה לטובת סיוע במאמץ המלחמתי. "לא רצינו ללכת רחוק יותר", אמרה גלינה איניוטינה, בת 42, שהגיעה לפולין בתחילת מרץ מדניפרו עם בנה בן ה-11. הם מספרים על געגוע עצום ליערות, לשדות ולאוכל שלהם. "אמא, אם נלך רחוק, ייקח לנו יותר זמן להגיע הביתה", אמר לה בנה.
משבר הדיור בפולין החריף, עובדים יצאו להילחם
הגעתם של כל כך הרבה אנשים החריפה את משבר הדיור שהיה קיים בוורשה, בה עלו מחירי השכירות ב-30% בשנה האחרונה, כמו גם ערים אחרות שקלטו מספר רב של פליטים. בימים הראשונים של המלחמה, מאות אלפי משפחות פולניות הכניסו פליטים אוקראינים, לרוב זרים מוחלטים, לבתיהם.
"הודות להכנסת האורחים החמה, לא היה צורך במחנות פליטים במדינה", אמרה אוקסנה פסטריקובה, המנהלת מרכז ייעוץ בבית האוקראיני בוורשה, מרכז חברתי למהגרים. אבל מה שצפוי להיות שהות קצרות הפך לארוכות, ומספר אזרחים פולנים שאירחו אוקראינים, מתקשרים כעת למוקד של המרכז כדי לבקש עזרה מדוברי אוקראינית כדי לומר לאורחים שלהם שהגיע הזמן להמשיך הלאה. "האירוח הולך ונחלש", אומרת פסטריקובה, "אנחנו מבינים את זה וציפינו לזה".
מספר תאגידים התגייסו לעזור באירוח הפליטים. חברת הטכנולוגיה העולמית סימנס שינתה שטחי משרדים במטה הפולני שלה כדי ליצור אירוח בסגנון מלון שמאכלס כמעט 160 איש, בניהולה של עיריית ורשה. המתקן נקי, עם אוכל ומתקני כביסה המסופקים בחינם. בין המתגוררים שם עכשיו היא לודמילה פדוטובה בת ה-52, מוכרת בחנות מזפוריז'יה. היא מבוהלת ממה שקורה בבית אבל יכולה לפחות להירגע בידיעה שיש לה דיור ואוכל בזמן שהיא מחפשת עבודה.
אמנם אולי אין מספיק דיור לכל העולים החדשים, אבל יש די והותר מקומות עבודה בכלכלה שצמחה בעידן הפוסט-קומוניסטי. מהגרים אוקראינים שהגיעו לפולין בשנים האחרונות הם לפעמים אלו שעוזרים לפליטים בעבודה ובמקום מגורים.
אולֵה ירוביי, מחמלניצקי שבמערב אוקראינה, הגיע לפני שש שנים וקנה זיכיון של בית קפה עם אשתו. לאחרונה העסק התרחב, אך חלק מהעובדים האוקראינים במקום חזרו לביתם כדי לקחת חלק במלחמה. למרות הקושי, אולה הצליח להעסיק נשים אוקראיניות שיכולות לדבר בשפתן בעבודה שהם מקווים שהיא זמנית, בניגוד לעבודות הדורשות מהן את ידיעת השפה הפולנית. "מחציתם מתכננים לחזור, אז הם אפילו לא מנסים ללמוד פולנית", אומר ירוביי, "הם פשוט מחפשים עבודה פשוטה ללא אתגרים נוספים".
טטיאנה בילוס, בת 46, שניהלה עסק להשכרת דירות לטווח קצר בויניצה, אוקראינה, היא בין העובדים באחד המטבחים של ירוביי. היא ברחה יומיים לאחר שפרצה המלחמה, והצטרפה לבתה הבוגרת שכבר חיה בוורשה. היא התגעגעה לבעלה וחזרה הביתה לביקור של שבועיים, אך נחרדה מההפגזות, האזעקות וההפצצות האוויריות. בילוס נשארת קרועה בהתלבטות בנוגע לצעדים הבאים שלה, ואומרת, "שום דבר לא בטוח."
גם במרחק 2,200 ק"מ, מרינה שומרת על הזהירות
מערבה משם, בשוורין שבגרמניה, מרינה גאלה, מורה למדעי המחשב שעזבה את מריופול עם בנה בן ה-13 בסוף מרץ, מצאה הקלה ויציבות. בחודש שעבר הם עברו לדירת גג קטנה לאחר בריחה ארוכה שלקחה אותם דרך פולין וברלין. היא מרגישה משוחררת מהזוועות שראתה, בהם גופות מוטלות לאורך הרחוב, ומהמחסור שממנו ברחה, כשנאלצה לשתות שלג מומס כי לא היו מים זורמים.
עם זאת, היא מרגישה מרוסקת מרוב עצב במחשבה על המשפחה שנותרה מאחור. בתרמיל שחור שנשאה כל יום מאז שעזבה את מריופול, גאלה שומרת פתק בכתב יד בכיס צדדי המפרט את פרטי ההתקשרות של אמה, אביה וסבתה. היא כתבה אותו במקור למקרה שתיהרג במלחמה, אך אפילו בביטחון של שוורין, היא לא עוזבת את הבית בלעדיו. בנה נהג להתכתב ארוכות עם חבריו מהבית במהלך החודשים הראשונים שלהם בגרמניה, אבל כיום הוא כמעט ולא מדבר איתם יותר, והפסיק לשאול אותה מתי הם יחזרו לאוקראינה, "הוא כנראה מבין שלא נוכל לחזור לשם".
