כשמדברים על תאונות עבודה, יש במילה "תאונה" משהו מטעה. כביכול מדובר באירוע לא צפוי, שלא היה ניתן לעשות כמעט דבר כדי למנוע אותו ושהוא בעיקר תוצאה טרגית של חוסר מזל. אבל המציאות בשטח היא אחרת לחלוטין. בישראל נהרגים פי חמישה יותר עובדים מאשר ברוב מדינות האיחוד האירופי. המספר הגבוה של התאונות הקטלניות בישראל מלמד על סדר העדיפויות והתרבות הארגונית בישראל יותר משהוא מלמד על רמת המסוכנות של ענף הבנייה עצמו.
על פי נתוני הקבוצה למאבק בתאונות בניין ותעשייה, מתחילת 2022 נהרגו בישראל 45 עובדים, 22 מהם עובדי בניין. בממוצע בכל חמישה ימים נהרג עובד. וזה מבלי לדבר על עובדים רבים שנפצעים באופן יומיומי. על אף המאבקים החברתיים והעלאת הנושא על סדר היום הציבורי, המספרים האלו נשארים פחות או יותר יציבים בחמש השנים האחרונות.
אחת הסיבות לכך היא שהמערכת החוקית בארץ משחקת לידיהם של הקבלנים וחברות הבנייה הגדולות. על פי המצב החוקי כיום, האחריות על הבטיחות באתרי הבנייה מוטלת בעיקר על מנהל העבודה בשטח. מדובר בעובד זוטר יחסית שנמצא באתר הבנייה וכמעט אין לו השפעה על התרבות הארגונית, ההשקעה הכספית או על קצב העבודה. אין לו גם יכולת לפקח באופן אפקטיבי על כל היבטי הבטיחות באתר, בגלל אחריותו המרכזית לניהול העבודה. המצב החוקי הזה מתאים כמו כפפה ליד למנכ"לי החברות הגדולות וליזמים. הם נהנים מכל הרווחים של הפרויקט, אך יכולים להתנער מאחריות שעובד מת או נפצע במהלך עבודתו.
במדינות אירופה כבר מזמן הבינו שאם רוצים להילחם בתאונות חייבם לייצר מודל אחריות שונה. האיחוד האירופי אימץ מודל שרואה בבעלי תפקידים מרכזיים, כמו היזם או הקבלן, חלק בלתי נפרד מאלו שנושאים באחריות על ליקויי הבטיחות באתרים. במדינות כמו הולנד, בריטניה ויוון, שאימצו את המודל הזה, יש פי 10 פחות תאונות מאשר בישראל.
לפני שנה וחצי פורסמה בישראל להערות הציבור טיוטת עם עדכון תקנות הבטיחות באתרי בנייה, שמטרתה לשנות את המצב החוקי הקיים ולהתאים אותו למודל האחריות הנהוג באירופה. אבל עד היום התקנות האלו מעלות אבק במשרד הכלכלה ולא הונחו לאישור ועדות הכנסת.
בניגוד למה שאולי נדמה, האירועים האלו לא מתרחשים רחוק מאתנו. הם קורים בבנייה של מגדלי היוקרה במרכז העיר שלנו, בפרויקט התמ"א בשכונה שלנו או במפעל שמייצר את האוכל שאנחנו קונים בסופר. בסופו של דבר, מדובר באנשים שבונים עבורנו את הבתים, את הקניונים ואת הכבישים ומסכנים את עצמם יום-יום בשביל הרווחה של כולנו. כשהם מוצאים את עצמם נופלים, מתחשמלים או נקברים תחת הריסות הבניין אותו בנו, אנחנו צריכים כחברה לשאול את עצמנו של מי האחריות.
יש מדרש שמספר שכשבנו את מגדל בבל ואחד העובדים היה צונח אל מותו, אף אחד לא היה שם לב אבל כשהייתה נופלת לבנה אחת, כולם היו יושבים ובוכים. גם היום, שכעובד נהרג או נפצע אסור לנו להמשיך הלאה למיזם הבא, למגדל היוקרה הבא, מבלי להביט לאחור אל המחירים החברתיים והמוסריים של הפעולות שלנו. עלינו לייצר תרבות ארגונית שמקדשת את החיים ואת השמירה על ביטחונם, כך שכל עובד שמגיע בבוקר לבנות עבורנו את הבית, יחזור בסוף היום לביתו שלו בשלום.
אריאל שורץ ועידו שטיינברגר מובילים את תחום המאבק בתאונות עבודה בארגון "מעגלי צדק", המקדם סדר יום יהודי-חברתי בישראל.
