הסדרה 'בית ספר לתקווה', ששודרה בימים האחרונים בערוץ 2, בהחלט פותחת פתח לאופטימיות זהירה ותקווה. למי שלא צפה בסדרה, הנה קיצור נמרץ שלה: הסדרה עוקבת אחר השחקן שלום מיכאלשווילי ('שלישיית מה קשור', 'עספור' ועוד), שחוזר לבית הספר 'נווה יונתן' ברמלה, שם למד. הסיבה לכך היא שבבית הספר הזה מתחולל בשנים האחרונות שינוי חינוכי רציני, בהובלתה של המנהלת, שלי קרן. כתלמיד לשעבר בבית הספר, שלא בדיוק נהנה ממנו בזמן לימודיו באותה תקופה, והעדיף להתעסק עם סטנד אפ והצגות, חוזר שלום במטרה לראות מה השתנה בבית הספר ומה המהפכה החינוכית שמתרחשת שם בשנים האחרונות וכיצד זה משפיע על התלמידים. כל זה בשלושה פרקים המבוססים על שיחות של שלום עם צוות ההוראה, תלמידים והורים וראיונות ישירים של אותם גורמים מול המצלמה.

מבחינה חינוכית, 'נווה יונתן' מוגדר כחט"ב ניסויית, כלומר כזו שמקבלת ממשרד החינוך מנדט לערוך שינוי חינוכי השובר משהו במסגרת הלימודים הסטנדרטית של משרד החינוך, המורכבת מהנוסחה הידועה של: ציונים, מבחנים, שיעורים פרונטליים של מורה אחת מול 20-30 תלמידים (במקרה הטוב), שיעור המתחלף כל 45-90 דקות ויום לימודים המתחיל ב-08:00 ומסתיים בשעות הצהריים עם כמה הפסקות קצרות באמצע. עד כאן התמונה ידועה לכולם. הטענה המושמעת בעניין זה היא שהמערכת הבית ספרית נשארה זהה כמעט לחלוטין למה שהיה כאשר הוקמה (במתכונתה הממלכתית-מודרנית) בשיאה של המהפכה התעשייתית, לפני כ-150 שנה. אותם עקרונות, ובגדול גם אותה שיטה. זאת למרות שהעולם עבר בתקופה זו שינויים עצומים ומרחיקי לכת בתחומים רבים (ובראשם הטכנולוגיה והתקשורת הבין אישית) שאילצו את כל שאר המערכות להתאים את עצמן לעידן החדש בו אנו נמצאים ולעתיד שבו השינויים רק הולכים ומואצים והדבר הוודאי ביותר שניתן להגיד על העולם היא שהוא הולך ונהיה פחות ופחות ודאי ויותר ויותר בלתי צפוי. עד כדי כך, שאומרים כי אם אדם שהיה בהקפאה למשך תקופה ארוכה, או מגיע מן העבר, יסתכל על העולם שמסביב לו, הוא לא יצליח להבין שום דבר ממה שקורה ולא ימצא את הדרך להשתלב. אך אם הוא ייכנס לכיתת לימוד בבית ספר, הוא ידע בדיוק מה קורה שם. למה? כי לא השתנה הרבה מאז.

את זה מנסים אנשים כמו שלי, ואנשי חינוך נוספים ברחבי הארץ והעולם, לשנות כבר כמה עשרות שנים. בסיוע הגף לניסויים ויוזמות במשרד החינוך, המלווה תהליכי שינוי בית ספריים המעוניינים להפוך את בית הספר לחדשני ורלבנטי יותר, הוחלט בבית הספר על ניסוי המתמקד בעקרונות של אימון אישי ורעיונות ושיטות השאובים מעולם הספורט, ממנו מגיעה שלי. לטענתה, העולם הספורטיבי משאפשר לנו להבין דברים בסיסיים לגבי האופן בו צריך להתנהל בחיים, כיצד להתמודד עם אתגרים, לסמן מטרות ולחתור אליהן, ובעיקר לא לוותר ולהישבר. את כל אלו היא מביאה לידי ביטוי באמצעות כלים של אימון אישי. כיצד? כל תלמיד בבית הספר (כ-90 תלמידים בשכבה, 270 תלמידים בסה"כ) מקבל איש צוות חינוכי שמהווה עבורו מנטור או מאמן. איתו עובדים התלמידים על זיהוי הקשיים, העקבות והדברים שהם מתקשים בהם ומעקבים את הצלחתם, כמו גם על זיהוי החוזקות והיתרונות הגלומים בהם. כתוצאה מכך, הם מפנים את הזרקור בצורה מדויקת יותר אל חייהם האישיים מצד אחד, והאופן בו הם מתנהלים בבית הספר (כמו גם מחוץ לו) מצד שני, במטרה להבין ולדייק את ההתנהלות ומה יש לשנות בה על מנת להביא את הילד להצלחה בלימודים, כמפתח ובסיס להצלחה בחיים.

במקביל, ישנן בבית הספר 'קבוצות העצמה' אשר מהוות מרחב לשיתוף רגשי בקשיים ובמחשבות המטרידות את התלמידים. זאת, במטרה להתגבר על השיח המנוכר והציני השורר בחברה שלנו, וליצור מרחב של אמפתיה והכלה רגשית, שמאפשרות הן את ההזדמנות לתלמידים לחלוק את אשר על ליבם ומה שמעסיק אותם בחייהם האישיים, וגם לקבל הזדמנות לחוות תקשורת מעצימה, מקרבת ואישית יותר עם חברותיהן לספסל הלימודים. כל זה על חשבון שעות הלימודים הסטנדרטיות, הממשיכות להתקיים במתכונת של כיתה סטנדרטית וקונבנציונאלית, על כל המשתמע מכך, לטוב ולרע .(מבחנים, ציונים ומעקב והערכה של הישגי התלמידים, במטרה לדאוג שיוכלו להתקבל עם סיום כתה ט' לתיכון איכותי).

בצפייה ראשונה בפרומו של התכנית, אני חייב לומר, הייתי די מאוכזב. מה שנצפה בפרומו הייתה שיחה של שלי עם אחד התלמידים, שמתמקדת בעיקר בהישגים הלימודיים ובבעיות המשמעת שלו לאחר שהפריע בשיעור. לא דברים חסרי חשיבות, אך בוודאי לא משהו שמהווה עדות לשינוי עמוק שמתחולל בבית הספר. שיחות מסוג זה מתנהלות בכל בית ספר סטנדרטי בארץ (ובעולם), ומהוות את השיח השגור בין מורים לתלמידים, שבד"כ מתנהל כך: המורה בא בטענות לתלמיד על כך שהוא לא משקיע מספיק בלימודים, מתחצף למורים או מתנהג בצורה לא הולמת בשיעורים וכלפי חבריו. התלמיד, מצדו, מרגיש צורך להצטדק ולהתנצל על ההתנהגות שלו, מבטיח שישתפר ויעשה שינוי מעתה והלאה. בזו נגמרת השיחה, עם איום של המורה כי השלב הבא יהיה להזמין את ההורים לשיחה או לקרוא למורה לשיחה עם המנהל, ובמקרים חמורים גם להשעות אותו או אפילו להוציא אותו מבית הספר. השיחה שמצולמת בין שלי לתלמיד בפרומו נראית במבט ראשון כסוג של אותו דבר, רק עם מניפולציה ייחודית קטנה לבית הספר בדמות אימון ריצה קטן שהיא עורכת עם התלמיד, במטרה 'להמריץ' אותו לסיים את חט"ב בציונים גבוהים. מתודה יצירתית ללא כל ספק, אך לא משהו המבשר על שינוי גישה חינוכי אמיתי.

לשמחתי, אני חייב לומר שצפייה בפרק הראשון שינתה את עמדתי והראתה לי צדדים אחרים ועמוקים יותר של העשייה החינוכית המתנהלת ב-'נווה יונתן': יצירת תחושת מסוגלות, קבוצות העצמה, עבודה פרטנית עם המנהלת על ויסות רגשי וכ'ו. הפרק הראשון מתמקד בשלושה תלמידים:

אסיף, תלמיד חדש בכיתה ז' בעל סף רגישות וביטחון עצמי נמוך וקושי להתמודד עם כשלונות. בשיחת העצמה על תלמידים חדשים בבית הספר, משתפים התלמידים בדרך בה הם מתמודדים עם חוויות הכישלון שלהם. אסיף אומר שהוא היה רוצה להיות יותר חסין ופחות פגיע. שיחות לא פורמאליות כאלה מאפשרות לתלמידים לחדד את הנקודה הזו ולהדגיש אותה עבורם, מרכיב הכרחי ובסיסי בתהליך שינוי.

ירין, ילדה בכורה לאם חד הורית הנאלצת להקדיש זמן רב מחייה לעזרה בבית וטיפול באחיה הצעירים, דבר הגוזל ממנה זמן לעצמה ומציב אותה במקום שרוב הילדים אינם נמצאים בו. שאיפתה היא להיות 'כמו ילדים רגילים', אך היא מבינה את הסיטואציה שנוצרה ואת האחריות הנופלת עליה כאחות הבכורה. בשיחות ההעצמה עם קבוצת האימון היא משתפת בקושי הזה, ובהבדלים שהמצב שלה יוצר מול חברותיה 'הרגילות' ולתחושת הריחוק שהוא גורם לה מולן. הן מקשיבות ומקבלות בהבנה ואף מחזקות אותה.

נוי, ילדה נורמטיבית אך נלחצת בקלות ובמיוחד לקראת מבחנים. היא עוברת תהליך עם שלי המנהלת, במטרה להבין את המקור ללחץ ולמצוא דרכים אפקטיביות להתמודד איתו.

השאלה המרכזית שעולה מצפייה בפרק הראשון קשורה למתח שבין העצמה אישית ביחס לעצמך, לעומת מדידה והערכה על פי הישגים הנכפים על התלמידים באופן חיצוני מצד משרד החינוך ובתי הספר. אחת השאלות שהטרידו אותי במיוחד היא: באיזו מידה הקשיים שהתלמידים מתמודדים איתם, כמו הרגישות הגבוהה ביחס לכשלונות והלחץ ממבחנים, המעכבים את התלמידים ומקשים עליהם את היכולת לצמוח ולהפתח, הם תוצאה של המערכת החינוכית עצמה והאופן בו היא פועלת?  במלים אחרות : אם בתי הספר לא היו עסוקים בלמדוד תלמידים על פי היגשים כמותיים, האם הדבר היה מאפשר לתלמידים להשתחרר מאותם גורמים שמקשים עליהם ומעכבים אותם? באיזו מידה הקשיים שהתלמידים מתמודדים איתם הינם תוצאה של תפישה חינוכית המעמידה במרכז את המספרים ולא את התלמידים? ואולי אם מערכת החינוך כולה הייתה נראית אחרת, הדברים הללו היו נחסכים מהתלמידים ומאפשרים להם להתפתח באופן חופשי יותר, ללא השיפוטיות המצמצת והמנרמלת הכרורכה בעיסוק בציונים במקום בתלמידים עצמם?

להערכתי, אם הדברים היו תלויים בצוות בית הספר עצמו, אולי הם היו מעדיפים לוותר על המבחנים והציונים ולהתרכז בהעצמת התלמידים ומתן כלים אפקטיביים להתמודדות עם אתגרי החיים, שחלקם בכלל לא קשורים למתרחש בבית הספר. עם זאת, חשוב לזכור שמדובר בניסוי חינוכי המקבל מרחב פעולה מוגבל מראש, שלא יכול לערער לחלוטין על האופן בו מערכת החינוך פועלת אלא רק באספקטים מסוימים שלה. בסופו של דבר, כוחו של בית הספר ליצור ניסוי חינוכי חדשני הוא מוגבל בד"כ, ומה שמשרד החינוך מאשר לו לחרוג מהתכנית המקובלת הוא המקום בו ישימו את הגבול להעזה החינוכית וליכולת לקרוא תיגר על המערכת. אולי אם הגבולות היו רחבים יותר (למשל, הם לא היו נמדדים לפי ציוני מיצ"ב בחט"ב) אז הם היו בוחרים להקדיש פחות מקום לציונים. כך שאם עדיין אי אפשר לוותר על הציונים והמבחנים, לפחות כדאי להשתמש בהם בתור מנוע לצמיחה אישית והתמודדות חינוכית משמעותית. מה שצוות בית הספר בהחלט משתדל לעשות. ועדיין, בסופו של הפרק, נשארתי בתחושה אמביוולנטית ולא חד משמעית.. ועדיין, חורה לי מאוד שהשיח לא מספיק ביקורתי ובסופו של דבר מאשרר אצל התלמידים את האמונה שאם ישקיעו ויצליחו- עתידם בחיים מובטח, מה שלא משקף את אתגרי החיים באופן מורכב מספיק ויוצר תמונה פשטנית מדי לטעמי.

הפרק השני בסדרה מתמקד בשלושה ילדים: לידור, מעיין ויחיאל, תלמידים בכיתה ט' שמסיימים את החטיבה השנה. שלושתם ממשפחות קשות יום ברמלה. יחיאל מתמודד עם הפרעת קשב מגיל צעיר (כמו תלמידים רבים) ומעיין עם בעיות התנהגות וויסות רגשי. שניהם גדלו במשפחות אומנה, כתוצאה מהיותם יתומים מאם ואב שהתקשה לפרנס אותם מעבודת הדחק שלו. דבר שכמובן 'תרם' לקשיים הרגשיים והלימודיים ולדימוי העצמי הנמוך שלהם. לידור, מצדו, הוא שחקן לקרוס מחונן שמשחק בנבחרת ישראל וגם מהווה קפטן לשחקנים אחרים בקבוצתו. בפרק עוקבים אחרי שלושתם, האופן שבו הם מתמודדים ומקבלים סיוע (בשיטת האימון) מצוות בית הספר להתמודדות עם אתגרי החיים האישיים שלהם, כאשר ברקע נמצא המצב המשפחתי מצד אחד, והצורך להתקבל ל-'תיכון טוב' בעיר מצד שני.

מה שמעניין לראות אצל לידור, לדוגמה, הוא ההבדל הגדול שבין האופן שבו הוא מתפקד על המגרש לבין האופן בו הוא מתפקד בבית הספר: במקום אחד הוא מנהיג בעל מסירות, השקעה ותחושת הצלחה, ובמקום השני הוא נגרר לבעיות משמעת, הישגים נמוכים וחוסר מוטיבציה ללמוד. הפער בין עולמות שונים שהתלמידים לוקחים בהם חלק, כאשר העולם הבית ספרי לאו דווקא מהווה את מרכז החיים שלהם או המקום בו הם חווים חווית הצלחה, אינו דבר חדש או נדיר. למעשה, תלמידים רבים היכולים להיחשב בקלות כגאונים או מוצלחים במיוחד בתחומים שלא נכללים במסגרת הלימודים הבית ספרית מוצאים את עצמם מתוסכלים שוב ושוב מחוסר היכולת שלהם לבטא את הכישורים והחוזקות הייחודיים להם במסגרת שכובלת אותם ומסתכלת עליהם על פי קריטריונים שלא מבטאים את העוצמות האמיתיות שלהם. אלברט אינשטיין, צ'רלי צ'פלין וסטיב ג'ובס הם רק כמה דוגמאות לשורה ארוכה של גאונים שנחשבו על פי קריטריונים בית ספריים לכישלונות, אך בפועל הצליחו לשנות את העולם ולהגיע לתהילת עולם.

חוקר החינוך הווארד גרדנר דיבר כבר לפני למעלה מ-20 שנה על כך שלבני אדם ישנם 'אינטילגנציות מרובות', שלאו דווקא קשורות ליכולת להישאר קשוב במהלך שיעור בכיתה או לשנן ידע ו-'להקיאו' בזמן מבחן בשביל להשיג ציון גבוה. לטענת גרדנר, חלק מהאנשים ניחנו במה שנקרא 'אינטליגנציה קינסטטית' (גופנית), אשר גורמת לכך שהם זקוקים לתנועה על מנת לחשוב. אנשים כאלה בד"כ הופכים לספורטאים דגולים בזכות היכולת המדהימה שלהם להפעיל את גופם בצורה שהופכת אותם לכישרון ספורטיבי בולט מעל כולם. לידור הוא דוגמה לאדם כזה. השאלה הנשאלת במקרה שלו היא: כיצד לקחת את החוזקות מהעולם הספורטיבי שלו ושלב אותן גם בתוך המסגרות האחרות שלו (משפחה, לימודים וכ'ו) בצורה שמאפשרת לו לחוות הצלחה גם בתחומים אלו ולתקן את חווית הכישלון או הנחיתות שלו בהם?

בסיום הפרק השני, יצאתי בתחושה פחות טובה מהפרק הקודם. מה שנחשף בפרק הוא הקושי של המערכת להעניק חוויה של למידה משמעותית ותחושת שייכות בתוך התפישה המקובעת של ציונים כמה שאמור לקבוע את עתידו של הילד (או במקרה הזה, היכולת שלו להתקבל לתיכון 'טוב' שאמור להבטיח את עתידו המקצועי) וכמה שיכול לסייע לתלמידים להתמודד עם אתגרי החיים ולפתוח עבורם אפשרויות נוספות. בפועל, אנחנו יודעים להגיד שהתפישה הזו נכונה חלקית, אך בעיקר בעייתית מאוד ומשפיעה לרעה הן על תפישתו העצמית של הילד (חווית ההצלחה שלו) והן על שוויון ההזדמנויות בהמשך החיים (לצורך העניין, קבלה ללימודים גבוהים וכ'ו). מערכת הציונים וההערכה הקובנציונאלית, שמודדת הצלחה בכלים מאוד מצומצים ולא מאפשרת באמת לכל ילד להתפתח בכיוון הנכון לו, תורמת להעצמת הקשיים הלימודיים במקום לצמומם ויוצרת תלות של התפישה העצמית של הילד, האמונה שלו בעצמו וכ'ו בגורם חיצוני מנוכר ושטחי. אותה מערכת בדיוק היא זו שמהווה מחסום כניסה דווקא עבור אלו שזקוקים יותר מכולם להזדמנות שנייה ושלישית להצליח, ובהינתן שיש פערים סוציו אקונומיים שקשה להתמודד איתם, זה הופך לעוד יותר מלחיץ ומקשה על התלמידים לפרוץ את מעגל העוני, התסכול וההדרה.

חשוב לי להדגיש שהביקורת המופנית כאן ברובה אינה כלפי צוות בית הספר, שמתגלה כרגיש ואכפתי במיוחד ובאמת מעוניין הן בהצלחת התלמידים והן בשלומם ורווחתם הרגשית והחברתית. אבל בתוך מסגרת שבה הצוות מקבל חירות מצומצמת למדי למימוש של תפישה פדגוגית חלופית (מסגרת הניסוי שמוגדרת ע"י משרד החינוך), בתוך פרק זמן מצומצם יחסית (רק 3 שנים מתוך 12 במערכת החינוך בסה"כ), ברור שיש קושי ליצור שינוי ארוך טווח ומעמיק יותר. לכן, צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה ולשאול את עצמנו מה הדברים שהיינו רוצים לקחת מהמקרה הזה, מה עוד ניתן לעשות מעבר לכך וכיצד מממשים את זה, במקום להסתכל על מה שלא קיים או לא מיושם.

הפרק השלישי הוא המעניין, החשוב והאופטימי ביותר בסדרה לדעתי. הפרק מתמקד בשלושה תלמידים המגיעים ממקום שם התמודדות עם שונות זהותית: סאלי, נוי ודהשת. סאלי היא תלמידה ערבייה בכיתה ז' עם משפחה מקבילה בגדה, המנסה לקרב אותה לדת. היא מרגישה לא בנוח עם הזהות הערבית שלה ומרגישה צורך להסתיר אותה בשל המורכבות העצומה שיש לתלמידים ערבים בתוך בית ספר יהודי באקלים של סכסוך לאומי מתמשך ועקוב מדם. לתחושתה, היא נקרעת בין שני עולמות מתנגשים, שדורשים ממנה דברים הפוכים (העולם המוסלמי דורש ממנה להתקרב לדת ולהביע נאמנות למסורת השבטית שלה, בעוד שהעולם החילוני יתקשה לקבל את השינוי הזה).

נוי היא תלמידה אתיופית בכיתה ז' שמתמודדת עם יחס גזעני עקב צבע עורה. היא חולמת להיות סופרת וכותבת על חייה האישיים, ומשתמשת בזה כאמצעי בריחה מהיומיום וכאמצעי לפורקן רגשי. לתחושתה, השאיפה להיות סופרת אינה עולה בקנה אחד עם הציפייה של החברה שתתמקד ברכישת מקצוע מעשי שישרת את המטרה הבוערת של השגת מקור פרנסה יציב ובטוח בתוך סיטואציה של מצוקה כלכלית וחוסר ודאות תעסוקתי במשפחה. עם זאת, היא לא מוותרת וממשיכה לנסות ולפתח את החלום וכישורי הכתיבה שלה, בסיועו של צוות בית הספר. ניכר כי דווקא הקושי איתו היא מתמודדת מהווה בסיס ליצירה ונותן כר פורה לכתיבה אותנטית המגיעה 'מבפנים' ויוצרת הזדהות עם הקורא. בסופו של דבר, היא מוכנה גם 'להיחשף' ולשתף את חברותיה ביצירה, דבר המהווה אינדיקציה לתהליך החיובי שעברה במהלך השנה.

דהשת הוא תלמיד ערבי בכיתה ח', הנוטה להסתבך בבעיות אלימות ומשמעת ומתקשה לשלוט בתגובותיו. בנוסף, הוא מתמודד עם שונות זהותית ייחודית ומורכבת במיוחד, עקב היותו פלסתיני למחצה עם משפחה הגרה בעזה. הוא חווה רגרסיה לא פשוטה בהתליך הלימודי כאשר הוא חוזר מעזה, אך זוכה לליווי צמוד ודואג מצד מירב, סגנית המנהלת (שגדלה ברמלה בעצמה ומכירה מקרוב את המורכבות של החיים ותהליך ההתבגרות בעיר). סצנה מעניינת במיוחד מתרחשת כאשר הוא מדבר עם יחיאל חברו מבית הספר, שמופיע בפרק הראשון. במהלך השיחה דהשת מציג לו תמונות מההפצות והשכונות ההרוסות בעזה, דבר שגורם ליחיאל לתחושה של הזדהות ואמפתיה עם הסבל שעוברים התושבים שם. עניין זה בולט במיוחד לנוכח ההבדל בין האופן שבו תלמידים מתבטאים בד"כ בסוגיות נפיצות מבחינה פוליטית ומדינית, בהן הם נוטים להיצמד לעמדות המגנות בכל מקרה עם הצד 'שלנו' ומתעלמות מן הסבל שעובר על הצד 'האחר'. אך לא כך במקרה המוצג לפנינו, שממחיש יותר מהכל את היכולת שלנו לעשות את ההבחנה בין השאלות הנוגעות לקונפליקט עצמו, לבין הסבל האנושי הבסיסי שחווים אנשים ללא קשר לזהות הלאומית או הדתית שלהם.

בנוסף, אנחנו פוגשים את מוראל, גם הוא בכיתה ז'. הוא לא נאלץ להתמודד עם שונות זהותית, אך כן עם דחייה חברתית ויחס אלים שצבר במהלך שש שנות הלימודים ביסודי. מוראל הוא אדם מוכשר ביותר, בעל יכולת מילולית גבוהה אך רגיש ופגוע נפשית כתוצאה מהחוויות הקשות שחווה. עם זאת, מוראל זוכה להזדמנות שלא כל תלמיד זוכה לה: הוא בוחר לכתוב הצגה ליום השואה, ומגייס בעזרת הצוות החינוכי קבוצה של תלמידים אשר מעלה את ההצגה בבית הספר, אותה מוראל מביים. במהלך הדרך, אנחנו נתקלים ברגעי משבר שמאיימים על המשך הפקתה של ההצגה, כאשר תלמידים מעדיפים לשחק כדורגל במקום להגיע לחזרות. בזכות הליווי והתמיכה של צוות בית הספר מתקיימת שיחה עם התלמידים המשתתפים בהצגה, בה מוראל מספר על החוויה האישית הטעונה שמלווה אותו תמיד סביב יום השואה, הכוללת פחדים וחרדות שטורדות את מנוחתו. אנחנו מגלים שהרצון לביים הצגה ליום השואה קשורה גם לרצון שלו להתמודד עם התחושות הללו, באופן שיציב אותו במקום אחר אל מול החוויה הזו. הסיפור האישי שלו מצליח 'להדביק' את התלמידים האחרים ולגבש בחזרה את הקבוצה, שמעלה בסופו של דבר את ההצגה (כאשר חלק מהשחקנים הם ערבים, כולל סאלי בעצמה, שמשחקת בתפקיד מרכזי).

מה שאנחנו יכולים להסיק מכל הסיפור הוא שלכל אחד מאיתנו ישנה מורכבות כלשהיא, בין אם זהותית או נפשית, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהסיפור האישי שלנו. סיפור זה כרוך בנקודות רגישות ולא פשוטות להתמודדות, שיכולות לרסק אותנו ולהשאיר בנו צלקות אך גם להוות בסיס לצמיחה ויצירה. הדרך בה הצוות החינוכי מטפל בנקודות כאובות אלו ראויה להערצה, משום שהם מצליחים 'לפרק את המוקשים' עליהן הנקודות הללו יושבות מבלי שהם 'יתפוצצו להם בפנים'. כתוצאה מכך, נפתח כאן פתח לתהליך חינוכי משמעותי, שבא לידי ביטוי גם ביצירה אומנותית.

הפרק השלישי, והסדרה בכלל, מסתיימים בשתי שיחות: האחת, של שלי עם ראש העיר רמלה, יואל לביא. אופי השיחה הזו פורמאלי יותר ומתבסס על גרפים המציגים התקדמות לימודית ועלייה בהיגשים, לצד דיווח על עלייה במוטיבציה של התלמידים ללמוד- מה שמחזיר אותנו לדיון על המתח שבין הרצון ליצור תהליך חינוכי משמעותי שאינו תלוי במדידה והערכה כמותנית, לבין הצורך להצדיק את האג'נדה החינוכית שלך בשפה השלטת היום בחברה ומתמקדת באותם גורמים הניתנים למדידה והערכה. עם זאת, גם בשיחה זו עולים מושגים כמו 'שינוי פדגוגי' ושאיפה שמה שמתרחש בבית הספר גם יופץ לשאר הארץ. השיחה השנייה מתרחשת ביום האחרון ללימודים, כאשר שלי המנהלת נפרדת הן מהתלמידים והן משלום מיכאלשווילי, בה הוא הוא שואל אותה: 'מה החלום שלך?' החלום של שלי, אנחנו מבינים, אינו קשור רק למה שמתרחש בבית הספר, אלא ברצון ליצור שינוי אמיתי במערכת החינוך בכלל. לטענתה, "אנחנו על סיפה של מהפיכה". לאחר מכן, כאשר כתוביות הסיום יורדות על המסך, אנחנו קוראים שמשרד החינוך כבר החליט לאמץ את מודל האימון של בית הספר ולהפוך אותו למודל שייושם בשאר חלקי הארץ. אם אכן כך, כנראה ששלי צודקת ואנחנו באמת על סיפה של מהפכה, אולי אפילו כבר בעיצומה. לי לא נותר אלא להחזיק אצבעות ולהאמין שאכן זה כך.

לסיכום: לא בכל יום אנחנו עדים לסדרה המשודרת ב-'פריים טיים' בערוץ המרכזי בטלביזיה ועוסקת בנושאי חינוך. דבר זה כשלעצמו מהווה עדות לשינוי שעובר על החברה הישראלית, והפתיחות, העניין והרצון לעסוק בשאלות חינוכיות בצורה ש-'עוברת מסך' ועונה על דרישות הרייטינג והתרבות הפופולרית. בזכות הסדרה, נחשפנו לא רק לסיפורים אישיים מורכבים ומרגשים, אלא גם לעדות חיה ונושמת ליכולת של אנשים לעשות שינוי בחייהם, באמצעות בית הספר. "תיקון האדם", אמר כבר יאנוש קורצ'אק, "משמעו תיקון החינוך". בבשורה שיוצאת מ-'בית הספר לתקווה' טמונה לדעתי הזדמנות אמיתית לתיקון משמעותי, גם אם לא הכל מושלם ולא על הכל הייתי חותם באופן אישי בעיניים עצומות. אבל אם הייתי שואל את השאלה הפשוטה: האם בסופו של דבר התלמידים מרוויחים מלימודיהם בבית הספר וזוכים להזדמנות אמיתית לצמיחה והתפתחות אישית, התשובה היא: בהחלט כן. בסופו של דבר, האמירה כי 'התלמיד במרכז' צריכה גם לבוא לידי ביטוי ממשי, ולא רק להישאר כמלים ריקות על סמל בית הספר או הלוח בכיתה ובחדר המורים. בשביל נדרשת לנו גם תפישה חינוכית הומניסטית אמיתית, שרואה את התלמיד קודם כל כאדם שלם ונותנת לו מרחב בטוח להתפתחות, במקום לשפוט ולקטלג אותו על פי ציוניו והישגיו, וגם אנשי חינוך כמו בבית הספר 'נווה יונתן' שיוכלים לקחת את הערכים הללו ולתרגם אותם למעשה.