רוני פרייזר (75), יהודי שחי בלונדון, דור שני לניצולי שואה, מנהל ב-20 השנים האחרונות מאבק כנגד אנטישמיות באיגודים המקצועיים בבריטניה. הוא אף תבע את האיגוד שלו עצמו בבריטניה בטענה לאנטישמיות. "ב-2002 נשאלתי על ידי ההנהלה שלי למה ה- UCU, איגוד עובדי האוניברסיטאות והקולג'ים כל כך שונא את ישראל. לא ידעתי את הסיבות לכך והתחלתי לחקור את זה".

הספר של פרייזר (TUC trade union congress) שהתפרסם השנה חקר את היחס בין קונגרס האיגודים המקצועיים באנגליה לבין ההסתדרות בישראל. בחינת הקשר מהצד האנגלי נותן זוויות אחרת להבין את ההסתדרות והיחסים הבינלאומיים שלה והתרומה שלהם לאיגודים עצמם אבל גם לאנטישמיות בעולם. ״זה חלק מההיסטוריה שלא נכתב מעולם״.

לסוגיית האיגודים המקצועיים ויחסם לישראל הגיע פרייזר במקרה. הכשרתו הראשונית הייתה כמהנדס ובהמשך כבעל עסק בתחום המכונות. ב-1998 עשה הסבה מקצועית להוראה ובהמשך תואר שני במתמטיקה. הוא החל ללמד באוניברסיטה ובהתאם הצטרף לאיגוד המקצועי של המרצים.

למה לדעתך כמעט אף פעם לא הייתה תמיכה של האיגוד האנגלי בישראל ?
״אם מסתכלים על הגישה של TUC מ-1925 ועד 1945 למה הם לא תמכו ביהודים- בבסיס כי לא היה להם אכפת. לא עניין אותם היהודים בארץ ישראל, היה אכפת להם מה קורה בבריטניה. פעם תיארתי אותם ככלב נובח לא נושך. עשו המון רעש ולא עשו כלום".

איך זה בא לידי ביטוי היום ?
״האקטיביסטים הם אלו שדוחפים את האיגוד עד היום. הם החליטו לתמוך בזכויות פלסטיניות ומאז זה המפתח המרכזי לתמיכה שלהם. זה גדל בהדרגה עד לבחירת ג’רמי קורבין לראשות מפלגת הלייבור".

"כשהוא עלה לשלטון אמר שאנטישמיות וציונות זה אותו דבר. השמאלנים, שהיו קיצוניים עד כה, פתאום נהיו מיינסטרים. זה היה משבר. פתאום התומכים שלו קיבלו גב לקדם את המדיניות שהציונות היא גזענות".

מהן ההשלכות של המצב הזה על הדיון הציבורי בכלל אנגליה ?
״מה שהלייבור עשו ב-4 שנים עבור היהודים הביא את הדיון הזה לעולם. אנשים שמעו על  קורבין (שהנהיג את הלייבור מ-2015 עד 2020) נתן פופולריות להגדרת הציונות כגזענות. אבל בסוף יצא המרצע מהשק והאנטישמיות שלו הובילה להפסד של המפלגה בבחירות, ההפסד הגדול מאז שנות ה-30. הבריטים אמרו בסוף שהם לא אהבו את מה שנאמר".

"צריך להיות מודע לכך שבבריטניה האקטיביסטים הם תמיד פרו פלסטינים. העיסוק הציבורי במדינת ישראל מתעורר בעיקר בזמן לחימה ותמיד אומרים שישראל משתמשת בכוח מוגזם ומציגים את הסבל הפלסטיני, אבל לא מציגים את חלקו של החמאס בקונפליקט, את המנהרות, הרקטות וההתקפות על אזרחים. הם תמיד יתייחסו לפלסטינים כדוד ולישראל תמיד כגוליית”.

"קריאה להשמדת ישראל היא אנטישמית"

״זו הייתה אנטישמיות שהובילה לכתיבת הספר״, הוא אומר. בתחילת שנות ה-2000 כחבר איגוד מקצועי, היה עד להתפתחותה של אנטישמיות מסוג חדש. "האנטישמיות שינתה את המוקד שלה, משנאה כלפי יהודים לשנאה כלפי מדינת ישראל".

ועידת האו"ם נגד הגזענות ושנאת הזר שנערכה בעיר דרבן בדרום אפריקה ב-2001 הייתה לדבריו נקודת ציון לאנטישמיות החדשה. "הוועידה הביעה תמיכה בתנועת ה-BDS שמטרתה להרוס את מדינת ישראל". לדבריו, יש לפרש כל קריאה להשמדה של מדינת ישראל כקריאה אנטישמית. "התנועות שקוראות לכך לא תמיד מבינות את זה בעצמן. האנטישמיות תמיד עוברת מוטציות וצריך להיאבק ולגרום כל הזמן לאנשים להבין מה היא. אני גם מתקשה להבין איך יש אנשים בתוך ישראל שתומכים ברעיון הזה".

החל משנת 2002 ופרוץ החרם האקדמאי הראשון על ישראל, החל פרייזר במאבק הפנימי באיגוד שלו כנגד התופעה, ובשנת 2003 הקים עם כמה חברים את ארגון 'החברים האקדמאיים של ישראל'.

״הבנתי שלאיגוד שלי יש אג’נדה אחת והיא תמיד בעד פלסטינים ושלי יש אג’נדה בעד ישראל. הבנתי שאם  שאתה רוצה לייצג את ישראל אז הדבר הראשון זה להבין את החוקים״.

למרות שלא הגיע מתחום ההיסטוריה החליט שעל מנת לגבות את טענותיו בדבר אנטישמיות מול האיגוד, עליו ללמוד ולהעמיק במקצוע ובמחקר. לכן ב-2003 עשה תואר ראשון בהיסטוריה יהודית ותואר שני בהיסטוריה במקביל. תוך 7 שנים, סיים את הדוקטורט שלו שהיווה את הבסיס לספרו. "בסוף 2014 השלמתי את הדוקטורט והבנתי שנדרש מחקר נוסף כי הקפתי את ההיסטוריה בשנים 1982-1947 והבנתי שחסר לי להעמיק בשנים מ-1917 וועד 2022. זה לקח לי זמן נוסף".

בשנת 2004 מצא עצמו פרייזר מייצג את המיעוטים האתניים באיגוד. הוועדות האלו אמורות לתת במה למיעוטים שלרוב הם אנשים שחורים. "חוקת האיגוד מאפשרת לכל מי שהוא חלק ממיעוט אתני להיות הנציג בתקן הזה. היו הרבה גורמים אנטי ציוניים שקראו שלא להצביע לי, אבל נבחרתי כי הצגתי שאני יהודי וזה עונה על ההגדרה. עם זאת, יו"ר הועדה סירב לקבל את הבחירה שלי והוא התקשר למשרד להגיד שאם יקבלו אותי כנציג המיעוטים הוא יגרום ליותר בעיות".

על אף הקשיים, כיהן בתפקיד במשך שנה. "השתתפתי בכל הפגישות, ולקראת הקונגרס הבא של האיגוד ב-2005 ביקשתי להעלות לדיון את נושא האנטישמיות העולה. בוועדה אמרו לי שזה לא מתאים כי צריך גם לעשות על שנאת מוסלמים ואני לא הסכמתי"

הוא החליט לעקוף את ההחלטה ולפנות ישר לנשיא האיגוד. "ביקשתי שיגיש בקשה לקונגרס לדיון על עליית האנטישמיות והוא הסכים. הוועידה שהייתה עד אז אנטי ישראל ופרו פלסטינית, שינתה את הגישה שלה בעקבות הבקשה שלי שלמרות הכל קיבלה אישור ותמיכה. פקדתי את הקונגרסים עד 2011 והייתי היחיד שמדבר בעד ישראל בקונגרס״.

ב-2011 לדבריו, האיגוד העביר החלטה שמנתקת אותו מהמחויבות למאבק נגד אנטישמיות. "ההחלטה הזו הסעירה אותי מאוד, והחלטתי לתבוע את האיגוד. האשמתי אותו שהוא אנטישמי באופן מובנה. לצערי הפסדתי במשפט".

״יצאתי למאבק כי כיהודי סבלתי מאנטישמיות באופן אישי"

המשפט ערך כשלושה שבועות, אבל כבר בתחילתו ביום השני או השלישי הבהיר השופט כי אין בכוונתו לקבוע כי האיגוד הוא אנטישמי. "השופט אמר כי הוא לא יכול לפסוק בנושא ולכן אי אפשר לשקול את האפקט של אנטישמיות על התנהלות האיגוד. הפסדנו. לקח 4 שנים מהחיים שלי כי ברגע שהפסדנו האיגוד תבע אותי ואת עורכי הדין שלי על חצי מיליון פאונד. בסופו של דבר הושגה פשרה".

"אמנם הפסדתי בקרב אבל בטווח הארוך אני מאמין שאיגודים מקצועיים יחשבו בעקבות המאבק שלי הרבה יותר מה הם יכולים להגיד ולעשות" אומר פרייזר. "גם היום אני עדיין חבר באיגוד הזה, והם יודעים שאני עוקב אחר פעולותיהם".

״יצאתי למאבק הזה כי כיהודי סבלתי מאנטישמיות באופן אישי. והסיבה שלי לעשות זאת היא שאני לא רוצה שהילדים והנכדים שלי ושאר המשפחה יסבלו את מה שההורים שלי סבלו בשואה. ולכן עמדתי בשביל ישראל ונגד אנטישמיות".

ספרו של רוני פרייזר "איגודים מקצועיים בבריטניה, הלייבור וההסתדרות", שסוקר את יחסם של האיגודים המקצועיים בבריטניה להסתדרות ב-1921-1917, יצא לאור השנה בהוצאת פלגרייב