לרחלי כהן, קלינאית תקשורת מפורום מקצועות הבריאות במשרד החינוך, בבית הספר ב'אסף הרופא' ובגני ילדים, נמאס מהתפיסה קלינאיות תקשורת, כמו כל עובדות הצווארון הוורוד, אמורות להסתפק בקידום הילדים או בהדרכת הורים. "עם כל הכבוד", היא אומרת ל'דבר', "אני צריכה לשלם חשבונות ולדאוג לילדים שלי".

כהן היא אחת מ-9,000 מטפלות פרא-רפואיות במערכת החינוך. בתחום זה נכללות קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק, פיזיותרפיסטיות ומטפלות באומנות שעובדות בעיקר עם תלמידי החינוך המיוחד.

רחלי כהן. "אנחנו דורשות גמול תפקיד בדמות טיפול, ובהמשך נרצה גמולי תפקיד על תפקידים שונים של ריכוז פעילות או מטלות אחרות" (צילום: אלבום פרטי)

"הדרישה העיקרית שלנו היא הפיכתו של גמול מקצוע לאחוזי, ושיעמוד על מינימום 20%", אומרת כהן. בהצעתו האחרונה של משרד האוצר הגמול עמד על 600 שקלים. "אנחנו מודות להסתדרות המורים שנאבקה, אבל זה לא מספיק. אנחנו רוצות שיהיה אחוזי, כדי שיגדל עם השנים ויעמוד על 20%, כדי שבסופו של דבר יהיה סכום משמעותי".

גמול מקצוע הוא גמול המוענק לבעלי מקצעות במערכת החינוך שאינם אנשי חינוך, כמו יועצות חינוכיות המקבלות 15% גמול מקצוע. בנוסף, הן אינן זכאיות לגמול תפקיד המוענק על תפקידים נוספים שמורות יכולות לבצע, בהם חינוך כיתה וריכוז מקצועות.

משכורתן של המטפלות הפרא-רפואיות פועלת במנגנון דומה למשכורתן של עובדות ההוראה, ומבוססת על עלייה בדרגות דרך ותק והשתלמויות. למרות זאת, גמול תפקיד, שניתן לעובדות הוראה שמקבלות על עצמן תפקידים נוספים כמו חינוך כיתה ומהווה מרכיב משמעותי בשכרן, הוא לא חלק ממבנה השכר של המטפלות הפרא-רפואיות.

"זה משפיע על גובה המשכורת שלנו", אומרת כהן. "אני מרוויחה 9,000 שקלים נטו עם ותק של 18 שנה, תואר שני ו-80% משרה. אנחנו דורשות גמול תפקיד בדמות טיפול, ובהמשך נרצה גמולי תפקיד על תפקידים שונים של ריכוז פעילות או מטלות אחרות".

בנובמבר האחרון, במסגרת דיון בוועדת החינוך, משרד החינוך טען שחסרים כ-1,080 מטפלים במקצועות הבריאות, שהם קרוב ל-12% מסך המשרות הנדרשות בתחום. החוסרים נמדדים  במשרות מלאות, ועומדים על 600 פיזיותרפיסטיות, 365 קלינאיות תקשורת, 295 מרפאות בעיסוק ו-260 מטפלות באומנות.

כהן טוענת שהמחסור נובע מפערי השכר בין מערכת החינוך לשוק הפרטי. "בקליניקה שלי אני מרוויחה 400 שקלים ל-45 דקות, לעומת מערכת החינוך, שבה אני מרוויחה 70 שקלים לשעה. אם הייתי יכולה לא להפעיל קליניקה בבית שלי, הייתי עושה את זה. אני מסופקת מאוד מעבודתי במשרד החינוך, אבל אין לי ברירה". הפער מוביל לכך שמעט מטפלות פרא-רפואיות עובדות במשרה מלאה. "מי שנפגע מזה הוא הילדים, ובעיקר הילדים של החינוך המיוחד, שלא מקבלים את המענה שהם צריכים. המדינה צריכה להבין שאלו מקצועות נחשקים ולשלם עליהם בהתאם".