מאז שאני זוכר את עצמי, הפוליטיקה הייתה חלק מהותי מהבית. אבא, פעיל נמרץ של המפד"ל, היה מסביר לי בשלווה על המהלכים הפוליטיים שהיו מדווחים בטלוויזיה חדשות לבקרים וכמעט תמיד מוסיף גם את עמדתו האישית.

לא, אין לי עניין בהתרפקות על שנות ילדותי, אך הקדמה זו תוכל להסביר מדוע כשאבא עצר במוצ"ש של ה-4 בנובמבר 95' את הרכב בשער הגיא בכדי להצטרף להפגנה נגד ממשלתו של רבין, לא הופתעתי וידעתי במה אני משתתף, על אף שהייתי צעיר בשנים.

בבוקר למחרת, אבא העיר אותי מוקדם בבוקר ובפנים נפולות סיפר לי שרבין נרצח, "זה אסון נורא, אסור להשתמש באלימות ולא משנה כמה עמוקה המחלוקת", הוא ענה כששאלתי אותו האם זה טוב. מידי שנה הכיכר, שקיבלה את שמה בעקבות הרגע המר והנמהר ההוא, זכתה לשעותיה הטובות והיפות ביותר.

אומנם זה לקח כמה שנים טובות, אבל מהרגע שקואלציית 'זוכרים את הרצח-נאבקים על הדמוקרטיה' לקחה אחריות על עצרת הזיכרון, דומה שלא היה מפגן אחדות מרגש יותר מהעצרת הזאת. קריאה אמיתית לסבלנות וסובלנות, קריאה א-פוליטית שזעקה לשמיים על-ידי נערים ונערות ללא הבדל דת וגזע, מחנה פוליטי ומגזר. אלו השעות שהיו מזכירות לנו שהנוער הזה, שרובו נולד אחרי שרבין נרצח, יכול להוביל אותנו למקום טוב יותר.

הסתובבתי ביניהם ומחייך, ספק לעצמי ספק אל לובשי החולצה הכחולה הקשורה בשרוך אדום והחולצה הלבנה עם השרוך הכחול. דמות דיוקנו של אבי הכואב בבוקר שאחרי הרצח עמד למול עיני מידי שנה כשבחרתי לקחת חלק בעצרת הזיכרון.

על אף הדיווחים בכלי התקשורת השונים, ומתוך היכרות מסויימת עם אחורי הקלעים של העצרת, אינני יודע בדיוק מה עומד מאחורי הדרמה הגדולה של ביטול העצרת על ידי הקואלציה (מיותר לציין שהטקס הממלכתי יתקיים כמידי שנה בהר הרצל) אך זהו בהחלט רגע עצוב, אם לא עבורכם אז לפחות עבורי. אין בי כעס על איש, רק אכזבה.

אל תוך הוואקום הזה נכנסה מפלגת העבודה והפיקה עצרת לזכר אחד ממנהיגיה, אין דבר יותר לגיטימי מזה. אבל בואו נניח את הקלפים על השולחן, לא מדובר בעצרת זיכרון לרצח הפוליטי (כן ביטן, רצח פוליטי!) אלא בכינוס פוליטי של מחנה השמאל, ע"ע נאומו של הרצוג שניצל את הבמה (שהוא אירגן, ולכן זה לגיטימי) לנסות ולהציל את הקריירה הפוליטית הגוועת שלו.

לעצרת הפוליטית הזאת באמת ציפיתם שאגיע? כולי תקווה שעד השנה הבאה תחזור מועצת תנועות הנוער להוביל את העצרת המרכזית, ואז אחזור לכיכר כדי לומר לא לשנאה, לא לפילוג ולא לאלימות, ללא הבדל דת, גזע ומין. ועד אז, אמשיך להתפלל מידי יום- "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו (ואת העולם כולו) בשלום".