בקשת המדינה לצווי מניעה נגד שביתת המורים שהוגשה אמש (שלישי) לבית הדין לעבודה היא מסמך רצוף סתירות ועיוותים, שמשמעותו אחת: רמיסה מוחלטת של מעמד המורה בישראל.

אם תתקבל הבקשה, את התלמידים יקבלו מחר מורים שנושלו מזכויותיהם, ששכרם נשחק עד דק, והובאו לכיתה בצו בית משפט. עם כל הקושי שבדחיית פתיחת השנה, הורי ישראל צריכים לשאול עצמם אם זה האחד בספטמבר שהם מייחלים לילדיהם.

האוצר מקבל את הג'וקר

במרכז המסמך שניסחו אנשי משרד האוצר יחד עם פרקליטות המדינה והיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, ניצב הטיעון לפיו ממשלת המעבר אינה רשאית להגיע להסכם קיבוצי של ממש עם המורים, תוך קביעת 'מתחם סבירות' מדומיין לגודל עליית השכר האפשרית בתקופה זו. באופן מפתיע, מתחם זה חופף לחלוטין את דרישות האוצר במשא ומתן – עליית שכר של 1.5-2%.

קביעה זו נשמעת מוזרה, בהתחשב בכך ששר האוצר אביגדור ליברמן אמר בעצמו בסוף יוני האחרון ששוחח עם היועצת המשפטית לממשלה, ושאין שום מגבלה משפטית על הסכם שכר מלא עם עובדי ההוראה. ההתבטאות הזו היא שגרמה להסתדרות המורים לחזור לשולחן המשא ומתן אחרי מחלוקת בדבר המשמעויות של ממשלת מעבר. קשה להאמין שהיא הוצגה במלואה להסתדרות המורים בזמן אמת, על המספרים שבה, שהרי מדובר במתכון למשא ומתן מוגבל מראש, שסיכוייו להצליח שואפים לאפס. זוהי דוגמה קלאסית למה שמכונה בעולם המשפט 'חוסר תום לב' – ניהול משא ומתן, בלי לחשוף בצורה מלאה את חוקי המשחק בתחילת המשחק.

הקביעה הזו אינה עומדת בשום מבחן מציאותי בהינתן הנסיבות – לא מדובר בהסכם שכר 'רגיל' שנעשה עם סיום תוקפו של הסכם השכר הקודם. המורים המתינו כמעט שלוש שנים מסיום הסכם השכר הקודם שלהם בדצמבר 2019: בתחילה היו בחירות רצופות והממשלה היתה ממשלת מעבר; אחר כך היתה ממשלה, אבל לא אושר תקציב מדינה, ובמקביל התמודדו עם מגפת הקורונה; ולבסוף, כשכבר היתה ממשלה נבחרת עם תקציב מאושר, האוצר (כפי שמפורט בעתירה עצמה) מרח את המשא ומתן במשך חודשים ללא דיון על סכומים קונקרטיים, מאחר שלא סוכם עדיין תקציב 2023 והם לא רצו לנקוב סכום בידיעה שהדבר ישפיע על משאים ומתנים אחרים שמנהלת הממשלה.

שלוש השנים ללא הסכם שכר שחקו את שכר המורים ביחס לאינפלציה, שעלתה במהלכן בהרבה יותר מ-2%. לכן, ברור שלכל הפחות, הסכם השכר שייחתם בתומן צריך לפצות את המורים על כך, שלא לדבר על עלייה ריאלית בשכר. את זה כנראה 'שכחו' באוצר בקביעת אמת המידה הזו.

גם בעתירה עצמה מתואר כיצד ההצעות התקציביות שהציג האוצר השתנו במשך הזמן – בתחילה הצעה שהסתכמה ב-2.1 מיליארד שקלים, ולאחר מכן 2.9 מיליארד שקלים, וההצעה הנוכחית, לפי התבטאויות שר האוצר בתקשורת, עומדת על כ-4 מיליארד שקלים. זאת, לעומת הצעות הסתדרות המורים שעלותן (לפי האוצר) עמדו בתחילה על 8.5 מיליארד שקלים בטווח הקצר ו-10.8 מיליארד ש"ח בטווח הארוך, והצעה מאוחרת יותר שעמדה על 7.3 מיליארד ש"ח בטווח הקצר ו-8.3 מיליארד בטווח הארוך.

גם העלאת השכר למורים חדשים שהציע האוצר, הוחרגה מאורח פלא מהחשש לכלכלת בחירות עקב היותה לדעת אנשי האוצר "צורך שעלה מהשטח". צרכים אחרים ש"עלו מהשטח", כמו שימור כלל המורים במדינת ישראל ויצירת אופק מקצועי עבורם, לא עברו את המסננת הזו למרות שהועלו על ידי הסתדרות המורים ומשרד החינוך.

האבסורד מגיע לשיא כשהיועמ"שית קובעת שהממונה על השכר הוא שקובע מה הן "אמות המידה המקצועיות" שיהפכו את ההסכם עם המורים ללגיטימי. כלומר, למרות שהוא צד במשא ומתן, שמציב דרישות בפני המורים, הממונה הוא גם שמוסמך לקבוע אילו דרישות של הצד השני הן לגיטימיות.

בקביעה הזו, היועמ"שית נותנת למשרד האוצר את הג'וקר: לנהל משא ומתן עם המורים במשך חודשים, וכשלא נוח לו, לשלוף את הקלף של ממשלת מעבר.

מי מחפש שינוי מבני?

בשבועות האחרונים חזר ליברמן על האמירה לפיה לב הפער בין הצדדים איננו תקציבי, אלא נסוב על השינויים המבניים במערכת החינוך שמשרד האוצר דורש: שינוי ימי החופשה, פיטורי מורים, גמישות ניהולית וחוזים אישיים, כולם שינויים דרמטיים שישפיעו על המורים, התלמידים וההורים לשנים קדימה. הסתדרות המורים, מצידה, מבקשת להתרכז בנושא השכר, ולא ברפורמה במערכת.

בתגובה שהגישה הממשלה אתמול, המציאות מתהפכת: המורים מוצגים כמי שדורשים שינויים מפליגים במערכת, בעוד האוצר לכאורה מבקש הסכם קטן יותר המתאים לממשלת מעבר, תוך התעלמות מהשינויים הדרמטיים שבו. לפי גרסת היועמ"שית, לממשלת מעבר אסור למנוע שחיקת שכר, אבל היא רשאית להכניס 12 אלף מורים במערכת החינוך לחוזים אישיים, מהלך שצפוי לשנות את המערכת בצורה עמוקה.

סתירה זו אינה עומדת באף מבחן הגיוני, מלבד באמצעות שימוש בלולאה הלוגית שעומדת בבסיס המסמך: במשא ומתן הזה, הן את הגבולות והן את הדרישות, קובע משרד האוצר.

משרד החינוך נעלם

מי שנעדר כמעט לגמרי מהמסך הוא משרד החינוך, מה שהביא את שרת החינוך לפרסם הצהרה חריגה שמתנגדת לבקשת הצווים. עמדת המשרד, לפיה נדרש לחרוג משיעור התוספות של הסכמים קיבוציים 'רגילים' שנעשו בעבר "על מנת לתת מענה הולם לצרכי מערכת החינוך אשר לדידם זקוקה בדחיפות לטיפול מעמיק ושורשי", מובאת בתמצות בסעיף 7, סעיף אחד מתוך 143 סעיפי התגובה. בסעיף שלאחר מכן נכתב שעמדה זו לא התקבלה על ידי היועצת המשפטית לממשלה. בדיון בבית הדין, לעמדה הזו יהיה ככל הנראה משקל משמעותי.

האחריות מוטלת לפתחה של הממשלה, ולפתחו של ראש הממשלה יאיר לפיד. ממשלות מעבר בישראל כבר קיבלו החלטות מרחיקות לכת בתקופת הקורונה. זו הייתה תקופת חירום, וכך גם עכשיו: שחיקה של שלוש שנים בשכר המורים היא סכנה לאומית.