דבריה המלאים של מיכל פרומן, בעצרת הזכרון ליצחק רבין ז"ל:

"חולה במחלה מדבקת!"
"את הזויה!"
"חבל שהמחבל לא סיים את המלאכה."
"צריך לגרש אותך מכאן !"
"איפה היית שחילקו את השכל!"
"אנשים כמוך מעודדים אותם לרצוח אותנו שוב ושוב!"
"אם לא היית גרה שם, לא היה דוקר אותך."

אלו רק חלק מהאמירות הקשות שהוטחו בי בתגובה על הדברים שאמרתי על המחבל שדקר אותי.

אני רוצה לעשות איתכם קהל יקר תרגיל קטן. מי שרוצה יכול לעצום עניים. תחשבו על הטוקבקיסטיות הקשה הזו או על כל תופעה אחרת או אדם אחר שאתם שונאים. בואו נשנא לכמה שניות. תשנאו ככה באמת , מכל הלב. עוד קצת, עוד כמה רגעים. תנסו להרגיש אותה, את השנאה, מה היא מעוררת בכם? אילו תחושות?
ועכשיו תתבוננו על עצמכם ברגע הזה שאתם שונאים. איך נראות הפנים שלכם? איזה אדם אתם כשאתם שונאים?

אז לא באתי לדבר נגד השנאה ההיא הרחוקה שנמצאת אי שם מעבר לאילו שהם גדרות. כי בואו נודה על האמת. כל אחד מאיתנו קצת שונא לפעמים והשנאה היא נחלת הכלל… גם את עצמו. וזה בסדר. אנחנו בני-אדם. ורגש השנאה הוא חלק ממכלול הרגשות שלנו.
זה אפילו בריא ונחוץ לשנוא עוולות ומעשים לא מוסריים שנעשות בחברה, אחרת אין מוטיבציה לתיקון העולם. אך צריך לשנוא את המעשה עצמו – לא את מי שעושה את המעשה. כך מלמד אותנו הרב קוק זצ"ל. אם נשנא את האדם הפושע והחוטא – נשנא גם את הטוב שבו ולא נאפשר לו לתקן את מעשיו ולחזור בו מדרכיו המקולקלות.

מאיפה מגיעות מילים כאלו? מהיכן צומחת שנאה כזאת?
יש שנאה של "האחר הוא אני"- שנובעת מכך שהחולשות והחסרונות שאני רואה באחר מזכירות לי את החולשות שלי, את מה שאני שונאת בעצמי. וכשאני לא יכולה לשאת את השנאה העצמית הזאת אני משליכה אותה חזרה על האחר – ושונאת אותו.

ויש שנאה שנובעת מהעובדה שהאחר הוא לא אני – שנובעת מהמחשבה שכולם צריכים להיות כמוני, מהמחשבה שאני שולטת על המציאות, שאני מבינה בה איזו אמת שחייבת להיות נחלת הכלל.
מה עושים עם כל הצדק הזה על הבוקר? ברגעים נמוכים הולכים ושונאים. ושורפים.

מסופר בגמרא על רבי שמעון בר יוחאי למד את סודות התורה במערה בגליל עם בנו אלעזר.
הם יצאו עם האמת הגדולה שקיבלו שם במערה ושרפו כל מקום שנתנו בו את עיניהם.
הם לא יכלו לסבול את זה שהעולם לא הבין את שהם הבינו ולמדו במערה.
יצאה בת קול ואמרה להם – להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!"
או במילים אחרות – אם אתם חושבים שמי שלא יודע כמוכם את האמת צריך להישרף – לא הבנתם כלום.
בעיניי אלוקים, הקיום עצמו חשוב יותר מהאמת לאמיתה.
גם אם אני בטוחה בצדקת דרכי – אם אני משליטה אותה על האחר אני מביאה חורבן והרס.
אז בפעם הבאה שמישהו מוציא אתכם מדעתכם – תגידו לו תודה. כי זה טוב מאוד לצאת מהדעת של עצמנו לפעמים ולראות שיש דעות אחרות, מחשבות וצורות חיים שונות רבות ומגוונות.

ומה עושים עם אותה שנאה?
נכון זה קשה לשמוע מילים כאלו, להישטף בשנאה כזו. לפעמים זה מוציא אותי מדעתי שלא מבינים אותי, לפעמים זה פוגע מאוד. התגובה המידית והנורמלית היא לשנוא בחזרה. ומה יקרה אז?
אני אהפוך בעצמי לשונאת. ומעגל השנאה לעולם לא יפסק.
אם אצעק ואזעם ואשנא את השנאה, השנאה רק תגדל ותתגבר.
שוברים את המעגל שלה, עוצרים את ההתפשטות שלה. מתגברים על הצורך הטבעי לשנוא בחזרה.
צריך להפנות את הכוח שלי להוספת חיים, לגידול ילדי בשמחה, לעשיה שמחברת ומקרבת בין לבבות.

לפני שנה נער שטוף שנאה כמעט ורצח אותי, כמעט ופגע בפרי בטני. יש לי את כל הזכות והסיבות בעולם לשנוא בחזרה. אבל אני ניצחתי את אותה שנאה, אני בחרתי לא לשנוא בחזרה. להיפך, נולדה מאז ילדה, קראנו לה אהבה.

מכאן, מהמקום שבו שילמנו יחד את מחירה הכבד של השנאה, של ההשתוללות שלה, אני מקבלת על עצמי לאהוב יותר. לאהוב את החלקים השונים שמרכיבים את החברה היפה שלנו, להפנים את חשיבותה של המחלוקת לחיינו. מכאן, אני מזכירה את הסכנה של הצדק והאמת לאמיתה, ואת הצורך להכניס אותה לפעמים למערה.

ביום הזכרון ליצחק שנעקד על מזבח השנאה, אני קוראת לנו לעצור את המעגל הזה, אני קוראת לנו לא לשנוא בחזרה.
אנחנו ננצח את השנאה והמילים הרעות והמסיתות, אם נשנא אנחנו פחות, אם נלמד ונלמד לאהוב את המחלוקות.

תודה.
תודה לה' על הארץ הזו שיש בה גם חרמון וגם את המקום הנמוך בעולם,
ועל העם הזה על כל סתירותיו וקצוותיו, שכמה טוב שהוא כזה.
תודה תודה תודה."