קשה לדמיין שהבניין שניצב בין בתי השיכון המועדים לפינוי בדרך השלום בתל אביב, בצומת בין פארקים רחבים, בית ספר תיכון וכביש סואן מאוד, הוא בניין של דיור ציבורי. מבנה שמזכיר בית מלון – מרפסות מעוטרות ברפפות פרושות במקצב חופשי על חזית של בטון חלק; חלונות זכוכית ענקיים, צמחייה מעוצבת בקפידה. בניין שנראה כמו חבילת מתנה שהונחתה אל דרך השלום מארץ אחרת, עד כדי כך חריג בסביבתו שמדי פעם מנסים אנשים מהרחוב לברר אם אפשר לרכוש בו דירה (התשובה כמובן שלילית).

חצר הבניין. מדי פעם מנסים אנשים מהרחוב לברר אם אפשר לרכוש בו דירה (צילום: קובי וולף)

קשה עוד יותר להאמין, שדיירי הבניין, בלב העיר היקרה בעולם, משלמים על מגוריהם כאן 350 שקלים בחודש, ונהנים גם מחיי קהילה, אמנות ותרבות שהבית מציע.

"הדירה היא סוג של נס"

דירתם של גלינה ואנטולי חזין (שניהם בני 74) בקומה השמינית בבניין היא בת 35 מטרים רבועים, והם יכולים להשקיף ממנה אל נוף המגדלים וחוף הים של תל אביב. בני הזוג עלו לארץ מהעיר אומן באוקראינה ב-2017, לאחר שבנם חלה בסרטן. לפני כשנה וחצי הבן נפטר. בני הזוג עברו להתגורר אצל כלתם עם נכדתם. "בשלב מסוים בחרנו להישאר במקום שבו קבור הבן שלנו", מספרת חזין.

גלינה ואנטולי חזין בדירתם. "נדהמנו כשקיבלנו את הדירה במיקום שלה ובמהירות הזו" (צילום: קובי וולף)

בעצת כלתם, נכנסו לתור של משרד השיכון, אבל היו בטוחים שסיכוייהם לזכות בדירה קלושים. בנם קבור בבית עלמין סגולה בפתח תקווה, הנכדה ברחובות. גם אם יזכו – הם חשבו כמו רבים – הדירה שתחכה להם תהיה בפריפריה. "נדהמנו כשקיבלנו את הדירה במיקום שלה ובמהירות הזו", אומרת חזין. "זה לא היה יכול לקרות בלי טוב הלב של הנשים במשרדי השיכון והעלייה והקליטה, ששמעו את הסיפור שלנו והוא נגע בהם".

באוקראינה עבדו בני הזוג כאנשי חינוך מוכרים ומוערכים. את חיי הפנסיה החלו ברווחה כלכלית, אבל כיום אינם יכולים למשוך את כספי הפנסיה שלהם, והם חיים מקצבת ביטוח לאומי של 5,000 שקלים בחודש. כשגרו עם כלתם, שילמו מחצית משכר הדירה, כ-3,000 שקלים. ואז, גם עם הסיוע בשכר דירה, הוציאו יותר משליש מהכנסתם על מגורים. את השהות בארץ מימנו מכספי המכירה של ביתם באוקראינה. "לא משנה איך חישבנו את החשבונות", אומר חזין, "לא הבנו איך אפשר לגור ליד המשפחה שלנו ולחיות".

הנוף מהמרפסת. אנטולי חזין: "לא תכננו לעלות, אבל מיום ליום נהיה לנו נוח ונעים כאן יותר" (צילום: קובי וולף)

"הציעו לנו לנסוע לכרמיאל, לאשקלון", מספרת חזין, "אבל הכול מאוד רחוק ואנחנו לא מבינים את השפה, וגם לא בקו הבריאות". ואז הגיע הטלפון מעמיגור, ותוך כמה חודשים הם מצאו את עצמם בדירהג החדשה שלהם בתל אביב. "זה סוג של נס", אומרת חזין, המתניידת בעזרת הליכון. "אנחנו חיים בדירה קטנה ומרווחת ומוציאים בסך הכול פחות מ-400 שקלים, כשממול אנשים משלמים 4,000 שקלים על דירות דומות".

"לא תכננו לעלות", אומר חזין, "אבל מיום ליום נהיה לנו נוח ונעים כאן יותר, ותחושות הפטריוטיות כלפי ישראל עלו".

במסגרת השירותים שמעניקה עמיגור יש בבניין עובדות סוציאליות ועזרה לגמלאים. הפארקים בסביבה נעימים, ובימים מאוד חמים, כשאין כוח לצאת החוצה מהבית, הישיבה על הדק המוצל הבנוי בתוך המבנה, מספקת בריחה מהלחות והחום, ומפלט משידורי החדשות על המלחמה באוקראינה. "יש לנו עדיין חברים שם ואנחנו דואגים מאוד", אומר חזין. "זה לא נתפס בעינינו שהמלחמה בכלל פרצה. אין לנו פה ריבים על הנושא הזה עם השכנים, אבל כל אחד שומר את הדעה שלו לעצמו. אנחנו אישית חושבים שהמלחמה הזו לא מוצדקת".

לא דיור מוגן, דיור ציבורי

הבניין בדרך השלום בתל אביב, בניין דיור ציבורי בבעלות משרד השיכון ובניהולה של חברת עמיגור, מיועד לזכאים בגמלאות שלא נדרשים לטיפול או השגחה. הוא תוכנן על ידי משרד האדריכלים יסקי-מור-סיון, ממשרדי האדריכלים הנחשבים בישראל. יש בו 286 דירות, והוא נחנך בנובמבר 2020.

עמיגור מנהלת כ-11 אלף יחידות דיור לגיל הזהב ברחבי הארץ. לפי הסכמים בין משרדי השיכון והאוצר, בשלוש השנים הקרובות יתווספו עוד 3,000 יחידות דיור, שמתוקצבות על ידי המדינה והסוכנות היהודית. ועדיין ההמתנה לדיור ציבורי ממושכת. לפי דו"ח מבקר המדינה ל-2021, בישראל יש יותר מ-19 אלף זוגות ויחידים בגיל פנסיוני שממתינים לדירה, וכ-6,000 עולים חדשים.

חצר הבניין. זמן ההמתנה הממוצע לדיור ציבורי בישראל הוא 3 שנים (צילום: קובי וולף)

את הזכאות ומיקום הדירה קובעים משרדי הקליטה והשיכון, ורשימות ההמתנה ארוכות בכל מקום בארץ.

הזמן הממוצע לקבלת דירה בישראל עומד על 3 שנים, לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מאוקטובר 2021. במהלך תקדימי שהובילו שר האוצר אביגדור ליברמן ויו"ר ועדת הכספים אלכס קושניר, החל מהשנה האחרונה אזרחים ותיקים ועולים חדשים שעומדים בתור קיבלו תוספת בסיוע לשכר דירה, שעומד עכשיו על 2,000-1,500 שקלים בחודש למשק בית.

המחיר הנמוך מתאפשר משום שעמיגור בוחרת לבנות בעצמה את הבניין, בניגוד למדיניות המקובלת של משרדי השיכון והאוצר, שמעדיפים לרכוש דירות בשוק החופשי. הסוכנות היהודית החליטה להקצות חלק מהקרקעות שבבעלותה (פחות מ-1% מכלל קרקעות המדינה) לבניית המבנים. מדינת ישראל מחזיקה ביותר מ-90% מהקרקעות במדינה, אבל לא בוחרת לפעול באופן דומה.

השכנים מכבדים את הפרטיות

הצייר דוד עמר (72) טייל ויצר, לדבריו, בכל קצוות העולם לפני שהחליט לנחות חזרה בישראל לפני כמה שנים. לפני שזכה בדירה הציבורית התגורר בדירת חדר בשכונת התקווה, והוציא עליה את כל קצבתו. כיום הוא אחד הדיירים היחידים בבניין שלא דוברים רוסית, אבל זה לא מפריע לו. "אין לי קשר פה עם אף אחד. בלי קשר לזה שהם רוסים, אני פשוט אוהב את האנונימיות שלי. מה שלמדתי מהרוסים, וזה באמת יפה, זה שהם יודעים להבין ולכבד במהירות את הפרטיות של האדם השני. זו תכונה מעולה".

דוד עמר בדירתו, בידו אחת מיצירותיו. "לא אכפת לי יותר מכסף, הוא לא מביא אושר" (צילום: דוד טברסקי)

את הדירה קיבל לאחר המתנה של שנתיים, והוא משלם עליה כ-300 שקלים בחודש. "אני אוהב להוציא את הכסף על גבינות בוטיק ולחם יוקרתי", הוא אומר בחיוך. "לא אכפת לי יותר מכסף. הוא לא מביא אושר. מכרתי ציורים באלפי דולרים לאנשים מפורסמים, ואת כל הכסף הוצאתי על טיולים, לא בתים. גדלתי ללא משפחה, בכפר נוער, כך שלא היה לי גם שום דבר. דרשתי שהדיור יהיה במרכז, כי אני לא מכיר שום דבר חוץ מהמרכז".

רוב הזמן הוא שוהה בחדרו ומצייר. סגנון הציור האהוב עליו הוא ציור בנקודות. בציורים האחרונים שלו ספר יותר מ-40 אלף נקודות. בחלק מהציורים הוא משלב סגנונות שונים. "זה מהדברים שאנשים עשירים אוהבים לתלות אצלם בבית. רוצים למכור את הציורים שלי ב-NFT, אבל אני אומר להם שזה בולשיט. אולי בכל זאת אסע לתערוכה באמריקה בקרוב, נראה".

מצ'רנוביל לדרך השלום

מיקומו של בית הדיור הציבורי נוח. בסביבה יש מספרה, מתפרה, בית מרקחת וחנויות כלבו ותחבורה ציבורית זמינה. הקרבה לבתי החולים הטובים בארץ משחקת תפקיד חשוב בחייהם של גנאדי (68) וגאלייה (67) גל, גם הם דיירי הקומה השמינית, שעלו לארץ מקלינינגרד ברוסיה לפני 20 שנה.

גנאדי וגאלייה גל בדירתם. "כשאמרו לנו כאן שנעבור לדירה בבעלות המדינה כבר ראיתי לנגד עיניי דירות נוטפות" (צילום: דוד טברסקי)

גל היה קצין בכיר שפיקד על מבצעי פינוי הפסולת הגרעינית מהכור בצ'רנוביל. אשתו ושלושת ילדיהם גרו איתו באזור האסון במשך שנתיים. בעקבות החשיפה הגבוהה לקרינה, מצבו הבריאותי התדרדר, והוא לקה בהתקפי לב וחלה בסרטן, מה שהוביל אותם להחלטה לעלות לארץ. "רק תוך כדי החיים באזור האסון", מספרת גל, "הבנו שזה מסוכן".

גנאדי גל בעבודות פינוי הפסולת הגרעינית מהכור בצ'רנוביל. "רק תוך כדי החיים באזור האסון, הבנו שזה מסוכן" (רפרודוקציה: קובי וולף)

לאחר העלייה לישראל עבדה גל – ביולוגית בהכשרתה – תחילה כקופאית ומאוחר יותר בטיפול הומאופתי. גנאדי עבד כמאבטח ומנקה. לפני כשנה יצאו לגמלאות.

ברוסיה חיו בני הזוג בדירות ממשלתיות שניתנו לאנשי קבע, ואלה הותירו בהם רושם רע מאוד על דיור ציבורי. "כשאמרו לנו כאן שנעבור לדירה בבעלות המדינה כבר ראיתי לנגד עיניי דירות נוטפות", צוחקת גל. "זיכרונות של חדרי מדרגות שבורים ורחובות מסוכנים – זה דיור ציבורי".

במשך חייהם כזוג החליפו יותר מ-20 דירות, ובארץ שכרו דירות ברמת גן וגבעתיים, במחיר ממוצע של 5,000-4,000 שקלים לדירה, חצי מסך ההכנסות שלהם כשעבדו, ו-100% מההכנסות שלהם כיום, כגמלאים שחיים מקצבת ביטוח לאומי.

"לא היה אכפת לנו איפה לחיות, אלא בעיקר שתהיה לנו דירה לפני שניכנס לגיל הפנסיה. עם הפנסיה המזערית שלנו, הבנו מהר שלא נוכל להרשות לעצמנו לגור בשום מקום".

גנאדי גל לצד הגרסה שיצר למונה ליזה. החל לצייר כדי להתמודד עם הדיכאון אחרי העלייה לישראל (צילום: דוד טברסקי)

דירתם הצנועה מקושטת בציורים, כולם מעשה ידיו של גל, שהחל לצייר לפני 15 שנה, כחלק מניסיון להתמודד עם דיכאון בעקבות העלייה לארץ. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לטוס כל הזמן, אבל אנחנו יכולים לספק לעצמנו את מה שאנחנו צריכים: אוכל טוב, חופשה פעם בשנה, לעזור לילדים, ציוד יצירה", מספרת גל שמקדישה את רוב זמנה החופשי לתפקידה כמעין אם בית לשעת צרה של הבניין.

לקראת ערב היא לוקחת את טלפון החירום לידיה. אחרי סיום משמרות המזכירוּת, היא עוברת בין החדרים ומנסה להתמודד עם התלונות. "קורה שעשן מדליק את האזעקה וצריך לטפל בזה, תקרה דולפת, כל הזמן מאבדים פה מפתחות, וכל הזמן אנשים נתקעים איפשהו – יש תמיד מה לעשות".

40 מטרים רבועים ב-900 שקלים בחודש

זכאות לדירה בדיור הציבורי של עמיגור דורשת עמידה בקריטריונים. הראשון הוא עצמאות. בתי גיל הזהב אינם מרכזים סיעודיים. נוסף על כך – אי-בעלות על דירה; הגעה לגיל פרישה; והכנסות רק מקצבאות או מהשלמת הכנסה. קיימת גם העדפה לנכים ולניצולי שואה.

גנאדי רויטמן (82) וגלינה (67) קושניר הגיעו לבניין אחרי המתנה של 18 שנה, שגם היא התקצרה, לטענת רויטמן, משום שהוא חבר בתזמורת של עמיגור. הם מהדיירים הוותיקים בבניין, ונמצאים בו כבר כמעט שנתיים. למרות גילו, רויטמן ממשיך לעבוד כאב בית בבניין משרדים ברמת החייל, שאליו הוא נוסע באוטובוס. מכיוון שהוא עובד ומכניס משכורת, הוא משלם על הדירה שלו, בת כ-40 מטרים רבועים, כ-900 שקלים בחודש. המחיר נגזר מאחוז קבוע ממשכורתו. זה סכום גבוה יחסית לדיירים האחרים, אבל נמוך מ-4,000 השקלים שהיה משלם על דירה בגודל דומה בחולון, שבה התגורר בעשור הקודם.

גלינה קושניר וגנאדי רויטמן בדירתם. רויטמן: "דירה כמו שלי אולי לא מתאימה למשפחות, אבל יכולה להיות מושלמת לסטודנטים וצעירים" (צילום: קובי וולף)

"עכשיו פשוט נשאר לנו יותר כסף לחיות את החיים עצמם", אומרת קושניר. "מאז שנכנסנו לכאן", אומר רויטמן, "יש לנו יתרה של אלפי שקלים. זה מאפשר לנסוע ברחבי הארץ והעולם. אחרי המעבר לפה, צמצמתי את שעות העבודה שלי, כי אני לא צריך להתעסק באיך לממן את השכירות".

רויטמן חבר במקהלה, ועושה חזרות במועדון של הבניין, שבו יש שולחן ביליארד, עמדות שחמט ומקומות לשבת ולקרוא ספר. הוא מספר שבין שכניו לבניין יש מוזיקאים ואומנים, ולא משעמם אף פעם להיפגש, אבל אין כמעט יחסים בין דוברי הרוסית לאלו שאינם. "המחסום הוא השפה", אומרת קושניר, "אבל לא רק. גם פערי התרבות".

משחקים שחמט במועדון של הבניין (צילום: קובי וולף)

חלק מעדיפים דמקה. ויש גם שולחן ביליארד ברקע (צילום: קובי וולף)

הזכות שקיבלו לגור בדיור ציבורי איכותי לא ברורה מאליה עבורו. רויטמן בקיא במשבר הדיור. "לילדים שלי אין בית משלהם", הוא אומר. את המצב הנוכחי הוא מגדיר כלא פחות מטרגדיה. "הבת שלי מרוויחה טוב, ובכל זאת החיים כאן כל כך יקרים. דירה כמו שלי אולי לא מתאימה למשפחות, אבל יכולה להיות מושלמת לסטודנטים וצעירים עד שירימו את עצמם על הרגליים. בבניין ממול, דירה קצת יותר גדולה מזו עולה יותר מ-3,500 שקלים. מה זה אומר? שההורים צריכים לשים עוד הרבה כסף על המגורים של הילדים שלהם. זה פשוט לא צריך להיות ככה".