כל מי שעוקב אחרי המירוץ לנשיאות ארה"ב צריך להבין שסקרי דעת הקהל הארציים לא מציירים תמונה מדויקת של תוצאות המירוץ. תודות לחבר האלקטורים האמריקני, לא משנה מי זוכות במרבית הקולות, אלא מי מנצח באילו מדינות. לכל מדינה מוקצים מספר קולות בחבר האלקטורים, בהתאם לגודל האוכלוסייה. המועמד שחוצה את סף 270 האלקטורים זוכה בנשיאות.
כמעט בכל המדינות, מועמד שזוכה ב-50.1% מהקולות זוכה ב-100% מהאלקטורים של אותה מדינה (רק מיין ונברסקה לא פועלות בשיטת "המנצח לוקח הכל"; הן מחלקות את הצבעת האלקטורים שהלן לפי מחוזות הבחירה לקונגרס). התוצאה של שיטה זו היא שקולותיהם של מיליוני אנשים פשוט לא משנים. אם אתה רפובליקני בניו יורק או קליפורניה, שנשלטות על ידי הדמוקרטים, או דמוקרט בויומוניג או מיסיסיפי, מדינות רפובליקניות, אתה יכול לשכוח מהרעיון שההצבעה שלך משנה משהו.
תוצאה משונה במיוחד של השיטה המשונה הזאת היא שמועמד שמפסיד בהפרש קטן המדינות גדולות מבחינת אוכלוסייה ומנצח במדינות הקטנות יותר, יכול לזכות במרבית קולות הבוחרים ולהפסיד בחבר האלקטורים. זה לא קורה לעתים תכופות, אבל כשזה קורה, ארה"ב נכנסת להתקף חרדה פתאומי בגלל המנגנון הלא-דמוקרטי למראה הזה. הפעם האחרונה שקרה מקרה כזה הייתה בבחירות של שנת 2000, בהן זכה אל גור במרבית הקולות, אבל ג'ורג' וו. בוש זכה בנשיאות.
בגלל חבר האלקטורים, הבוחרים לא מצביעים עבור מועמד אלא עבור קבוצה של אלקטורים – פעילי מפלגה, כולל חברים של המועמדים – שייתמכו בבחירה שלהם. התפקיד של האלקטורים הוא קצר ופורמלי; הם נפגשים בבירתת המדינה שלהם ומצביעים. אבל אנחנו יודעים כבר איך תסתיים ההצבעה שלהם, כי תוצאות הבחירות בכל מדינה מתפרסמות לפני כן.
בנקודה הזאת, ספירת הקולות הארצית איבדה כל משמעות. הקונגרס מתכנס ו"סופר" את קולות האלקטורים; אך גם הליך זה הוא פורמלי בלבד. (המחלוקת בעניין בוש וגור הייתה יוצאת דופן בכך שהגיעה ליומה רק ב-12 בדצמבר, יותר מחודש אחרי הבחירות, כשהחלטה שנויה במחלוקת ופוליטית מאוד של בית המשפט העליון, ברוב של חמישה מול ארבעה, לעצור את הספירה מחדש בפלורידה, נתנה את הנשיאות לבוש הלכה למעשה).
והנה הנקודה בה העסק עשוי להיות מסובך ממש: אם אף אחד לא זוכה ב-270 אלקטורים, הבחירות עוברות לבית הנבחרים, בהן לכל מדינה יש קול אחד, בלי קשר לכמות הבוחרים שהיא מייצגת. ויומינג (אוכלוסייה של 585 אלף תושבים) וקליפורניה (39 מיליון תושבים) מקבלות משקל שווה בהצבעה. יותר מזה, חברי בית הנבחרים לא מחויבים להצביע למועמד שקיבל את מרבית הקולות במדינה שלהם.
ואז, אחרי שבית הנבחרים בוחר את הנשיא, הסנאט בוחר את סגן הנשיא, כשכל סנטור מקבל קול אחד. תאורטית, ייתכן מצב בו הקונגרס בוחר נשיא וסגן נשיא ממפלגות שונות.
השיטה המפותלת הזאת לבחירת הנשיא משקפת את הגישה האמביוולנטית של האבות המייסדים של ארה"ב כלפי הדמוקרטיה העממית. הם חששו לתת לאספסוף – הציבור – להחליט על בסיס מידה מוטעה או חוסר הבנה של הסוגיות שעומדות על הפרק. נראה שהבחירה של תושבי בריטניה ביוני האחרון לעזוב את האיחוד האירופי – נגד חוות הדעת של מומחים ובעלות ברית – מאששת את החשש הזה.
האבות המייסדים היו מודעים, כבר מההתחלה, לסכנות של ממשל דרך משאלי עם. אלכסנדר המילטון חשש מהנקת כוח לעם מכיוון שהם לעתים רחוקות מקבלים את הההחלטה הנכונה או שופטים בצורה ראויה". בגלל הפחד מ"יתר דמוקרטיה", הם התקינו חוצצים ממסדיים בין רצון העם והחלטות השלטון. עד 1913, סנטורים היו נבחרים על ידי בתי הנבחרים במדינות, ולא ישירות על ידי האזרחים. הם גם נתנו לארה"ב את חבר האלקטורים.
למערכת הזאת יש השפעה עצומה על הקמפיינים שמנהלים המועמדים לנשיאות, כי היא קובעת איפה ישיקיעו המועמדים כסף וזמן. רק עשר מדינות, בערך, נחשבות ל"מתנדנדות", כלומר כאלה שיכולות ללכת לכל אחת מהמפלגות; השאר נחשבות "בטוחות" עבור אחת מהמפלגות הגדולות.
באופן טבעי, הנחות המוצא המקובלות יכולות להיות שגויות לפעמים ומדינה יכולה לנוע מקטגוריה אחת לאחרת. אבל עשר המדינות הללו הן אלו אחריהן יש לעקוב כדי למצוא רמזים לתוצאת הבחירות. הן אינדיקטור טוב הרבה יותר מסקרי דעת קהל ארציים.
קליפורניה וניו יורק, למשל, הן כל כך דמוקרטיות באופן מסורתי שהסיבה היחידה שמועמדים בכלל מגיעים אליהן היא בשביל לגייס כסף. מנגד – היהלום שבכתר המדינות המתנדנדות, כי על פי המסורת מועמד רפובליקני לא יכול לזכות בנשיאות בלי לנצח שם – מחוזרת תדיר על ידי המועמדים . המדינות האחרות שנחשבות למכריעות הן פלורידה ופנסילבניה.
בגלל שמדינות גדולות כאלו, יחד עם קומץ מדינות נוספות, נוטות בדרך כלל להצביע לדמוקרטים, יש למפלגה יתרון מובנה בחבר האלקטורים. לכן צפויות לדונלד טראמפ אפשרויות מוגבלות יותר לזכייה ב-270 אלקטורים.
אולי חבר האלקטורים הוא לא רעיון משונה כל כך, אחרי הכל.
אליזבת דרו היא סופרת ועיתונאית, כותבת קבועה ב- New York Review of Books. ספרה האחרון הוא "יומן וושינגטון: לסקר את ווטרגייט ואת נפילתו של ריצ'ארד ניקסון".
פורסם במקור ב-Project Syndicate
