סיפור זה הוא מתוך הספר בכתובים "אהבות לא שלימות" שייצא בקרוב בהוצאת פרדס, נמצא מתאים לזכרו של רבין וכל מה שהיה סביב קיום העצרת לזכרו.
לזכרו של מנהיג השלום.
משורר האביונות
הוא הכיר היטב את המרצה המנוח מהאוניברסיטה שהלך לעולמו בנסיבות טרגיות בטרם עת ואהבו בכל מאודו. ידעו שהמרצה המנוח גם הוא אהב את חברו המשורר ועל כן טבעי היה שבלוויה יקראו את שירו של החבר שנכתב במוצאי יום המוות. השיר עורר רגשות כל כך עזים בקרב הציבור עד כי הייתה מי שחיברה לחן לשיר. עד מהרה נפוץ השיר בכל המדינה ובבת אחת הפך המרצה, שהיה אדם צנוע ולא בולט בחייו, למפורסם מאוד לאחר מותו. כולם דיברו בשבחו ועל האבדה הגדולה לעולם האקדמיה. הגדילה לעשות האוניברסיטה בה לימד המנוח שהציעה למשפחה שהייתה אמידה ביותר להקים קתדרה על שמו והודיעה למשפחה שהוחלט במועצת הנגידים לקבוע יום בשנה שבו ייערך כנס לזכרו, כנס בו יקראו את מקצת המאמרים שהספיק לכתוב. כל כנס כזה נפתח כמובן בהקראת שירו של החבר-המשורר.
בשנים הראשונות היה אולם הכנסים מלא מפה לפה ולא רק אנשים מעולם האקדמיה הגיעו, אלא בכירים מכל רובדי החברה והמשק, שופטים, עורכי דין, סלתא ושמנא, וחברי המשפחה, וכאשר הוחל בהקראת השיר השהו לפתע כולם את לחשושי החולין העליזים שבמפגשים מסוג זה, נדמו באחת והרכינו ראשם בכבדות מהורהרת למשמע השיר המופלא של החבר המשורר שלווה בפריטת נבל כמתחייב גם כן באירועים מסוג זה. בפינה, בקצה מרוחק של האולם, עמד המשורר בכתפיים שמוטות וביישניות. בכנסים הראשונים עוד היו אנשים מהשורות האמצעיות ניגשים אליו ולוחצים את ידו, מהללים את יצירתו שנתנה ביטוי קולע ביותר לדמותו של המנוח, אך מהשורה הראשונה של האולם, על כל כיסא בה היה פתק שעליו היה רשום "שמור" – מאותה שורה לא ניגש איש אל המשורר מעולם, אפילו לא אמו של המנוח שהייתה שופטת שפסקי דינה בענייני צדק היו מפורסמים בכל העולם, וגם לא אחיו, שהיה המנכ"ל של החברה המשפחתית.
במשך השנים הגדילה המשפחה לעשות וחילקה מלגות לסטודנטים מצטיינים, אבל לטקסים אלה כבר לא הוזמן המשורר הנשכח. בעצם הכל כבר נשכח, ולמען האמת טבעי היה שגם המרצה המנוח, נשוא העניין, יישכח. רק נגן נבל צעיר, כנראה סטודנט באקדמיה למוסיקה, לבוש בפראק שנשכר לצורך הטקס, שאיש כבר לא ידע לשם מה נועד, וזמרת שהושאלה מהאופרה המשיכו לשיר ולנגן את שירו של המשורר עלום השם. כולם הרכינו ראש לשמע היצירה הבלתי נתפשת, שירו של המשורר שמת גם הוא בדמי ימיו ונקבר ללא טקסים ושירים.
