הבנקים המרכזיים בעולם הובילו עליית ריבית חדה בחודשים האחרונים, מתוך התפיסה שזו הדרך המרכזית להתמודד עם האינפלציה. מחקר חדש שפרסם הכלכלן זוכה פרס הנובל ג'וזף שטיגליץ מערער על מוסכמה זו, שמעצבת את התנהלות הכלכלות בישראל ובעולם, וקורא לחשיבה מחודשת על תפקידן של הממשלות בהתמודדות עם עליית המחירים.

במאמר חדש אותו כתב עם הכלכלן אנטון קורינק, ופורסם ע"י מכון ברוקינגס היוקרתי, שטיגליץ קורא לזנוח את המחשבה הכלכלית המקובלת, לפיה ניתן להישען על מדיניות הריבית של הבנק המרכזי לוויסות יעיל של הכלכלה. לטענתו, יש צורך במדיניות פיסקלית, המתערבת בכלכלה ומכוונת אותה דרך מיסוי והוצאות ממשלתיים.

לזנוח את המאקרו ולהיכנס לפרטים

המלחמה באוקראינה והיציאה ממשבר הקורונה הובילו לעלייה במחירי האנרגיה ובעיות בשרשרת האספקה, שגרמו לאינפלציה משמעותית ברוב מדינות המערב. הבנקים המרכזים, בהובלת הפדרל ריזרב האמריקני, פעלו לפי הדוקטרינה הכלכלית המקובלת, והעלו במהירות את הריבית.

למרות שהשימוש בו הפך למוסכמה בקרב האליטה הכלכלית, לכלי הריבית מחירים גבוהים: מטרתו לדחוף את המשק להאטה, לפגוע בשכר ולהגדיל את האבטלה על מנת להוריד ביקוש.

במאמרם מסבירים שטיגליץ וקורניק שמדיניות פיסקלית נכונה יכולה לפתור את צווארי הבקבוק והמחסור הגורמים לאינפלציה, ובו בזמן להאיץ את הצמיחה הכלכלית. הם תוקפים את המחשבה המיושנת לטעמם, המתרכזת ברמת המקרו ומתעלמת מבעיות של ניהול משאבים וחוסר יעילות המופיעות ברמת המיקרו, ויוצרות את האינפלציה ואת הקיפאון בפריון.

יו"ר הפד ג׳רום פאוול מודיע על העלאת ריבית  (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

הם תוקפים את התפיסה המסורתית, המבקשת לאזן בין אינדיקטורים כמו אבטלה ותוצר בעזרת מדיניות מוניטרית. מדיניות זו מתבטאת באופן כמעט בלעדי בשיעור הריבית, אותו הבנק המרכזי גובה מהבנקים המסחריים עבור הלוואות, או מעניק להם בעבור פיקדונות.

העשור וחצי שחלפו מאז המשבר הכלכלי ב-2008 מהווים דוגמה מובהקת לאוזלת היד של המדיניות המוניטרית. המשבר פגע קשות ברוב המדינות המפותחות, שחוו קיפאון ואף צמיחה כלכלית שלילית, ושיעורי אבטלה גבוהים. במצב כזה, המיינסטרים הכלכלי טוען שהבנק המרכזי צריך להמריץ את הפעילות הכלכלית על ידי הורדת הריבית. הורדת הריבית הופכת חסכונות לפחות כדאיים, והלוואות ליותר אטרקטיביות, ובכך היא אמורה על פי המרשם להביא לצמיחה בהשקעות, ובסופו של דבר להבראת הכלכלה.

הבעיה היא, כפי שכותבי המאמר מציינים, שהורדת הריבית לרמות אפסיות ואף שליליות לאחר המשבר לא הניבה את התוצאות הרצויות. השנים שלאחר המשבר התאפיינו בצמיחה איטית לצד ריבית נמוכה. לפי שטיגליץ, האכזבה הזאת צפויה להישנות בנוגע לאינפלציה, כשהעלאות הריבית לא יביאו לבלימתה.

הסיבה לכישלונות המדיניות האלו טמונה על פי המאמר בכך שהגורמים לפעילות המואטת ולאינפלציה נמצאים בשכבת המיקרו, השכבה שמתחת לרמת המקרו הכוללת. ברמת החברות ומשקי הבית, קיימות שלל בעיות בעלות אופי ספציפי הזקוקות לטיפול מדויק ומכוון. התאמת שיעור הריבית היא כלי מדיניות שנעדר יכולת כוונון כזאת.

הריבית העלתה את מחירי הדיור

ביטוי מובהק של הפגם הזה בנוגע לבלימת האינפלציה מופיע ביחס לדיור. במקום לגרום להורדת מחירים בעזרת קירור הכלכלה ברמת המקרו, במקרה של הדיור, שטיגליץ וקורינק מציינים שהנתונים מראים שהעלאת הריבית דווקא תורמת להעלאת מחירים (אינפלציה). הסיבה לכך ישירה: העלאת ריבית מזינה מיידית את הריביות על רבות מהמשכנתאות, הצמודות למדיניות הריבית של הבנק המרכזי.

בפועל, ברמה של סקטורים ושווקים מסוימים, כמו שוק הדיור, העלאת הריבית נכשלת במשימתה ולפעמים אף מחמירה את המצב. כאן נכנסת המדיניות הפיסקלית, מדיניות המיסוי וההוצאה הממשלתית, שיכולה להתמודד עם כשלי השוק המתעוררים ברמת המיקרו.

להתמודד עם הבעיות עצמן

לפי המאמר, האינפלציה אותה אנו רואים היום ברחבי העולם היא כשל שוק. ההחלטות הפרטיות של גורמים שונים על העלאות מחירים מצטברות ברמת המקרו לאינפלציה המאיימת על יציבות הכלכלה. מדיניות ממשלתית יכולה לבלום את האינפלציה באמצעות התערבות חכמה.

אחד מהגורמים להיווצרות האינפלציה היא הקושי של הייצור לעמוד בקצב העולה של הביקוש. במקרה של ארה"ב, קושי זה נובע בין היתר מהחוסר בעובדים. אך בעוד העלאת הריבית עלולה להעמיק את הבעיה, שיפור תנאי העבודה יכול לסייע לפתור אותה. מדיניות פיסקלית שתשפר את תנאי העובדים, תתמרץ נשים וגברים שאינם משתתפים בשוק העבודה להצטרף אליו. בשילוב של מדיניות הגירה, שיפור זה ימשוך עובדים בעלי יכולות גבוהות להגר ולהגדיל את כוח העבודה.

כשל שוק נוסף שתורם לאינפלציה מתבטא בצוואר הבקבוק בתעשיית השבבים. על אף הלחץ האינפלציוני הנוצר ממחסור בשבבים המעכב את אספקת הרכבים, תעשיית השבבים לא העבירה משאבים מסקטורים שפחות משפיעים על הכלכלה ברמת המקרו, שוק הסמראטפונים לדוגמא, לשוק הרכבים. החברות המייצרות שבבים מוגבלות על ידי חוזים ארוכי טווח, ועל ידי תת-השקעה שאפיינה את העשורים האחרונים.

הפגנה מול מעון ראש הממשלה בלונדון. "העלאת הריבית לא תגרום לירידת מחירי האנרגיה" (צילום: Photo by Hesther Ng / SOPA Images/Sipa USA)

העלאת ריבית לא רק שלא תעזור להגדיל את אספקת השבבים, היא מכוונת לצמצום השקעות, ובכך עלולה להחריף את הבעיה. זהו ביטוי ברור לאופן שבו מדיניות המכוונת לכלכלה במקרו מביאה לתוצאות בלתי רצויות בסקטורים מסוימים. מדיניות פיסקלית יכולה לפתור את הבעיה הזאת בקלות, באמצעות תמיכה בהשקעות בסקטור השבבים והבטחת ביקושים בטווח הארוך.

החברות נמנעות מהשקעות לטווח הארוך שיגדילו את יכולת האספקה מפני שאינן יודעות אם הבקושים אכן יצדיקו השקעות אלו בטווח הארוך. הממשלות יכולות לפתור את חוסר הוודאות הזאת, כפי שעשו בזמן משבר הקורונה ביחס לחיסונים. על מנת לעודד השקעות מאסיביות בפיתוח חיסונים, הממשלות הבטיחו מראש ביקושים מסוימים, אשר הסירו את אי הוודאות בנוגע לכדאיות ההשקעה.

הכותבים מסיימים בקריאה לעימות עם העובדה שחוסר האיזון בכלכלה העולמית הוא לא זמני כפי שקיווינו, עובדה  המחייבת מחשבה מחודשת על האמצעים להתמודדות עם החוסר הזה. לדבריהם, ההזנחה של מדיניות פיסקלית במשך עשורים, המגובה בחשיבה כלכלית פשטנית, הותירה את הממשלות חסרות אונים אל מול האתגרים הכלכליים שלאחר המגיפה. קובעי המדיניות צריכים להיפטר מהמחשבה שהבנק המרכזי יטפל באתגרי הכלכלה, ולהתחיל לעצב מדיניות פיסקלית שמטפלת בצורה מכוונת וממוקדת בים הבעיות המצטבר לצל גדול על היציבות והצמיחה הכלכליות בשנים הבאות.