רצח הזמר שפיק כבהא באוקטובר 2013 היה נקודת מפנה עבור הבמאי בילאל יוסף. "הרגשתי שרוצחים את הזיכרונות שלנו", הוא מספר בראיון ל'דבר' עם עלייתו לאקרנים של סרטו "חיים בצל המוות". "אהבתי אותו כילד. אחרי זה הכרתי אותו אישית. נרקמו יחסים בינינו. אדם שאתה מכיר מקרוב נרצח על כלום. הוא נרצח כי סירב להופיע בחתונה. זה זיעזע אותי לחלוטין".

יוסף מכנה את כבהא המהנדס של החתונה הפלסטינית החדשה. "הוא שר לפלסטין על הבמה בזמן שצעירים מהכפר שלי דבוריה נאסרו על הנפת דגלי פלסטין. הוא התווה דרך בשירים שלו. בזמן הפחד הזה, הוא נתן אור לאנשים".

"חיים של חברה שלמה משתבשים"

סרטו של יוסף, שעוסק בתופעת האלימות בחברה הערבית, מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בתחרות דיאמונד לקולנוע בפסטיבל ירושלים. בסרט מנסה יוסף לערער את הנרטיב שלפיו המצב בחברה הערבית הוא תוצאה של "חברה ערבית אלימה", וערביי ישראל "לא משתפים פעולה" עם המשטרה וזרועות הביטחון שלה.

הסרט מציג את אוזלת היד הקשה שמגלות רשויות החוק והאכיפה של המדינה ביחס לאלימות בחברה הערבית, שגבתה 75 קורבנות מתחילת 2022, לפי נתוני המעקב של עמותת יוזמות אברהם.

בסצנת הפתיחה צולל יוסף על רקע ההר הבוער, תמונה שצולמה ממרפסת ביתו בדבוריה. לאורך הסרט משולבות תמונות מחיי היומיום במשפחתו. "עשיתי סרט על עצמי, על דברים שאני מרגיש", הוא מספר. "הבן שלי לא מכיר את השכונה שהוא חי בה. אנשים מפוחדים יושבים במרפסת. עשיתי את הסרט מתוך המציאות שאני חי, ומתוך כאב גדול ופחד".

הסרט מתמקד בסיפוריהם של החיים. אלמנות, חוקרים ואישי ציבור מלווים את מסעו של יוסף להבנת האלימות בחברה שלו. "הקהל שלי הוא הציבור היהודי וממשלת ישראל", הוא אומר. "אנחנו מתכננים הקרנה בכנסת. כל ערבי יודע לספר מה שהראיתי בסרט. אנחנו בסך הכול סופרים גופות. בחדשות שומעים 'מישהו נרצח'. זה לא הסיפור. אלה חיים של חברה שלמה שמשתבשים".

חלק מחיצי הביקורת של יוסף מופנים לרשויות בישראל. "הסרט מתמקד ברצח בנשק חם, אפילו לא בסכין. אם הנשק היה מופנה נגד המדינה – היו מגיעים אליהם. מדינה שיודעת מה קורה בלבנון ובגולן הסורי לא יודעת איפה הנשק? לא יכולה להביא אותם לדין?"

ווטפה ג'באלי ומונא ח'ליל בצעדת האמהות. יוסף: "נגעתי בשכול מקרוב" (צילום: מתוך הסרט "חיים בצל המוות" בהפקת אבני מנס, באדיבות מכאן 33)

בארבע שנות העבודה על הסרט ליווה יוסף את ווטפה ג'באלי ומונא ח'ליל, ממובילות צעדת האמהות. "פגשתי אותן בצעדה שיזמה ווטפה מחיפה לירושלים", הוא מספר. "ההיכרות הפכה להיות יותר הדוקה, וליוויתי אותן. ראיתי את אימא שלי, עם אותו הלבוש. אמא נפטרה ב-2001. לראות אישה בוכה, זה הרס אותי.

"אתה מביא את הסיפור שלהן, היא איבדה את הבן שלה. אתה לא יכול לעזור להן בעניינן. אתה רק יכול לחבר את הסיפורים לסיפור יותר גדול בסרט, ולהביא לשינוי. נגעתי בשכול מקרוב. אנשים נרצחו. זה לא מוות טבעי. מישהו החליט לגדוע חיים של מישהו אחר. בזכותן הפכתי לאקטיביסט".

"הצעירים שמשתוללים ברחובות הם רוצחים בפוטנציה"

בתחילת הסרט מצולמת ציפור מיינה שמדלגת על גגות דבוריה. המיינה, כמשל לאלימות שמשתלטת על החיים של האזרחים הערבים בישראל, מעלה אצל יוסף שאלות על מקורות האלימות וסיבותיה. "בוודאי שיש שינוי ערכים", הוא אומר. "יש לי ביקורת על החברה שלי. הצעירים שמשתוללים ברחובות הם רוצחים בפוטנציה, בגלל בעיות בחינוך. התחלתי עם ביקורת על החברה ונותרתי איתה. אני לא פוטר את החברה שלי משאלות מוסריות".

שיח' כאמל ריאן, נשיא מרכז אמאן למען חברה בטוחה, קורא בסרט לחברה הערבית לקחת אחריות על חייה. באחת הסצנות מצולמת ההפגנה מול ביתו של השר לביטחון פנים שיזם יוסף. "חשבתי שסצנות ההפגנות עלולות לשעמם את הצופה", הוא אומר. "הבאתי את ההפגנות כאמירה, שאם יבוא שינוי זה לא שממשלת ישראל תחליט על כך בעצמה. החברה צריכה לקחת אחריות על חייה ולצאת למחות".

"המקום הזה דוהר לאבדון? הוא נמצא שם מזמן"

בסרט מרואיין ד"ר וליד חדאד, איש המשרד לביטחון הפנים לשעבר. חדאד, שהיה בעצמו נער בסיכון, מתייחס למקומן של מערכות הרווחה המורעבות. "באתי בידיעה שאנשים נולדו למציאות קשה", אומר יוסף. "היא זו שהובילה אותם לכך. יש הבדל בין בית לבית. כשאין גוף שיכול לדאוג לך, כשאין תעסוקה ואין אופק, ברור שיהיו יותר פושעים.

"איתמר בן גביר הפך להיות אורח רצוי באולפנים. המדינה מאפשרת מצעדי שנאה לערבים בירושלים המזרחית. באירופה זה היה פותח מהדורות, וכאן אומרים שהמצעד עבר בסדר מופתי. כאילו הקריאות האלה הן בסדר גמור"

"אפילו הצפיפות הזו. 21% מאזרחי המדינה חיים על 2% משטח המדינה. בנצרת חיים 100 אלף תושבים והיא יושבת על 14 אלף דונם, בנוף הגליל הסמוכה 40 אלף תושבים יושבים על 45 אלף דונם. הפער הזה נכון לכל תחום בחיים. למה אין בירדן פשיעה כזו? למה בשטחי הרשות אין שיעורי פשיעה כאלה? למה בכפר קאסם נרצחו 10 אנשים ואף תיק רצח לא פוענח? השר לביטחון פנים מתראיין בטלוויזיה ואומר: 'הם נרצחים כי הם ערבים'".

ההקצנה במערכת הפוליטית והיחס לחברה הערבית מייאשים את יוסף. "איתמר בן גביר הפך להיות אורח רצוי באולפנים. המדינה מאפשרת מצעדי שנאה לערבים בירושלים המזרחית. באירופה זה היה פותח מהדורות, וכאן אומרים שהמצעד עבר בסדר מופתי. כאילו הקריאות האלה הן בסדר גמור. אומרים שהמקום הזה דוהר לאבדון, אבל הוא נמצא שם מזמן".

"נהייתי יותר פסימי, אבל אמשיך במאבק"

הסרט מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ, ומלווה בדיון פתוח בהובלת יוסף. "הצופים הערבים יוצאים בהלם", הוא אומר. "הם מכירים את המציאות, אבל כשאתה מכווץ את המציאות – זה כבד להם. הם יוצאים חבוטים, מפוחדים. זו התגובה שנתקלתי בה הכי הרבה. לגבי הצופים היהודים, התגובות טובות בחלקן. חלק מהצופים לא ראו בית של ערבי מבפנים. יש הרבה בורות בנושא".

איך השתנית בארבע שנות העבודה?
"אני יותר פסימי. אני מדבר עם חברים יהודים עם דרכון אירופי. הם רוצים לצאת ללא קשר לפשיעה. אנחנו בכלל לא בסדר העדיפויות. זו חברה עם בעיות קשות של תפיסות ומנהגים. אני חש זרות. אני לא טוב יותר מאחרים, אני פסימי".

אז מה תעשה?
"אני עדיין בדבוריה מחוסר ברירה, אבל גם אני שוקל הגירה. אין לי מושג איך זה יתפתח. אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו במציאות הזו".

הסרט מסתיים בלידת בתו של יוסף. "הרבה אנשים מפרשים זאת כאמירה אופטימית, אבל זה לא. זו לידה שמהולה בעצב על המצב בכלל". בשיחות עם חבריו צפים הייאוש והפחד. "מרביתם מצטערים שהתחתנו והביאו ילדים. מה שמעיר אותי בבוקר זה הילדים. כל עוד אני פה, אני אנסה. אני אקום למאבק. אני יודע שזה מאבק אבוד. אנחנו רק מידרדרים. אבל אני חוזר לשטח. הנחמה שלי היא שיש אנשים טובים. מה ששומר על השפיות שלי זה שיש אנשים שפויים במקום הזה. אנשים טובים והגונים שמוכנים להיאבק על אמת וצדק".

הסרט "חיים בצל המוות" ישודר בכאן 11 ומכאן 33 במוצאי שבת, 1 באוקטובר 2022, ב-22:00. בימים אלה הוא מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ.