"אני עומדת למות, ואף אחד לא יכול לעשות משהו בנדון". האישה שלפני בריאה לחלוטין, אבל היא משוכנעת שהיא עומדת למות ויש לה מבחינתה סיבה מצוינת. היא יושבת בגב זקוף מולי, משוכלת רגליים, לבושה בשמלה פרחונית ואוורירית, מאופרת קלות. נראית ככל אישה ישראלית בקיץ, אבל לדבריה, "המוות כבר יושב ומחכה לי".

"למה את חושבת שתמותי בקרוב?", אני מתעניינת. "נכשלתי בכיבוד הורים", היא עונה ברצינות. היא נולדה לפני 42 שנים באחת מערי הפריפריה בצפון הארץ, לאמא מורה ולאבא נהג. היא הבכורה מ-4 אחים.

"במשך שנים הייתי הילדה המועדפת על אמא שלי, יד ימינה, אשת סודה", היא מספרת בעצב. "אמא שלי אישה מאוד מאוד קשוחה", בעיניה עוד אפשר לראות את היראה מפניה, "חסר לך אם לא עשית את מה שביקשה. היא מעולם לא הכתה אותי או את האחים שלי, אבל היא גם לא הייתה צריכה. מבט אחד שלה, ואת הופכת לגוש קרח".

***

אני נזכרת במלכת השלג מתוך הספר 'המכשפה, האריה וארון הבגדים' ומצטמררת. "קיבלתי אמא קרה, בהגרלה", היא אומרת. האם החזקה שלטה בבית בכוח אישיותה ולשונה החדה. מעולם לא קיללה, לא הכתה, לא הענישה. אבל מנעה אהבה ושלטה במשפחתה בדרכים מניפולטיביות רבות.

"מאוד קשה לי להסביר את זה", האישה מולי מתפתלת בניסיון להעביר אליי את דמותה של האם, "אבל אני בטוחה שהיא מעולם לא אהבה איש. לא את אבא שלי, לא את האחים שלי, רק את עצמה. את עצמה היא אהבה מאוד". "ואת אבא שלך?" אני שואלת. "אני קוראת לו השבוי מזנדה", היא צוחקת, "אבא שלי כבר לא קיים. הוא קליפה, הוא צל".

***

'נרקיס ואקו בחילופי מגדר' אני רושמת לעצמי, ביני לבין עצמי. "הכול היה בסדר, כל עוד הייתי ילדה", היא ממשיכה. "הבעיות החלו כשהתחלתי לפתח דעות ואישיות משלי. היא נלחמה בי. מלחמת חורמה".

לאם קשה לשחרר, והיא פוגעת בבתה. הביקורת נוחתת על ראשה ללא הרף: את נראית גרוע, תראי איך השמנת, למה ירדת כל כך הרבה? זה לא טוב לפנים. מי יתחתן איתך ככה? אף פעם לא תהיי טובה כמוני. אין סיכוי". אלו מקצת הדברים שאמה הנחיתה על ראשה של הבת כשזו עשתה סימני עצמאות ראשונים.

"אמא של שלגיה", אני אומרת בלחש. "מה?" היא שואלת. את סינדרום שלגיה, את מכירה? אני שואלת. היא עונה בשלילה ואני שולחת לה לנייד כמה מאמרים.

"אחד לאחד", היא אומרת בפגישה השנייה. "אמא שלי חייבת להיות הכי יפה בכל העיר; הכי מוצלחת, הכי טובה, הכי מוכשרת, כמו אמא של שלגיה. פלא שאין לה אפילו חברה אחת?".

כששלגיה שלפניי מחליטה ללמוד, ומוצאת את בחיר ליבה, ההתקפות נעשות קשות יותר, עד כדי מחשבות על ביטול החתונה.

***

"היא הרסה לי הכול", מזדעקת שלגיה מולי. "כלום לא היה טוב בעיניה. מילה חיובית אחת לא שמעתי. אבל לקראת החתונה זה היה ממש נורא! היא הגבירה את ההתקפות עליי.
כל מקום שראינו היה 'מגעיל', כל שמלה שמדדתי 'מזעזעת', היא אפילו ניסתה לשכנע אותי להיפרד מבעלי ערב החתונה".

היא נכנסה לדיכאון וירדה במשקל, עד שבעלה לעתיד התערב. "ואחיך ואחיותיך?", אני מתעניינת, "איפה הם בכל המרקם המשפחתי המורכב הזה?". היא מושכת בכתפיה.

"אני יודעת שגם עם אחותי היא לא מדברת, ועם האחים שלי היא כנראה עוד בקשר. אין לי מושג. המשפחה התפרקה. אין לנו קשר בכלל. כל החיים היא עשתה 'הפרד ומשול', והצליחה".

***

התקפי החרדה האחרונים שבגללם הגיעה לפגישות, תקפו אותה ללא רחמים. "אין מצב שאקח כדורים", היא הדפה את הצעתי, "אני הולכת למות, זהו. בתורה כתוב: 'למען יאריכון ימיך', ואני אמות צעירה", היא מליטה את פניה בכפות ידיה וגועה בבכי.

לפני כמה שנים החליטה בצעד אמיץ לנתק את קשריה עם משפחתה. "זה היה לבחור בבעלי ובילדים או בהם, ובחרתי. בחרתי במשפחה שהקמתי. את יודעת שבכל פעם, כשהגיעה אלינו, חשתי באנרגיות רעות יוצאות ממנה. תארי לך שהילדים שמחו כשניתקתי איתה קשר. איזה ילד שמח כשסבתא שלו לא מגיעה יותר".

***

השנים בנתק מהוריה עשו לה טוב, לדבריה. היא התאוששה, הדיכאונות חלפו, מצבה האישי והמשפחתי השתפר. "עכשיו הם מזדקנים, ואני יודעת שאני לא מסוגלת לטפל בהם בזקנתם, ולא רוצה, ולכן בקרוב אני אמות", היא מודיעה.

אני לוקחת נשימה ארוכה, "את יודעת שאם הקב"ה הצמיד פרס לכיבוד הורים, זה סימן שזה לא מובן מאליו?", אני מציעה. היא מושכת בכתפיה ואני שואלת: "האם יש משהו שיכול לשנות את דעתך?"

יש לה ילדים צעירים בבית, והיא מספרת שהם סובלים מאוד ממצבי רוחה. הבן הצעיר מגלה כבר סימנים של הפרעות אכילה קשות, והבת המרכזית משתמטת מלימודיה. הבית כבר לא מתפקד. "רק אם הרב הזה ידבר איתי", היא נוקבת בשמו של אישיות תורנית ידועה. "אני רוצה שהוא יאשר לי לא לכבד את הוריי".

אני מהרהרת בדבריה לעומק. "את יודעת מה?", אני מסכימה איתה, "זה רעיון טוב".
במהלך השבוע אני עושה כמה טלפונים, ומגיעה לעוזר של הרב שמאשר: "הרב הסכים להיפגש איתכן".

"לא, לא הבנת. הפגישה היא רק עבור המטופלת שלי", אני מתקנת את העוזר. "הרב מבקש שאת, בעלה של האישה והאישה, כולכם תבואו אלי", מודיע העוזר. כך – שלושתנו נפגשים בלשכתו של הרב.

***

"קודם האישה נכנסת לבד", מכריז העוזר. בעלה ואני נותרים בחדר הקבלה, לצדנו אנשים רבים, עם בעיות שונות. אני מביטה בהם ומנסה לנחש מה הביא כל אחד ואחת מהם לפגישה. השיחה נמשכת עשרים דקות. "תיכנסו". מודיע לשנינו עוזר הרב. הרב, למרות שנותיו הרבות, יושב זקוף מאוד מאחורי שולחן עץ כבד, ועיניו הבהירות צעירות ונוצצות.

"ראו רבותיי", הוא דופק על השולחן, "שמעתי הכול, זה סיפור קשה, אבל שמעתי רבים כאלה, לצערי. עכשיו, אנחנו נתיר אותה ממצוות כיבוד הורים". אני ובעלה מביטים בו המומים.

"אין תקנה להוריה של האישה", מסביר הרב בעדינות. "שמעתי כאן תיאורים מסמרי שיער, והגעתי למסקנה שאם היא תעמוד בקשר עם הוריה, היא עלולה למות מצער, בקרוב.
לכן, גש לכאן אדוני", הוא מצביע לכיוון בעלה של האישה, ומבקש מהאישה לעמוד מולו.
הם עומדים זה מול זו. "הגישי את ידייך קדימה", הרב מצווה על המטופלת, שתשים מטפחת מסביב לראשה, היא נרגשת ומושיטה את ידיה קדימה.

"תחזור אחריי", הוא מורה לבעל, "אני בעלך, מורה עלייך שלא לכבד את הורייך, וכל עוון או עוול בעקבות כך, יחול על ראשי ולא על ראשך". הבעל חוזר על דבריו בצייתנות, ואני רואה איך בבת אחת פושטת הקלה עצומה אצל האישה, והיא מחייכת חיוך רחב, כאילו הוסר מעליה כישוף.

"עכשיו תביט בי, אתה עשית כמצוותי והוראתי, ולכן גם אתה פטור מעוונות, וכל פגיעה או עוון בנדון יחולו מעתה על ראשי". אנחנו יוצאים החוצה, האישה מדלגת לידי כילדה מאושרת, מחבקת את בעלה, הוא מחבק אותה. אני מביטה בהם מתרחקים לאיטם,
שמחים.

***

"החיים שלי התהפכו", היא מספרת לי בשמחה כעבור שבוע. "אני מרגישה מוגנת. מרגישה בטוחה. חזרתי לבשל, לרקוד עם חברות. בעלי אומר שחזרתי עם אנרגיות חדשות". אני מחייכת. "מה את אומרת על מה שהיה?" היא מסתקרנת. "מזמן לא ראיתי אהבת אמת כזו של גבר כלפי אשתו", אני עונה ומביטה בה ברוך.

"נכון, לא זכית באהבת הורים, ונמנעה ממך מצוות כיבוד הורייך, אבל זכית בשותף אמיתי ואוהב להמשך חייך, ולמשפחה טובה שיצרתם במו ידיכם". "אני אחיה", היא אומרת בדמעות. "נראה שכן", אני צוחקת, ואוחזת בכף ידה.

***

יפעת מזרחי היא עובדת סוציאלית קלינית ויועצת ארגונית במערכת הבריאות, בעלת קליניקה פרטית, מדריכה ומנחה קבוצות.

כל המקרים המובאים אכן קרו, אך כל קשר בינם לבין דמויות במציאות אינו קיים, מאחר שהפרטים הוסוו כדי להגן על פרטיות.