כשמאנו ג'ינובילי עלה הלילה (בין שבת לראשון) לבמה במסיבת העיתונאים של היכל התהילה של ה-NBA, הדבר הראשון שאמר היה: "מה אני יכול לומר? זה לא ייאמן שאני עומד פה על הבמה במסיבת עיתונאים של היכל התהילה של ה-NBA".
הילד, שגדל בבאיה בלנקה, עיר קטנה במדינה שהאלוהים שלה הוא שחקן כדורגל, אפילו לא חלם לשחק בליגה הטובה בעולם. ב-2002, כשהודיעו לו בשיחת טלפון, שהוא נבחר בדראפט ה-NBA במקום ה-57 על ידי סאן אנטוניו ספרס, הוא לא האמין. הוא חשב שעובדים עליו.
אמנם, אחד הספורטאים האהובים עליו בילדותו היה מייקל ג'ורדן, אבל השחקן השני האהוב עליו היה, חואן אספייל, קלעי ארגנטינאי אגדי, שנולד באותה עיר בארגנטינה שממנה הגיע ג'ינובילי.
"אם לוקחים את כל ארגנטינה. אז ארגנטינה היא מדינה של כדורגל. אבל אם לוקחים את העיר שלי, באיה בלנקה. העיר שלי היא עיר של כדורסל", אמר ג'ינובילי במסיבת העיתונאים והוסיף: "כולם מדברים בעיר על כדורסל. יש בעיר שלנו 22 קבוצות. העובדה ששיחקתי כדורסל היא לא דבר יוצא דופן עבור מישהו שגדל בבאיה בלנקה. מה שיוצא דופן הוא שהגעתי להיכל התהילה של ה-NBA".
***
ג'ינובילי היה שחקן כדורסל יוצא דופן, כי הוא היה הארגנטינאי הראשון שהגיע ל-NBA. הוא לא הגיע לליגה בקול תרועות רמה, אלא הוא בקושי הגיע בקול ענות חלושה. חוסר הכבוד והערכה, שהאמריקאים רחשו לשחקני כדורסל זרים לא פסח על ג'ינובילי. כמו ניקולה יוקיץ', הסרבי, שנבחר במקום ה-41 בדראפט ה-NBA (ואז נבחר ל-MVP של הליגה) גם את מאנו ג'ינובילי, שכבר זכה באליפות היורוליג, בקושי ספרו בארה"ב. מי חשב אז, ב-2002, שעשרים שנה אחר כך הוא יכנס להיכל הקודש של אחד המוסדות היוקרתיים של הספורט האמריקאי?
קשה שלא לאהוב את מאנו ג'ינובילי. האישיות שלו על הפרקט ומחוץ לפרקט לא השאירה לאוהדי הכדורסל הרבה ברירות. מחוץ למגרש הוא הוכיח נאמנות מוחלטת לקבוצות, שבהן שיחק. בסאן אנטוניו ספרס הוא כדרר 16 עונות ואת הגופייה של ארגנטינה הוא לבש בגאווה במשך 18 שנים. הנאמנות הזאת לא הייתה רק למועדון אלא לשחקנים, שאיתם שיחק. בסאן אנטוניו הוא היה חלק מאחד הטריו הגדולים בהיסטוריה של המשחק יחד עם טוני פארקר וטים דאנקן ובנבחרת ארגנטינה הוא היה חלק מדור הזהב עם סקולה, נוצ'יוני ודלפינו. הוא תמיד היה חלק ממשהו גדול ממנו.
"לא הייתי כאן ללא הקבוצות המדהימות שבהן שיחקתי. בכל התארים האישיים שלי זכיתי בזכות הקבוצה שלי", אמר ג'ינובילי באותה מסיבת עיתונאים. הנאמנות של ג'ינובילי הביאה לידי ביטוי את אחד המאפיינים הכי דומיננטיים באישיות שלו: התשוקה שלו למשחק והתשוקה שלו לניצחון. כפי שהארגנטינאים אוהבים להגיד: "הוא שם את הביצים שלו על המגרש".
***
במהלך הקריירה הארוכה שלו ב-NBA ג'ינובילי קיבל הצעות לעבור לקבוצות אחרות, אבל הוא נשאר נאמן בעידן, שנאמנות כבר מזמן הפסיקה להיות ערך. ב-2006, ארבע שנים אחרי שהגיע לסאן אנטוניו, המאמן שלו, גרג פופוביץ', החליט שמאנו לא יפתח בחמישייה אלא יעלה מהספסל (סיים את אותה עונה עם ממוצע של יותר מ- 16 נק' במשחק). החלטה שלא שונתה במשך 12 שנים.
מאנו יכול היה להיות שחקן חמישייה בכמעט כל קבוצה אחרת ב-NBA אבל הוא העדיף להישאר עם החברים שלו, הקבוצה שלו, המאמן שלו. ההחלטה של פופוביץ' הפכה את ג'ינובילי לשחקן השישי הטוב והיציב בעולם והיא גם העניקה לו ארבע טבעות אליפות ב- NBA. "אני כאן לא בגלל שהייתי שחקן יוצא דופן אלא בגלל שהייתי חלק משתיים מהקבוצות החשובות בעשרים השנים האחרונות: סאן אנטוניו ונבחרת ארגנטינה", אמר בנאום הכניסה שלו להיכל התהילה.
על המגרש ג'ינובילי היה שילוב של אלגנטיות וקשיחות. כוח וגמישות. תשוקה ואינטליגנציה. כישרון ואגרסיביות. היו לו אינסטינקטים של חתול רחוב והוא שיחק באינטנסיביות של אריה שרודף אחרי הטרף שלו. הוא סיפק אינסוף רגעים בלתי נשכחים: דאנקים עוצמתיים, סלי ניצחון, מאבקים על כדורים אבודים ואפילו גג בלתי נשכח. וכן, הוא גם תפס עטלף בידו בזמן משחק. אם זה היה מישהו אחר, לא היינו מאמינים.
With Manu Ginobili's retirement, here's a reminder of the time he took on a bat. pic.twitter.com/gt0pSUlF5H
— ESPN (@espn) August 27, 2018
ג'ינובילי זכה בהרבה תארים אישיים אבל ההישגים הכי גדולים שלו והתארים שהוא הכי גאה בהם, הם התארים הקבוצתיים שלו. הוא השחקן השני בהיסטוריה של הכדורסל, שזכה במדליית זהב אולימפית בכדורסל (דור הזהב של ארגנטינה ב-2004), באליפות היורוליג (וירטוס בולוניה ב-2001) ובאליפות ה-NBA (ארבע טבעות אליפות).
הוא ניצח 72 אחוז מהמשחקים ששיחק ב-NBA. זה אחוז הניצחונות הגבוה ביותר בהיסטוריה של שחקן ששיחק מעל 1,000 משחקים בליגה הטובה בעולם. הוא תמיד ידע לשים את האגו האישי שלו בצד למען הצלחת הקבוצה ובעיקר למען הניצחון. אם זה אומר לעלות מהספסל – אז הוא עלה מהספסל. כיום, שחקנים ופרשנים מהללים וסוגדים לסטטיסטיקה האישית (מי אמר ראסל ווסטברוק?), את ג'נובילי המספרים האישים כלל לא עניינו.
***
העיתונאי הארגנטינאי, דניאל פרסקו, כתב בשנת 2005 ספר על מאנו ג'ינובילי ופתח אותו במילים הבאות: "כשבסוף 2004 הודעתי על כוונתי לכתוב ספר על מאנו ג'ינובילי, הרבה אנשים שאלו אותי: 'למה החלטת לכתוב ספר על ספורטאי שנמצא באמצע הקריירה שלו? התשובה שלי הייתה ברורה. אישיות ספורטיבית, שמגיעה דווקא מהכדורסל, שהוא לא הענף מספר אחד בארגנטינה, הצליחה לכבוש את ליבם של כל הארגנטינאים. ידעתי שמאחורי האישיות הזאת וההצלחה הזאת, יש סיפור ששווה לספר".
17 שנים אחר כך נכנס מאנו ג'ינובילי הפך לארגנטינאי הראשון שנכנס להיכל התהילה של ה-NBA ואת הסיפור שלו מכיר כל מי שראה כדורסל בשני העשורים האחרונים. וכן. פרסקו צדק: זה באמת סיפור ששווה לספר, כי מאנו, הגיע עד השמים עם הידיים.
