מתחם התדר בבית רומנו בתל אביב היה עמוס במיוחד בערב יום שני, הודות להופעה של דיג'יי מפורסם. המוני צעירים גדשו את החצר הפנימית של המתחם בדרך יפו, וגם את הקומה השנייה. הדלת של "בית של סולידריות", שנמצאת בקומה השנייה ליד פיצריית בוטיק טרנדית, רעדה מעוצמת הקהל שבחוץ. בתוכו, קבוצה של 10 נשים צעירות ומבוגרות, ערביות ויהודיות – ואפילו אורחת אחת מהולנד – התכנסו לערב קצת שונה בנוף. הן הכינו איגרות שנה טובה לאסירות בנווה תרצה ולנשים שהשתחררו משם לאחרונה ושוהות בהוסטלים לאסירות משוחררות של הרשות לשיקום האסיר.

תחת הכותרת "לשנת חירות: מכינות ברכות לאסירות", תנועת "שוברות קירות" פרסמה בשבוע שעבר את האירוע בדף שלה בפייסבוק. "צוות הזדמנות שנייה של תנועת שוברת קירות מזמין אתכם.ן להצטרף אלינו", כתבו בתיאור האירוע. "אנחנו רוצות לחזק את האסירות ואת האסירות המשוחררות ולשמח אותן בחג, להזכיר להן שאינן לבד, מתוך תפיסת של אחווה נשית, אהבה וסולידריות". בהמשך נכתב שאירוע "מדריך לפיצוצי כנסים", שהיה אמור להתקיים באותו הערב, נדחה.

כותבות איגרות לאסירות ולמשוחררות. אירוע "מדריך לפיצוצי כנסים" נדחה (צילום: הדס יום טוב)

בפנים היה שקט יחסית, וחברות הצוות והאורחות ישבו במעגל על ספות סביב מגש פיצה. זה היה המפגש הראשון של הקבוצה, אז לפני שניגשו למלאכה, הן ערכו סבב של ציפיות מהקבוצה ורעיונות נוספים להמשך הפעילות: אולי לערב עוד קבוצות, אולי לפנות לסטודנטים, אולי תוכנית מנטורינג לאסירות משוחררות.

"יש כאלה שמסתייגים מעזרה למשוחררות, לא הבנתי למה", אומרת במעגל אורית לזרסקי, אחת המשתתפות. "כאילו אסיר הרג את כל העולם. זה מאוד הפריע לי".

"כשאנחנו בחדר והכול תיאורטי, זה קל. ברגע שיוצאים לשטח, זה יותר קשה", מגיבה לה עו"ד ספיר סלוצקר-עמראן, פעילה פמיניסטית ומייסדת שותפה של "שוברות קירות". "יכול להיות שאני אמא, ויכול להיות שאני אפגוש מישהי שעשתה משהו לילדים שלה. אבל ברגע שאנחנו פותחות את זה, כל אחת יכולה להצטרף. צריך להכיל את זה, לא לבקר, לא לשפוט, לא לשאול יותר מדי שאלות על הלמה ויותר להתמקד במה עכשיו".

דלאל דאוד: "אני חיכיתי כל השנה לכרטיס ברכה"

בקצה החדר יושבת דלאל דאוד, שהורשעה לפני 21 שנה ברצח בעלה, שהתעלל בה ובילדיה, וישבה בכלא 18 שנה עד ששוחררה לפני שלוש שנים ושלושה חודשים לאחר מאבק עיקש של פעילות, בין השאר מ"שוברות קירות". "אף אחד לא האמין בי, ואני האמנתי בעצמי", היא אומרת למעגל בדמעות. "היום אני מאמינה בקבוצה, להיות כוח חזק ביחד. זה מה שאנחנו צריכות לתת להן, גם בימים קשים. אני רוצה שנהיה תמיד אחת לשנייה, ונהיה בשבילן. בכלא היה דו קיום. כולנו חיינו ביחד, זה היה עולם אחר לגמרי. כשיצאתי החוצה, נתקלתי בשוק של השיפוטיות".

דלאל דאוד במפגש כתיבת האגרות. "את יוצאת להוסטל ומשם את לגמרי לבד" (צילום: הדס יום טוב)

דאוד (50), אם לשלושה ילדים וסבתא לנכדה, גרה מאז השחרור בבת ים, ועובדת במספרה טיפולית לחולות אונקולוגיות. יש לה גם הרצאה על החיים שלה שהיא מעבירה ברחבי הארץ. "מאז שהשתחררתי, היה לי חלום להקים עמותה של אסירות משוחררות", היא אומרת. "במיוחד לנשים ערביות. כשנכנסתי היו 3 ערביות, כשיצאתי היו 60. זה הולך וגדל".

למה דווקא עמותה לאסירות משוחררות?
"כשיצאתי מאוד סבלתי. תודה לאל, היו אנשים מסביבי, היה לי את 'שוברות קירות' ופעילות נוספות, והיו לי תומכים. אבל עדיין היה מאוד קשה. היה קשה מאוד למצוא דירה, וכשכבר מצאתי, לא הייתה לי אפילו כוס בבית. הכול יש לי בזכות חברות ואנשים טובים. אבל זה מאוד לא פשוט מול המדינה, מול הרשויות".

דלאל דאוד (מימין) ביום שחרורה מחוץ לכלא נווה תרצה. "פתאום את יוצאת לעולם שונה לחלוטין, ואת צריכה ללמוד הכול מחדש" (צילום: פלאש 90)

לדבריה, המדינה מוחקת אסירות משוחררות. "אין לנו שום זכות. לא בביטוח לאומי, לא בדיור, כלום. את חייבת לעמוד על הרגליים לבד. אני ישבתי 18 שנה במקום מבודד לחלוטין. הייתי ילדה בת 20 וקצת, ויצאתי לעולם אחר".

מה זאת אומרת? מה היה שונה?
"כשנכנסתי לכלא, אפילו טלפון סלולרי בקושי היה. פתאום את יוצאת לעולם שונה לחלוטין, ואת צריכה ללמוד הכול מחדש. זה כאילו את יוצאת לג'ונגל, ואת צריכה ללמוד ללכת. אין לך מי שילמד אותך שצריך רב קו לאוטובוס, על טלפונים, שצריך לפתוח חשבון בנק, ומה זה כרטיס אשראי. כלום. את יוצאת להוסטל ומשם את לגמרי לבד".

גם בתוך הכלא, לגברים, לעומת נשים, לדבריה, יש תמיכה מהמשפחות שלהם. "אסיר שהיום רוצה לצאת לחופש, 10 אנשים חותמים לו ערבות. לאישה שרוצה לצאת, אין אף אחד שיבוא לחתום. רואים את זה אצל המון אסירות. בכלא גברים יש ביקורים מסודרים, קנטינה. כלא נווה תרצה הוא הכי מוזנח, ויש שם הכי פחות שירותים. גבר שנופל לא נופל עד הסוף, אישה שנופלת – כל הסכינים נופלים עליה".

לא מדובר בסתם תחושה של דאוד. על פי נתוני הרשות לשיקום האסיר מהשנים האחרונות, נשים מהוות 1.5%-2% בלבד מכלל אוכלוסיית האסירים בישראל, והן מאוכלסות בבית כלא אזרחי אחד, נווה תרצה ברמלה (אסירות ביטחוניות כלואות באגף אחד בכלא השרון), שבו כלואות בממוצע בין 120 ל-200 אסירות בכל רגע נתון. לצורך השוואה, בישראל יש כ-15 אלף אסירים. כ-70% מהאסירות הן אימהות לילדים, רובן חד-הוריות, ליותר מילד אחד. רוב הנשים בכלא מכורות לסמים קשים, ורבות מהן סובלות מהפרעה פוסט-טראומטית מורכבת שהתפתחה כתוצאה מהאלימות והתעללויות הקשות שחוו בילדותן בבגרותן, טראומת העיסוק בזנות, המאסר והפרידה מילדיהן.

באתר הרשות נכתב שהסטיגמה על אישה אסירה קשה יותר, ואפשרויות השיקום שלה לאחר המאסר מצומצמות וקשות יותר לעומת גברים אסירים, שכן הרקע התעסוקתי שלהן דל יותר. כמו כן, בתי כלא לנשים בישראל, בדומה לשאר העולם המערבי, משמשים "דלת מסתובבת לנשים ונערות עם בעיות פסיכו-סוציאליות וכלכליות קשות, שבהיעדר מענים טיפוליים בקהילה הן נכנסות ויוצאות מהכלא, אף שרובן לא מבצעות עבירות משמעותיות".

"לנשים שם אין כלום. לפעמים לבנות שם אין נעליים לנעול אפילו. הרבה חברות שלי שהשתחררו, חזרו מהר מאוד פשוט כי לא היה להן לאן ללכת", מספרת דאוד. "אני זוכרת אחת שישבה איתי והייתה צועקת בלילות. אף אחד לא התייחס אליה שם – לא עובדת סוציאלית, כלום. כשהיא יצאה, היא פשוט התאבדה. לא היה לה שום דבר, ולא היה לה אף אחד.

"אני יודעת מה זה להיות בכלא. שהמשפחה סובלת שעות בדרכים בשביל ביקור של חצי שעה, שהכול קורה מעל הראש שלך ואת לא מבינה כלום – לא במשפט, לא בעורכי דין, לא במערכת, לא במה מגיע לך, לא במה עושים אחרי. המדינה עושה לך נזק, ואת אפילו לא מודעת לזה. אני למשל עד היום מוגבלת. אסור לי לצאת לחו"ל, יש לי תנאים מגבילים. אני רוצה להתחיל את החיים שלי".

והברכות עוזרות?
"לשמח בן אדם זה דבר עצום. אני חיכיתי כל השנה שמישהו ישלח לי כרטיס ברכה. להרגיש שאני חשובה, שמישהו חושב עלי. שאני בן אדם. אף אחד לא מבין כמה זה משמעותי כשאת שם. אני יודעת כמה הן צריכות את זה".

"לנסות לשפוט לכף זכות"

מלאכת הכנת האיגרות לחג מתחילה. כל אחת מקבלת גלויות יפות שלזרסקי הכינה, ומתבקשת להכין חמש איגרות לפחות. טושים צבעוניים, נצנצים וקישוטים מפוזרים בחלל, והנוכחות מתחילות לכתוב.
"איך מתחילים לכתוב ברכה למישהי שאת לא מכירה?", עולה השאלה בחדר.
"בדיוק ככה", עונה אחת המשתתפות.
"אנחנו מכירות את השמות שלהן?"
"לא", עונה סלוצקר-עמראן, "אבל כדאי שתכתבו את השם שלכן בסוף".

האגרות נכנסות למעטפות קטנות, ומצורפים אליהן ספרונים קטנים שנתרמו. אחת המשתתפות הביאה מחזיקי מפתחות יפים שאפשר להוסיף, אבל דאוד אומרת שאסור לצרף אותם לברכות שמיועדות לנשים שעדיין בכלא. "אנחנו נמסור את האיגרות לנשים בהוסטל בארוחה שנקבע איתן, ולנשים הכלואות נמסור דרך מנהלת הרווחה בכלא", מסבירה סלוצקר עמראן.

לזרסקי (67), אם לשלושה וסבתא לחמישה מראשון לציון, מסיימת את האגרות שלה במהירות שיא. היא הגיעה יחד עם דאוד, שאותה הכירה לפני שלוש שנים, כשזו השתחררה מהכלא. "הבת שלי באה אלי אחרי שהיא שמעה את הסיפור שלה. היא אמרה לי: 'האישה הזו חיה בבית בלי רהיטים, בלי כלום, חייבים לעזור לה'. הגענו לבת ים וראינו בית ממש ריק. תוך שבוע, עם עזרה של עוד מתנדבים ותרומות, אירגנו לה את כל הדירה".

אורית לזרסקי. "יותר נוח לי לעזור לאישה. אני יותר סומכת עליה" (צילום: הדס יום טוב)

מאז הן יחד, ולזרסקי משתדלת לעזור בכל מה שהיא יכולה, בין אם במכתבים לביטוח לאומי, לרשויות, למשרד הפנים, ובין אם בהסעות, עזרה עם הילדים והנכדה. מה שצריך. "עד היום כל שישי היא אצלי או אנחנו אצלה, הפכנו לחברות הכי טובות". מאז היא עוזרת לאסירות נוספות. "אני הולכת להוסטל הרבה פעמים ומביאה להן מה שהן צריכות, מגייסת דברים שצריך".

לזרסקי, שעובדת כמעצבת מוצר, נשואה לפנסיונר של המשטרה. הוא לא תמיד מרוצה מהפעילות שלה, בעיקר כי נתקלה בסיפורים קשים. "זה לא תמיד פשוט, אבל בן אדם מבקש עזרה – לא תעזרי?". בסופו של דבר, בעלה הבין שהעשייה הזו חשובה לה, ומעט התרכך מאז שהכיר את דאוד. "היום הוא מת עליה", היא צוחקת, "הוא מבין שאסירות ואסירים לשעבר יכולים להיות אנשים מדהימים".

אז למה לעזור דווקא לאסירות? הרי יש הרבה יותר אסירים גברים, וגם הם חווים קשיים בשיקום.
"קודם כל אני אישה. שנית, זה יותר נוח לי לעזור לאישה. אני יותר סומכת עליה. גם מבחינת בעלי זה יותר מתקבל על הדעת שאני מלווה צמוד אישה ולא גבר, בטח אם יש לו עבר בעייתי. אני מרגישה שזה יותר נכון".

לא מפריע לך שהברכה שלך יכולה להגיע למישהי שפגעה בילדים שלה?
"אני מעדיפה לא לחשוב על זה. אי אפשר לדעת מה עבר לאדם בראש כשהקופסה שלו הסתובבה. אני חושבת שבסוף צריך לרחם על אנשים, לנסות לשפוט לכף זכות".

לכל אחד מגיע הזדמנות שנייה?
"כן. כשמדברים על זה, אנשים נרתעים. אבל מדובר הרבה פעמים בנשים מדהימות. דלאל למשל, כן, יש לה מעשים קשים בעבר, אבל מגיעה לה גם עוד הזדמנות. היא שילמה את חובה ויותר".

היא אומרת שהיא רוצה לסייע לא רק לאסירות, אלא לנשים בכלל. "יש לי אחות עם צרכים מיוחדים שאנחנו מטפלים בה כל החיים, הבת שלי מנהלת את ההוסטל של אלו"ט. זה משהו שבמשפחה שלי הוא מאסט, כולנו כאלה. הנתינה חשובה לי כחלק מהחיים שלי, בלי זה לא נוח לי".

האלה עבדאלהאדי יושבת בשקט וכותבת את מה שאומרות הנשים במעגל. "יש לי רקע בהנחיית קבוצות, אז זה יוצא ממני לפעמים. אם אין מנחה מסודר, אני לוקחת את זה על עצמי", היא אומרת וצוחקת.

עבדאלהאדי (30), שמתגוררת בתל אביב, עוסקת במחקר בארגון זכויות אדם. כבר תקופה ארוכה שנושא התמיכה באסירות הוא חלק גדול מחייה. "לפני כמה שנים שמעתי על הסיפור של דלאל מספיר, שהיא חברה שלי", היא מספרת. "כך הגעתי להיות אחת מהערבות של דלאל, וחתמתי על החופשות שלה מהכלא ומההוסטל. אחר כך, הייתי גם מעורבת בקמפיין לשחרורה". מאז יצרה קשר עם אסירה נוספת, והפכה לערבה שלה. "פתאום נהייתי מעורבת בזה, זה הפך לחלק מהחיים שלי".

למה דווקא את? ולמה דווקא ערבות לאסירות?
"לא יכולתי לא להרגיש אמפטיה וכאב לסיפור של דלאל. משם זה גדל, וזה איפשר לי ללמוד יותר על אסירות, על התנאים שלהן, על הבעיות שיש כשהן משתחררות. למדתי שנשים אסירות בכל העולם הן מחברות מאוד מוחלשות, אין להן מסגרת והמערכת שאמורה להגן עליהן מפילה אותן עוד יותר ונהיית מכשול. הערבות הייתה משהו שיכולתי לעשות עם זה".

למרות כל ההשלכות?
"בהתחלה לא ממש הייתי מודעת להשלכות המשפטיות של הערבות. אבל גם פחות היה לי אכפת, לא יודעת למה. ברגע שהכרתי את דלאל והתחברתי אליה, גם מאוד סמכתי עליה, לא חשבתי שהיא תברח או משהו.

האלה עבדאלהאדי. "גם אם מישהי עשתה משהו קשה מאוד, אני רוצה שתהיה לה שנה טובה" (צילום: הדס יום טוב)

"יש הרבה סטיגמות על אישה שנכנסת לכלא, אבל כשאת פוגשת אדם, את מבינה שזה הרבה יותר מורכב. המפגש מנפץ את המיתוסים, ואת יכולה להקשיב להן באמת".

זה מקסים, אבל עם הסיפור של דלאל קל להזדהות. יש גם נשים שיושבות אחרי שעשו דברים מזעזעים לילדים שלהן, נשים שרצחו נשים אחרות.
"נכון. זו דילמה וזה תהליך שאני עדיין עוברת עם עצמי. יכול להיות שמפגש עם אסירה אחרת שעשתה דברים אחרים לא יהיה מוצלח כמו שהיה עם דלאל. זה בסדר. אבל אני לא פוסלת את עצם המפגש".

ואם מישהי כזו תקבל את הברכה שלך?
"זה בסדר. אני לא רוצה לעשות איפה ואיפה. תקבל את הברכה מי שתקבל. גם אם מישהי עשתה משהו קשה מאוד, אני רוצה שתהיה לה שנה טובה".

לגברים, פמיניסטיות לא סולחות כל כך מהר.
"נכון. גם לנשים זה לא המקום שלי לסלוח. אבל אני כן רוצה לתת את המרחב הזה לתיקון, את ההזדמנות השנייה. כן, כשאומרים את זה ככה זה יכול לכווץ: למה גברים לא? אבל המציאות מורכבת, אסירות נשים הן לא כמו אסירים גברים. יש מעט מאוד אסירות, ואצל רובן מדובר בפשעים לא אלימים, אצל רובן מדובר בכאלה שעברו אלימות או התעללות מסוג כלשהו. אני לא אומרת שלגברים לא מגיע, אבל אני, האלה, רוצה ליצור מרחב תומך לנשים כי אני אישה, שם אני רוצה להשקיע. זה בסדר".

אז את רואה את עצמך ממשיכה בקבוצה ועוזרת לאסירות?
"אני לא רוצה לעזור. אני חלק מ'שוברות' כי אני לא רוצה להציל אף אחת. אני רוצה לפגוש, ללמוד, להיות שותפה של נשים אחרות ולהבין יחד מה צריך לשנות בחברה כדי שיהיה יותר טוב לכולנו. אני רוצה לבנות תנועה, קהילה, לא של מתנדבות אלא של פעילות. אנחנו כולנו מתגייסות לחזון פמיניסטי שבו אנחנו תומכות בנשים אחרות ומקבלות תמיכה מנשים אחרות".

"פשוט זורקים לכלא וזורקים את המפתח"
לסלוצקר-עמראן ולתנועה יש תוכניות ארוכות טווח ביחס לכליאה ושיקום של אסירות. הן עוסקות בנושא כעשור, עוד לפני שהקימו את 'שוברות קירות'. "הנושא של אסירים ואסירות הוא בליבה שלנו עוד מהקמפיינים לשחרורו של יונתן היילו ז"ל", היא מספרת. "הקבוצה הזו נוצרה באופן ישיר מהקמפיינים שהיו לשחרור של דלאל. הגיע הזמן לדבר על מהן הסיבות והנסיבות שמביאות נשים לביצוע עבירה, ואיך אנחנו יכולות לשפר את החברה כך שנשים לא יגיעו אליהן, בין אם זה חיים בעוני, התמכרויות, אלימות מינית ואלימות בתוך המשפחה, ואיך הנשים שחוות את הדברים האלה יכולות להיות במקום חזק יותר. וגם על המעצר עצמו, על חלופות מאסר, ועל התנאים בבתי הכלא".

ספיר סלוצקר-עמראן, מייסדת שותפה של "שוברות קירות". "כחברה וכפמיניסטיות אנחנו צריכות לחזק נשים ששילמו את חובן לחברה ולתת להן אפשרות לקבל הזדמנות שנייה" (צילום: הדס יום טוב)

לדבריה, הן במדינת ישראל והן בחוגים הפמיניסטיים בארץ לא שמים מספיק דגש על שיקום אסירות, מה שהיא קוראת לו הזכות לקבל הזדמנות שנייה. "פה פשוט זורקים לכלא וזורקים את המפתח. אסירים גברים מקבלים הרבה יותר תמיכה, הן מהמדינה והן מהמשפחות. הילדים ממשיכים לראות אותם, האישה לא מתגרשת מהם, מעבירים להם כסף לקנטינה".

סלוצקר-עמראן בהפגנה למען שחרורה של דלאל דאוד מול כלא נווה תרצה. "הגיע הזמן לדבר על מהן הסיבות והנסיבות שמביאות נשים לביצוע עבירה, ואיך אנחנו יכולות לשפר את החברה כך שנשים לא יגיעו אליהן" (צילום: אבי דישי/פלאש 90)

לדברי סלוצקר-עמראן, מחקרים מראים שרוב האסירות הן שורדות אלימות, אצל רובן גברים מעורבים בעבירה שלהן באופן חמור יותר מהן והם משכו אותן לביצוע העבירה, רובן חיו בעוני ובאו מרקעים מוחלשים וקשים.

גם למארי פיזם, שרצחה את בתה רוז, מגיעה שנה טובה?
"אם היא תרצה שנעשה קמפיין לשחרורה מהכלא, לא נראה לי שנעשה את זה. אבל אם עכשיו אנחנו שולחות מכתבים, אני לא בודקת מי עשתה איזו עבירה. אני רואה את האינטרס שלנו גם כחברה וגם כאינטרס פמיניסטי לחזק נשים ששילמו את חובן לחברה ולתת להן אפשרות לקבל הזדמנות שנייה, שהמשמעות שלה מגיעה עם תמיכה ומשאבים ושינוי תדמית ציבורית".

מה היית רוצה לראות בהמשך?
"אנחנו בשלבי גיבוש. עכשיו אנחנו רוצות להכניס פעילות שהן אסירות ואסירות משוחררות כחלק מהפעילות שלנו. זה יכול להיות פעילות שעוסקת ספציפית בכליאה ושיקום, וזה יכול להיות פעילות בנושאים אחרים שנוגעים להן בהרבה אופנים אחרים בנסיבות החיים: דיור ציבורי, ניתוקי חשמל, ביטוח לאומי, תנאים של אמהות חד הוריות ועוד".