החיים המקצועיים לימדו אותי שאין קשר בין מראה האדם לבין התנהגותו. האנשים בעלי המראה העדין ביותר יכלו להתגלות כתוקפניים ואלימים, ובעלי המראה התקיף ולעתים הגס התגלו לא פעם כבעלי נשמות טובות וחומלות. הפעם ההבדל היה עצום.

"אשתי אומרת שאני מכה אותה", אמר הגבר שישב לפניי, בשנות הארבעים לחייו, היה נמוך, רזה, וקולו כל כך שקט שהתפתיתי כמעט לבקש ממנו לדבר בקול רם. הוא, אלים?

"לא הבנתי, אשתך אומרת שאתה מכה אותה?", שאלתי. "כן, וכנראה שהיא צודקת".

***

"הבנתי שד"ר כהן הפנה אותך אליי", אני נזכרת בשיחה המקדימה בינינו, הוא מהנהן.
"ד"ר כהן הוא נוירולוג" מצחי מתקמט כשאני מנסה להבין מה קורה פה. "כן. אני מטופל שלו וחבר".

"אני מציעה שנתחיל מההתחלה", אני חוזרת לתחילת השיחה, ושומעת ממנו שהוא עובד בתפקיד בכיר במערכת החינוך. נשוי ואב לשניים. אדם בעל ערכים, מגדיר את נישואיו כ"טובים", אשתו בעלת סטודיו ליוגה. "ובלילות אני מכה אותה מתוך שינה", הוא אומר בקול מתנצל, ועיניו מתמלאות בדמעות. "אני ממש מצטער", ידו מגששת אחר קופסת הממחטות שלידו, "זה מביך אותי נורא לדבר על זה".

הוא מספר שביום הוא בן זוג ואב מסור ודואג. אוהב את משפחתו, נהנה מעבודתו, ובלילות הוא מדבר מתוך שינה, לעתים צועק, והגרוע מכל, חובט באשתו באגרופים. ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

"לפני יומיים חנקתי אותה מתוך שינה", הוא מתייפח, "היא הראתה לי את הסימנים בבוקר, חשבתי שאני מת. לא זכרתי כלום! היא מסרבת לישון איתי, ובצדק".

ד"ר כהן, רופא וידיד קרוב, ערך מספר בדיקות שלא העלו דבר, ולאחר מספר שיחות על בירה בפאב, הוא הציע בזהירות לחברו הטוב ללכת לשיחות. "לך, תדבר עם מישהו", הציע לו בידידות דואגת, "אני מכיר את יפעת מהעבודה. היא תכל'סית ולא מבלבלת את המוח. לך אליה".

***

"תראי, אני מיואש ומוכן לעשות הכל. מה שתגידי. העיקר שהדבר הזה ייפסק". מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו.

אני מגיעה להדרכה, מבולבלת ונבוכה, והמדריכה רבת-הניסיון מציעה שמדובר בפוסט טראומה לא מעובדת. אבל הוא לא זוכר דבר, כלום.

הילדות שלו הייתה טובה. מעולם לא הוכה על ידי הוריו, להיפך, הוא מתאר אותם כזוג עדין נפש, בעל ערכים, "אם היו יודעים מה אני עושה בלילה הם היו מתים שוב". יש לו קשרים טובים עם אחיו. בבית הספר ובתיכון נחשב לתלמיד בינוני וחברותי, בשירות הצבאי שירת בבסיס עורפי בחיל המודיעין. לא נלחם, לא נפל בשבי. אני מיואשת.

הלילות שלו הולכים ונעשים הזויים יותר ויותר, הוא מוצא את עצמו נאבק עם הכרית, פעמיים נפל מהמיטה, נס שלא שבר את צווארו. נראה שהוא נאבק עם שד, עם דמון, בחלומותיו. אני מיואשת לגמרי. לפעמים מותר גם לא להצליח, אני מנחמת את עצמי, כבר היו מטופלים שנכשלתי איתם, שיפנה לטובים ממני. מצד שני, השיחות נעימות לו והוא ממשיך לבוא. מאין יבוא עזרי?

***

באחד הימים אני מתבקשת על ידי הנהלת בית החולים רמב"ם, שבו אני משמשת יועצת ארגונית, להגיע למספר שיחות עם מחלקת טיפול נמרץ. במסגרת הראיונות אני נפגשת עם מנהל המחלקה, האחות האחראית, לומדת את ההתנהלות במחלקה, רושמת בקפידה כל דבר. ונכנסת למחלקה.

באחת המיטות שוכב בחור צעיר, מחובר לאינספור מכשירים. חזהו עולה ויורד, ומפעם לפעם הוא זועק ונאנח. דימה, האח הבכיר המדריך אותי במחלקה, מספר לי שמדובר ב'דליריום (מצב בלבולי חריף) של טיפול נמרץ'. "מטופלים שאינם בהכרה, או בהכרה חלקית", מסביר לי האח הבכיר, "חווים את הטיפול כאן כתוקפני".

"תחשבי על זה, מרימים אותם, מטלטלים אותם. מכניסים להם כל מיני מכשירים. הם חסרי ישע ולא מבינים מה קורה איתם".

"אז בעצם אדם כזה נמצא בטראומה לכל דבר ועניין?", אני שואלת, והוא מהנהן.

***

"עברת ניתוח?", אני שואלת את המטופל. הוא מהנהן, "לפני חמש שנים יצאתי לרכיבה על אופניים עם חבר'ה מהעבודה", הוא מספר, "בירידות של נשר המעצור נתקע, התהפכתי עם האופניים 360 מעלות ונפלתי על הראש. מזל שחבשתי קסדה. יצאתי בשן ועין. עברתי ניתוח ביד וברגל, אבל היה לי גם תסחיף ריאתי, נחנקתי. זה דבר נדיר, אבל מסתבר שזה קורה דווקא לגברים צעירים, בכושר".

"ומה קרה?", אני ממשיכה לשאול. "הריאות שלי הוצפו במים", הוא נראה חיוור כשהוא נזכר, "בנס גדול היה שם מרדים ששם לב לזה, והצילו אותי. כבר התעוררתי מהניתוח. זה היה בהתאוששות, ואני לא זכרתי כלום. רק זכרתי שמישהו מנסה להטביע אותי ואני מתנגד בכל הכוח…..".

אנחנו שותקים. "בחלומות האלה", הוא פתאום נזכר, "אני חולם שאני טובע, אני חולם שמישהו דוחף לי את הראש לבאר עמוקה, שאני מתנגד".

אני מספרת לו על דליריום של טיפול נמרץ. "שכבתי שבוע בטיפול נמרץ, ומשם הגעתי למחלקת שיקום לחודש", הזיכרון חוזר אליו לאיטו. אני מציעה שיגיע לבית החולים רמב"ם, ומאתרת בקלות את המרדים שהציל את חייו.

***

אנחנו יושבים יחד, שלושתנו. לראשונה, הוא שומע מהמרדים על מה שאירע באותו לילה. הוא נרגש, שואל שאלות, מקבל הסברים מפורטים.

"תודה שהבאת אותו", לוחץ המרדים את ידי, "את לא מבינה כמה הסיפור שלו הלך איתי. אם לא הייתי שומע לשנייה את ההשתנקות שלו, הוא לא היה כאן. זו סגירת מעגל משותפת. גם בשבילי".

"חזרנו לישון יחד", הוא מספר לי כעבור מספר שבועות. "אשתי ואני. אני כבר לא מכה אותה, תודה לאל". שנינו צוחקים. "אבל יש בעיה אחרת", הוא צוחק, "מסתבר שאני סובל מגזים נוראים לאחרונה".

"בזה אני משוכנעת שאני לא יכולה לעזור לך", אני מסכמת בחיוך.

***

יפעת מזרחי היא עובדת סוציאלית קלינית ויועצת ארגונית במערכת הבריאות, בעלת קליניקה פרטית, מדריכה ומנחה קבוצות.

כל המקרים המובאים אכן קרו, אך כל קשר בינם לבין דמויות במציאות אינו קיים, מאחר שהפרטים הוסוו כדי להגן על פרטיות.