בשנה האחרונה בעם ישראל ובחברה הישראלית בכלל התעצמה מילה שבמשך השנים הייתה נוכחת, אלא שהשנה בכל שבוע היא הופיעה בסיפור אחר. כוונתי למילה 'סערה', בכל שבוע מצאנו את עצמנו ב'סערה' חדשה.

כטבעה של סערה אתה יודע היכן היא מתחילה ואינך יודע היכן היא תסתיים. כל פרשיה שמתפוצצת בתקשורת מקבלת ממדים לא הגיוניים ביחס לסיפור או בהקשר להתייחסות הראויה.

התוצר הישיר של הסערה הוא הקצנת השיח. כדי שיקשיבו לי אני צריך להיות פרובוקטיבי כמה שיותר, עם כמה שיותר סימני קריאה (!!!), עם כמה שיותר מילות קישור מתריסות "מזעזע, חוצפה, מרגש, וואו…" וכן על זו הדרך, ממילא אין אפשרות להקשיב לשיח.

ניתן לדמות זאת לניסיון לשוחח שיחה עמוקה כשברקע צפירות עזות של סירנות. החברה הישראלית מתנהלת כאילו היא חיה בתוך חמ"ל כשבכל רגע יש אזעקת צבע אדום, הנה "הסערה" הבאה מגיעה עלינו. הנושא שאתמול היה בעין הסערה התחלף בנושא הבא. ובקצב המסחרר הזה אין שום אפשרות לשבת ולדבר.

איך פותרים את הבעיה הזו? את התקשורת צריך לתקן מבפנים, אבל לא בשביל זה צריך לכתוב. את הפיתרון האמיתי צריך ליצור בשיח שבינינו, בשיח שבין המרכז הישראלי המשותף, שם בתוך המרכז מתכנסות דעות שונות ומגוון רחב של אנשים.

מה המשותף לכולם? כללי שיחה שמאפשרים לדון בנושאים קשים אבל בדרך נכונה, כלי השיחה הוא הדרך שבה אפשר באמת להצליח להגיע למקום שהרעש האין סופי של הסערות לא יגע בבאים לאסיפה.

מדוע? כי האסיפה הישראלית הכריעה שהנקודה החשובה ביותר היא לא הנושא, אלא היכולת לשוחח, לדבר, לייצר דיון עמוק בו נשמעות כל הדעות והטענות בהקשבה מלאה של שאר השותפים למעגל.

ההקשבה השלמה היא הבסיס ליכולת שלנו לחיות ביחד, כמו בסיפור הילדים המפורסם 'אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו', ברגע שלא מקשיבים עד הסוף נוצרת המתיחות, וממנה הדרך קצרה לשנאה ואלימות.

האסיפה הישראלית מתרחשת ביום הזיכרון לרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל, כשאת תקופת טרום הרצח אפיינו בעיקר חוסר השיחה והלהטת השנאה, והאמירות החד משמעיות של ציבור זה על ציבור אחר.

רצח רבין הוא תמרור אזהרה בהיסטוריה שלנו כאומה על החובה שלנו לדבר האחד עם השני ולא להיכנע לתרבות "הסערות". סערה לא מאפשרת לדון בשום נושא בצורה רצינית ועמוקה, הסערה לא מאפשרת לדבר בצורה עמוקה, להבין את הצדדים השונים בתפיסות העולם שמובעות.

במשך 20 שנה התרחשה עצרת בכל שנה, בארבע השנים האחרונות הביאה העצרת לכיכר את חברי מתנועת בני עקיבא, לעמוד על יד אלו שהם לא מסכימים איתם.

עליית המדרגה היא לא רק העמידה ליד זה שאינך מסכים איתו, אלא היכולת שלך להקשיב לדעתו עד הסוף ולומר את דעתך בלי חשש שמא יתייגו אותך או יעשו לך שיימינג כזה או אחר.

זהו סודה של האסיפה, כך אומר המדרש –

ויהי בישורון מלך, אימתי בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל…

ילקוט שמעוני דברים – פרק לג – רמז תתקנג

מתי ישנה מלוכה בעם ישראל? רק כשמתאספים ביחד שבטי ישראל. זהו סודה של האסיפה, היכולת שלנו להתאסף למקום אחד, לא להסכים על הדרכים אלא על הייעוד, על המקום אליו אנחנו רוצים להגיע. בעצם הדיבור שלנו אנחנו מכריזים ואומרים לעם ולעולם, עם ישראל והחברה בישראל חזקה מהשנאה שמנסה לפלג אותנו בתוך העם ובחברה שלנו, היכולת שלנו להתאסף מביאה אותנו לגלות את הייעוד שלנו בצורה הכי עמוקה שיש.

עליית המדרגה מחייבת אותנו לא רק לעמוד האחד ליד השני אלא להרגיל את עצמנו להתאסף ביחד ולשוחח האחד עם השני ולקבל על עצמנו שאת פיתרון המחלוקות שלנו נעשה בצורה דמוקרטית.

רק ככה אפשר יהיה להגשים את החזון הציוני בצורה העמוקה ביותר, הייעוד שלנו מחייב אותנו להתבונן לטווח הרחוק של מדינת ישראל ולבנות בתוכנו את הכלים לחיות ביחד כעם וכחברה.

רק כך נוכל לשנות את שיח ה"סערה" לשיח של "אסיפה".

בכל מקום שנהיה, בכל סוגיה שנתמודד, נעשה זאת מתוך אסיפה ואהבה ולא מתוך סערה ושנאה. זו דרך האור של עם ישראל במשך כל הדורות ואיתה נמשיך להתאסף ולנצח את האתגרים שנתמודד איתם בהווה ובעתיד.

וכפי שכותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל –

"…כי הבניין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים, וכל השיטות יתבררו, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדרכי העבודה והחינוך השונים […] שבזה יתישרו הדברים ולא יהיו סותרים זה את זה. וריבוי הדעות שבא על ידי השתנות הנפשות. דווקא הוא מעשיר את החוכמה וגורם להרחבתה ויוכר שאי אפשר היה לבנין השלום שיבנה אלא על ידי כל אותן ההשפעות הנראות כמנצחות זו את זו."

[הראי"ה קוק, מתוך סידור עולת ראי"ה א, עמוד ש"ל]

נתראה באסיפה הישראלית.