סין הכריזה ביום שני על הסכם חדש עם אקוודור, במסגרתו תתבצע מחיקה וארגון מחדש של חובות בסך 3.2 מיליארד דולר. בכך ממשיכה המעצמה לחתור להרחיב את השפעתה הגלובלית על חשבון המערב, באמצעות שורה של הלוואות למדינות מתפתחות, שנותנות חלופה לחבילות החילוץ הידועות לשמצה של קרן המטבע.
לפי איידדאטה (AidData), מדינות נוספות שזכו להלוואות חילוץ מסין כוללות את פקיסטן, סרי לנקה, ארגנטינה, קניה, ונצואלה, אקוודור, אנגולה, לאוס, סורינאם, בלארוס, מצרים, מונגוליה, ואוקראינה.
ההלוואות הרעילות של קרן המטבע
עד לכניסתה של סין לזירה, מדינות במצב מצוקה נאלצו להכריע בין חדלות פירעון, כלומר אי תשלום חובותיהן, לחבילת חילוץ מקרן המטבע. חדלות הפירעון חוסמת את הגישה לתזרים מזומנים במטבע החוץ, מה שעוצר את ייבוא מוצרי הבסיס והסחורות למדינה באופן מידי. הברירה האמתית היחידה היא הלוואה רחבת היקף מקרן המטבע, מה שמעניק לה כוח בלתי מוגבל במשא ומתן.
החל משנות ה-80 הקרן השתמשה בכוח הזה בכדי לבסס את עצמה כגורם הכלכלי החשוב ביותר בקרב המדינות המתפתחות. תכניות החילוץ של הקרן הפכו נודעות לשמצה, כלכלנים רבים רואים במדיניות הצנע וההפרטה אותה הקרן כפתה על המדינות באמצעות ההסכמים כגורם המרכזי המפריע להתפתחות המדינות הללו.
לפי מבקרי הקרן, מדינות אלו חוו הצמיחה נמוכה, אי יציבות כלכלית והשתלטות תאגידים בינלאומיים על נכסיהן. בכך הקרן הנציחה את מצבן הרעוע של המדינות, ולמעשה הכינה את הקרקע להסכם הבא, שכלל עוד סבב של קיצוצים והפרטות. המצב הזה מועיל בעיקר לגופים פיננסים בינלאומיים, בעלי החוב של המדינות המתפתחות, אשר מרוויחים מתשלומי הריבית של המדינות ומרכישת נכסיהן במחירים נמוכים.
דוגמא לכך היא זמביה, אחת המדינות שנזקקות שוב ושוב לחבילות החילוץ של קרן המטבע, כשהאחרונה על סך 1.3 מיליארד דולר, אושרה בתחילת החודש. לפני כשבוע וחצי, יותר מ-100 כלכלנים, ביניהם הכלכלן הנודע ג'פרי זאקס, קראו במכתב לנושים הבינלאומיים של זמביה למחוק את חובה. ענקית ההשקעות בלאקרוק, אחת מבעלות החוב המשמעותיות, צפויה לגרוף רווח של מעל 100% על אחזקותיה באגרות חוב מזמביה.
האופציה הסינית
מעבר לדחיקת קרן המטבע, ניתן להסביר את ההתערבות של סין בתחום שנשלט עד כה על ידי המערב בשני טעמים. ראשית, סין רוצה עמדה עדיפה בכל הנוגע למסחר והשקעות עם המדינות המחולצות. בתמורה לסיוע, הממשלות יתנו קדימות לסין בכל הנוגע לייבוא (אל סין) של חומרי גלם וייצוא (אל המדינות) של מוצרים מוגמרים.
ההסבר השני נוגע למדיניות הכלכלית. בשונה מההסכמים עם קרן המטבע, אשר חשופים לכל, הסכמי המדינות עם סין סודיים. למרות זאת, סביר להניח שסין משתמשת בהשפעה שלה כדי לקדם קווי מדיניות אחרים ואף הפוכים מקרן המטבע. בשונה למדיניות קרן המטבע, באמצעות צנע וליברליזציה, גוזרת על המדינות צמיחה איטית ופגיעות לתנודות פיננסיות עולמיות, סין מובילה מדיניות השקעות ופיתוח עולמיות חסרת תקדים.
בעשור האחרון, כחלק מיוזמת החגורה והדרך, השקיעה סין כ-850 מיליארדי דולרים בפרויקטים של פיתוח תשתיות בעשרות מדינות מתפתחות ברחבי העולם. סין היא הגורם המוביל ביוזמה, המבוצעת באמצעות הלוואות מהבנק האסייתי לפיתוח ותשתיות, אשר הוקם אף הוא ביוזמת סין לצורך קידום מדיניות הפיתוח. מדינות אסייתיות רבות השקיעו ביוזמה, המתמקדת באסיה אך פועלת רבות גם באפריקה ובאמריקה. גם ישראל משתתפת ביוזמה והשקיעה כ-8 מיליארד דולרים בין 2014 ל-2018.
ההצלחה של ההשקעות האלו קשורה בצמיחה הכלכלית של המדינות. נכסי התשתיות יהפכו בעלי ערך רק באקלים של התפתחות כלכלית מקומית ועולמית. דבר זה מציב את סין באינטרס הפוך למדיניות הקרן, אשר פוגעת ברמת הבקושים העולמית ובכך בהתפתחות.
מנגד, גבריאל סטרן, בכיר לשעבר בקרן המטבע, מודאג ממקומה ההולך וגדל של סין. לדעתו, מדינות נמנעות מחבילות החילוץ של קרן המטבע כדי להימנע מרפורמות כואבות אך נחוצות. לכן, הכניסה של סין, אשר לא דורשת את ההתאמות הנחוצות, יביאו את המדינות לחיקה של קרן המטבע בשלב מאוחר יותר ובמצב חמור יותר שפתרונו יהיה אפילו יותר כואב.
