"שלום עליכם" היא לא ברכת השלום שמצפים לפגוש בתחנה המרכזית החדשה והכמעט נטושה בתל אביב. בטח שלא בשעת ערב, ובוודאי שלא בקומה 5, אחת הקומות האפלוליות, שבדרך כלל מנסים להימנע מהן גם באור יום. אבל "שלום עליכם" אלו המילים המזמינות ל"מוזיאון החי לתרבות היידיש". "צריך לענות 'עליכם שלום'", אומר מישהו מבפנים, "הערב יש מופע כלייזמרים, בואו".

הכניסה ל"יונג יידיש" בקומה החמישית בתחנה המרכזית. מבחוץ כמו חנות ספרים משומשים. בפנים – אוצרות תרבות (צילום: שחר לונדון)

ברכת הכניסה: שולם עליכם. "צריך לענות: עליכם שלום", אומר מישהו מבפנים (צילום: שחר לונדון)

יידיש? בתחנה המרכזית? נו, שוין. אבל ברכת השלום אינה ההפתעה היחידה. מה שנראה מבחוץ כחנות קטנה של ספרים בלויים מתגלה כחלל גדול עם המון ספרים – אלפים, אולי רבבות, מסודרים בסדר מופתי, ומבולגנים לא פחות, על מדפים צפופים, ערמות עד התקרה; מיני שלטים ופוסטרים; ובאוויר מין ענן מאובק יפהפה בגווני חום-צהוב, ריח שרק ספרים ישנים יכולים להדיף, ומנורות קטנות שמאירות הכול באור עמום. מעין קסם מעורב בהזיה מוחלטת. אין עוד מקום כזה. 

במקום יש כיום מעל 80 אלף פריטים – ספרים, מגזינים, סרטים, ספרי בישול, ספרי קומיקס ואפילו הארי פוטר. הכול ביידיש (צילום: שחר לונדון)

ערמות. באוויר ריח שרק ספרים ישנים יכולים להדיף (צילום: שחר לונדון)

"המקום הזה מתפקד בכל מיני דברים", מספר מנדי כהאן, בעל המקום, "גם ספרייה, גם מרכז איסוף, גם מרכז מיון, גם מרכז יצירה ותרבות. מקום מפגש. כל הכוחות האלה עושים שהעוגה עובדת". כהאן מוביל אל החלל המרכזי שמכיל במה ומקומות ישיבה. רק האוטובוסים שעוברים למעלה, ומרעידים בכל כמה דקות את המקום, מזכירים שזו התחנה המרכזית. 

"אנחנו אולם לתרבות יהודית, אינדי-ישראלית. כל מה שאין לו מקום במיינסטרים הוא חבר שלנו", ממשיך כהאן בחיוך. ואכן, לפי התוכנייה של המקום, ביום חמישי שעבר היה מופע ראפ יהודי; מחר זמר יידי מניו יורק יופיע עם שירים מקוריים; ואנחנו כאן כיוון שמדי יום ראשון יש ערב כלייזמרים. והיה יום ראשון.

"זה מקום ממש מגניב"

כשעה לפני המועד הרשמי של תחילת הערב (20:30) מתחילים לטפטף אנשים אל מערת הספרים הזו. כל מיני אנשים. כמו למשל בחור צעיר, שיער ארוך אסוף, חולצה של להקת רוק, שנכנס אל מאחורי הבר הקטן והמאולתר, מניח על פלטה שתי תבניות קיגל, שהביא מהבית, ומתחיל לערבב מה שנראה כמו קומפוט. צעיר אחר, עם שיער ירוק ועגילים בגבה ובשפה, מתיישב מאחורי שולחן ומתחיל לארגן את עמדת הכרטיסים. 

גם בני עשרה באים לשמוע כלייזמרים: "אנחנו פשוט אוהבים הרבה מוזיקות… המוזיקה ממש מגניבה, כל מה שיש פה זה תרבות שצריך לשמור, לדאוג שתישאר" (צילום: שחר לונדון)

בחוץ מתקבצת חבורת בני עשרה גם הם בשיער צבעוני, קעקועים ופירסינג, שהגיעו לערב הכלייזמרים, אבל בינתיים מאזינים למוזיקת אלקטרונית וגולשים על סקייטבורד במסדרון. "באנו להנות", אומר נועם (שמו המלא שמור במערכת). מאיפה באו? מחולון, יפו, הוד השרון.
איך שמעתם על המקום?
"ישבתי ממש שם", אומר נועם ומצביע על החלל הריק שמול הכניסה, "ושתיתי בירות פיליפיניות עם חברים. ואז מישהו יצא מפה ואמר: 'שלום, רוצים לשבת פה בפנים?' מאז ישבנו פה מדי פעם, ואז התחלתי לראות מה קורה מסביבי. זה מקום ממש מגניב. התחלתי לבוא כל שבוע, כמה פעמים בשבוע. אם אני באזור אני תמיד קופץ עם החברים".
למה?
"יש פה אנשים מעניינים ומוזיקה מעניינת והמון ספרים".
"אנחנו פשוט אוהבים הרבה מוזיקות", מוסיף אביב (גם שמו המלא שמור במערכת). "אני בא לפה כדי להעריך את המוזיקה הזאת. האנשים מעניינים והמוזיקה ממש מגניבה, כל מה שיש פה זה תרבות שצריך לשמור, לדאוג שתישאר".

מרחב יצירה. גם למנורות. "אין מקום כזה שיש בו כל כך הרבה קסם" (צילום: שחר לונדון)

למה?
אביב: "לכל תרבות מגיע לחיות ולא למות. אין עוד מקום כזה, אין ספרייה כזו בשום מקום אחר, אין מקום כזה שיש בו כל כך הרבה קסם".
נועם: "אני מכיר את האנשים פה, ומנדי נחמד, ויש פה וויב מיוחד. אני אמנם עוד לא מבין את היידיש, אבל זה מרגש לדעת שיהודים פעם, לפני שהייתה ישראל, דיברו את השפה הזאת ושיש בה כל כך הרבה דברים. המקום הזה גורם לך להרגיש כאילו אתה בפעם".

"הכול אתה לומד ביידיש הזאת" 

מנדי כהאן מגלגל סיגריה, כשצעירה מקועקעת עם כלב גדול נכנסת. "איזה מזל שמצאנו אתכם", היא אומרת, "זה היה מסע". "אם הגעת לכאן עברת את המבחן", צוחק כהאן ומזמין אותה לשבת. טוהר קדוש (29) מציגה את עצמה כזמרת שיוצרת מוזיקה אלקטרונית ישראלית. היא הגיעה לחפש השראה. הכלב שלה רולו נובח בכל פעם שאוטובוס מרעיד את התקרה. "אני מוזיקאית, ומאוד הייתי רוצה לבדוק אם אני יכולה לעשות כאן הופעה קטנה ולצלם אותה". כהאן נענה בחיוב.

טוהר קדוש, מזיקאית, בודקת אפשרות להופיע במקום: "איזה מזל שמצאנו אתכם. זה היה מסע" (צילום: שחר לונדון)

"נראה שיהיה מגניב, עם כל הספרים מסביב", אומרת קדוש וצוחקת מהחרוז שיצא לה. "אני מדברת קצת גרמנית", היא אומרת. "זה לא מהבית, אני מרוקאית שלמה. אבל אחרי הצבא הייתי בגרמניה ומכרתי בעגלות, וזה מזכיר. אבל הגרמנית שלי מאוד גרועה". "גרמנית גרועה זה יידיש", צוחק כהאן, ונותן לה את מספר הטלפון שלו.
הרבה צעירים באים הנה?
"ילדים ישראליים רואים את הא'-ב' המוכר, פתאום מתחילים לקרוא, מתחילים להתעניין, שומעים את השירים וכבר שרים. זה מין קרוב רחוק, זה מאוד מעניין אותם. זה מקום פתוח", מוסיף כהאן, "אפשר להיכנס בו, לא חשוב מי. זה מרחב יצירה. לא צריך לשאול אותי. הפסנתר מדבר איתו, הוא מדבר עם הפסנתר, זה מספיק", הוא אומר כשנער צעיר מנגן. "לכל האמנים הצעירים, שאין להם אפשרויות לקחת אולם, לעשות חזרות, לעשות קליפ. אנחנו בתור עניים אומרים – בואו. תכניסו תכניסו, לא תכניסו, לא תכניסו. תעשו קונצרט ותעשו קופה עם השתייה, אם אפשר. אני לא שואל למה הם באים. מבחינתי, שיבואו כולם מכל הצדדים".

"אנחנו אולם לתרבות יהודית, אינדי-ישראלית", אומר מנדי כהאן, "כל מה שאין לו מקום במיינסטרים הוא חבר שלנו" (צילום: שחר לונדון)

היידיש לא מתה. "הרבה אנשים לומדים עכשיו יידיש", אומר כהאן, "יהודים, גויים, גרמנים, יפנים. זה מעניין, זה מאוד ייחודי ומאוד עתיק. זה דבר נורא מיוחד. היו כל מיני איים של יידיש בעולם היהודי, בכל מיני צורות. בארגנטינה, אוסטרליה, ארה"ב, או בלגיה המשיכו לדבר יידיש. זה היה יכול להמשיך, אם לא היה אנטי ישראלי גדול. ואיפה שזה יכול היה להמשיך, זה המשיך. לכן יש כיום הרבה עולמות משונים של יידיש – חרדים, גלויות מסוימות, להט"בים בארה"ב".
להט"בים?
"יהודים. זה קטע היפסטרי קצת – המשך של המסורת היהודים בלי הקטע הציוני. מצד שני, גם הסאטמר מדברים יידיש, כך שיש הרבה קצוות. היידיש מפגישה את הקצוות, ובין הפולאריות הזאת יש כל מיני צבעים".
מה יש ביידיש?
"הכול אתה לומד ביידיש הזאת – גם הומור, גם ציניות, גם קודש. יידיש זו השפה הכי ענייה והכי עשירה בעולם, וזו בדיוק הדיכוטומיה הזאת, וזה באמת פלא. יידיש זו המטאפורה הכי אותנטית והכי יפה של מה זה תרבות, שלא באה מלמעלה אלא מחפשת את דרכה".

"אני הטרול ששומר על האוצר"

כהאן, שדרן רדיו ושחקן במקצועו, נולד לבית דובר יידיש באנטוורפן שבבלגיה: "תמיד אהבתי יידיש, אבל כשהגעתי לישראל ב-82' הבנתי עד כמה שכאן זה לא בנמצא".
הפרויקט שלו לשימור התרבות התחיל ב-1990, כשהיה קריין בקול ישראל: "יום אחד, אחרי החדשות, אמרתי שמי שיש לו ספרים ביידיש ולא משתמש בהם – אני אבוא לקחת, כדי לשמור עליהם". 

מנדי כהאן, בעל המקום: "תרבות צריכה לגדול איפה שהכאב גדול. בטח יידיש, שיש בה כל כך הרבה כאב" (צילום: שחר לונדון)

כך הוא התחיל לאסוף ספרים ביידיש והקים את עמותת "יונג יידיש" לשימור התרבות והשפה. "בהתחלה התחלתי לאסוף את הספרים בדירת הסטודיו שהייתה לי בירושלים. אחרי זמן מה שכרתי דירה יותר גדולה והקדשתי לספרים חדר, עם שעות פתיחה והכל. הבנתי שאם זה ימשיך להיות בבית שלי לא אצליח, ושכרנו מרתף בירושלים ב-800 שקל. מיד זה הפך למקום שיש בו דברים".

ב-2006 פתח את המקום הנוכחי בתחנה המרכזית בתל אביב, שלדבריו מכיל כיום מעל 80 אלף פריטים – ספרים, מגזינים, סרטים, ספרי בישול, ספרי קומיקס ואפילו הארי פוטר. הכול ביידיש.
"יש ספרות חסידית, יש ספרות מחקרית, יש ספרות היסטורית, מגזינים פסיכולוגיים, יש המון סוציאליזם, זכויות עובדים, היסטוריה של אמריקה, צרפת, מגזינים שיצאו כל שבוע במשך 100 שנה. המון סופרים בכל מקום, והם בקשר אחד עם השני, ויש ממש נטוורק יידי שכזה. 

פיצ'פקעס. כהאן: "יידיש זו השפה הכי ענייה והכי עשירה בעולם, זו המטאפורה הכי אותנטית והכי יפה של מה זה תרבות שלא באה מלמעלה אלא מחפשת את דרכה" (צילום: שחר לונדון)

"יש ספרות ושירה גבוהה ומדהימה ויש ספרים רומנטיים זולים והמוניים. כמו היהודים שדוברים אותה, היידיש תמיד מתחככת, משתפרת ומשתפשפת. תמיד היא הייתה ליד העברית, והתאמצה לזכור אותה, אבל גם עם אוזן החוצה, לשמוע מה מספרים בחוץ – סיפורי עם וכאלה. וזה יוצר סטריאופוניה מעניינת. היידיש היא פוליפונית, היא הרבה קולות, הרבה שפות והרבה זכרונות". 

למה בחרת דווקא את התחנה המרכזית?
"פרקטית זה היה מקום זול ולא בשימוש, ומצד שני גם מרכזי לכל הארץ. הייתי צריך גם מקום גדול, ואני עמותה שאין לה תמיכה והכל בהתנדבות. הבנתי שבתקציב שיש ובצרכים שלנו אני צריך להיות בזבל של העיר. תרבות צריכה לגדול איפה שהכאב גדול. בטח יידיש, שיש בה כל כך הרבה כאב".

אתה בעצם שומר הסף האחרון?
"אני הטרול האחרון ששומר על האוצר", הוא צוחק, "ואני אכן קצת טרול במובן הזה. לא קראתי את כל סיפורי הטרולים, אבל תמיד יש כוחות נגדם. גם פה יש כוחות ברוטליים שניסו לשבור את היידיש – שואה, הרס, אסימילציה, העולם הדיגיטלי, השיטוח של שפות, וגם המפעל הציוני. אבל האוצר הוא אוצר גדול, ואני גאה להיות הטרול ששומר עליו". 

אתם לא מקבלים כלום מהמדינה? מתורמים?
כהאן צוחק בבוז ומספר שהוא נלחם בעירייה שבע שנים רק בשביל הכרה והנחה שמגיעה למוסדות תרבות. זה עוד אחרי שבגלל חוב, עיקלו מכונת כתיבה ביידיש "ומעולם לא החזירו", הוא אומר. "המקום מתקיים מתרומות ומההכנסות הקטנות שמצליחים להכניס. אנחנו מנסים, עושים הגשות למשרדים. אני לא יכול להגיד שאני לא מקבל כלום, אבל מעט מאוד. קצת מהרשות הלאומית ליידיש. אנחנו מקבלים משהו כמו 40-30 אלף שקל בשנה. עם זה ועם התרומות והערבים האלה שקונים שתייה והכל, אם יש לי את ה-360 שקל ביום, אני יודע שיש לי את השכר דירה של החודש. זה המשחק שלי".

היה צפוי שמקום כזה ימשוך תמיכות מכל מיני כיוונים – מסורת, תרבות יהודית, עמותות חרדיות, אולי יוצאי אשכנז.
"המשחק של התמיכות הוא משחק מאוד מסובך. יש שם את החבר'ה הגדולים שכבר יושבים מסביב לשולחן, ופחות אוהבים שנכנסים. כאילו, יש לנו ככה תקציב, ככה חילקנו שנה שעברה, עכשיו בא עוד איזה חוכם (חכם, חכמולוג)?".

לא קשה?
"את כל זה", הוא אומר ומצביע על אלפי ספריו, "עשו בלי תקציבים, בלי פרסים גדולים, בלי מדינה, בלי צבא, בלי משרד תרבות. דור דור, מאות ואלפי שנים, העבירו כך את הגמרא, את המשנה, את התלמוד, את המדרשים, את הסיפורים, את המייסעלך (מעשיות) את הוויצים (בדיחות), את ההומור. הם עשו את כל זה – עם שלם של מיליונים, מפוזרים בעוני, בעולב, וממשיכים להאמין בסיפור הזה של להיות יהודים, עם נבחר, בזבל של הגולה. אז מי אני? אף פעם בהיסטוריה היידישאים לא יכלו להתפנק. הכול פה נבנה בחברות, כל מדף, כל מיון, כל קופסה, נעשה בידי חברים. כל כך הרבה אנשים נותנים. אני בא לפה וזה נס שזה עוד קיים, ככה כבר 32 שנה".

יהודים אוהבים לסבול.
"חוץ מכל האידיאולוגיה, זה פשוט כיף גדול. זו שפה נורא גמישה ויש בה הכול. יש ביידיש ביטוי – שהיידיש מדברת את עצמה. היום היא שותקת את עצמה, וגם לשקט הזה תענוג להקשיב".

"כלייזמר זה כמו בירה מהחבית"

הכלייזמרים הם חבורה של נגנים בלבוש חרדי. הם עולים על הבמה, שעליה עומדים כיסאות שמעוטרים בדמויות שונות של יהודי שטעטל עם פאות וזקן. 

הכלייזמרים. המופיעים ברחבי העולם, השתתפו בסדרת הטלוויזיה "שטיסל" (צילום: שחר לונדון)

הכיסאות על הבמה. פרצופים מהשטעטל (צילום: שחר לונדון)

עוד ועוד קהל גודש את המקום: צעירים, מבוגרים, פריקים, היפים, כל מיני. כולם באו לשמוע ניגון יהודי. חם, אין מזגן, רק כמה מאווררים מזיזים את האוויר. המגזינים הישנים משמשים כמניפות להזיז קצת את האוויר. האוטובוסים ממשיכים לרעום למעלה, אבל ברגע שהכלייזמרים מתחילים לנגן, הרעש והרעד כמו נבלעים במכונת זמן שמחזירה את הקהל, כ-100 איש, לימים ולמחוזות אחרים. 

אברהם בורנשטיין, ראש הכלייזמרים, ממייסדי פסטיבל הכלייזמרים בצפת: "זה סגנון שאי אפשר להסביר או להעתיק או ללמוד. זה עובר מאב לבן, מסב לנכד, מרבי לתלמידו. מסורת, מסורת" (צילום: שחר לונדון)

אברהם בורשטיין (50), ראש הכלייזמרים, מנסה לדבר אל הקהל ביידיש, אבל לא מבינים, אז הוא עובר למעין ערבוב של יידיש, אנגלית ועברית. "כלייזמר זה הרבה דברים", הוא מסביר מאוחר יותר, "גם משחק, גם שירה, גם נגינה, גם בישול. כל מה שקשור להנחלת המורשת של השטעטל". 

הוא כלייזמר כבר 32 שנה, ממייסדי פסטיבל הכלייזמרים בצפת ובירושלים. "זה כל מה שהבעה יהודית אותנטית. עם הרבה לב. זה סגנון שאי אפשר להסביר או להעתיק או ללמוד. זה עובר מאב לבן, מסב לנכד, מרבי לתלמידו. מסורת, מסורת. זה מה שזה".

הקהל מגוון. כהאן: "אני לא שואל למה הם באים. מבחינתי, שיבואו כולם מכל הצדדים" (צילום: שחר לונדון)

החבורה שלו, זו שעל הבמה, מופיעה בכל העולם. הוא ונגניו גם שיחקו בתפקיד עצמם ב"שטיסל", הסדרה הישראלית שזכתה להכרה בינלאומית. "אם האנושות תלמד את זה רק דרך האקדמיה זה לא יהיה טוב. זה כמו אדם שמטייל לעומת אדם שרואה מפה בגוגל. אני רוצה להעביר את זה דרך החוויה. כלייזמר זה דבר שצריך לקבל אותו כמו בירה מהחבית, זה לא עובד באופן סינטטי. אז אני מוצא כישרונות צעירים ומכניס אותם לזה".

"יש נחיתות ישראלית מלשמוע את השטעטל"

הקשר עם כהאן והיונג יידיש נוצר עוד בירושלים. "אני מאוד מעריך את מפעל חייו של מנדי", הוא אומר, "בקורונה, כשלא עבדנו באירופה, באנו לפה. עזרנו למנדי עם הספרים, התקנו מדפים, ארונות, סידרנו. עבדנו על זה שנתיים. ומאז אחרי הקורונה אנחנו באים לפה כל יום ראשון".
איפה עוד אתם מופיעים?
"לרוב באירופה, אני כבר מדבר 5 שפות בגלל זה", הוא צוחק. "אם היהודים לא רוצים את התורה, אנחנו נותנים אותה לגויים. אירופה מחכה לנו תמיד. עד הקורונה היינו שם כל הזמן. הם מאוד בקטע של זה. אנחנו באים גם לקהילות נוצריות, מכשירים את המטבח ומבשלים להם קוגל וטשולנט, נותנים הופעה עם ההומור ועם הניגון".
למה היהודים בישראל פחות מעריכים את זה?
"הילד לא אוהב את האוכל שאמא שלו נותנת, אבל לשכנים יוצא ריר רק מהריח. ככה זה תמיד. לפעמים אחרים יודעים יותר טוב מאיתנו אילו אוצרות יש לנו. כל מוסד תרבותי בישראל שרק היה יכול לעזור התכחש לנו. עד היום משרד התרבות מתכחש לכלייזמרים. יש נחיתות ישראלית מלשמוע את השטעטל, אני חושב שזה עדיין נחווה כמשהו גלותי, שלוקח אותנו אחורה, מחזקים לחלשים. למה למחוק את מה שהיה? להיפך, לזכור ומתוך הזיכרון להתקדם".

נגן הקלרינט התחיל בגיל 12

אברמי זיידה, נגן הקלרינט, הוא בן 24. מנגן מגיל 12. "מבחינתי", הוא אומר, "לעשות את זה לחילונים ולגויים זו שליחות, הם מעריכים את זה. אנחנו באים לצ'כיה, לפולין, לרוסיה, אנשים מהופנטים. פה מאבדים עניין". בורשטיין צוחק: "אולי יום אחד משרד התרבות בישראל ינסה, כרגיל, לחקות את הגויים בגרמניה ויביא לפה כלייזמרים". 

אברמי זיידה, נגן הקלרינט: "אנחנו באים לצ'כיה, לפולין, לרוסיה, אנשים מהופנטים. פה מאבדים עניין" (צילום: שחר לונדון)

למחייתו, זיידה מנהל לוגיסטיקה בחברת תרופות, כי מהכלייזמר לבד לא ממש מכניסים כסף. "גם אצל החרדים, פעם לא הייתה חתונה בלי כלייזמרים, זה היה חובה. היום גם זה פחות".

נגן החצוצרה בא במיוחד מצפת

חיים זקלד (68), נגן החצוצרה, לא מסכים: "דווקא היידיש ממש חוזרת. אנשים, במיוחד צעירים, מבינים שזה חלק מאוד עשיר בתרבות שלנו שאנחנו לא יכולים לאבד. ויידיש היא כל כך יפה. אני מאוד אוהב את זה שיש פה את כל הספרים והיידיש. זה נותן אווירה באמת של איך שהכלייזמרים ניגנו פעם בעיירות".

חיים זקלד, נגן החצוצרה: "אנשים, במיוחד צעירים, מבינים שהיידיש היא חלק מאוד עשיר בתרבות שלנו שאנחנו לא יכולים לאבד" (צילום: שחר לונדון)

זקלד מתגורר בצפת, ולמחייתו מתחזק כמתכנת אתר שידוכים. הוא דובר אנגלית, עלה ארצה לפני 15 שנים מאלסקה: "תמיד ניגנתי בחצוצרה, וכשעליתי חיפשתי קבוצת כלייזמרים ומצאתי את אברהם בירושלים. במקרה, השבוע הזה אז היה שבוע ש-CNN צילמו סדרה על כלייזמרים, והכלייזמרים הכי טובים היו שם.  אחרי זה, הייתי ממשיך להגיע כל הזמן".

הוא מגיע לנגן ביונג יידיש לפחות פעם בחודש בהתנדבות. נוסע מצפת באוטובוס. "כמו בשידוכים, אני עושה את זה כי אני מרגיש שאני מחבר אנשים", הוא צוחק. "אני יכול להגיע לכאן בכרטיס חופשי יומי מצפת ולחזור, אני לוקח את האוטובוס של 22:40 דרך בני ברק, ומגיע הביתה סביב 1:00. אבל זה שווה את זה".

"חוויה מוזרה באמצע מקום שומם"

כשמוכרזת הפסקה במופע, שלושה צעירים קמים ולוקחים משקאות וקומפוט מהבר. הם מסתודדים ומדברים ביניהם באנגלית. שניים מהם – הלנה האוורד (21), במקור מלונדון, ואליאס ויזונטי (27), במקור מסידני – הם חברים הלומדים יחד קורס בערבית באוניברסיטת תל אביב. הערב הם הגיעו עם אחותו של ויזונטי, רייצ'ל (29), שהגיעה לביקור של שבועיים בארץ. האוורד גררה אותם הערב לתחביב ישן שלה. 

הלנה האוורד, אליאס ויזונטי ואחותו רייצ'ל: "סיפרו לי שזה ערב קצת מטורף, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה" (צילום: שחר לונדון)

"זו הפעם השלישית שלי פה", היא מספרת, "למדתי קורס ביידיש והמורה שלי סיפר לי על המקום הזה. אין הרבה מקומות שאפשר להקשיב בהם למוזיקה יידית".
איך אתם מתרשמים מהערב?
אליאס ויזונטי: "סיפרו לי שזה ערב קצת מטורף, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה".
רייצ'ל ויזונטי: "אני מתה על זה. אנשים קמים ורוקדים, רועש, יש בלגן, וכל זה קורה ביידיש, שזו כביכול שפה מנומנמת. זה כיף וללא ספק חוויה מוזרה, ואנחנו באמצע איזה מקום שומם ולא ברור".

"כולם יודעים שלטקעס זה לביבות"

יובל עמר (18) וליאם לוי (18), תלמידי י"ב מהוד השרון, מעדיפים לשבת ולעלעל בספרים במהלך ההפסקה. הם הגיעו כי הוזמנו על ידי חבר שמתנדב במקום. "זה נהיה דבר בזמן האחרון", אומרת לוי, "המון חברים שלנו מהשכבה באים לפה".
סליחה על הדעה הקדומה, אבל אתם לא נראים לי כמו חבר'ה שסבתא שלהם דיברה יידיש.
עמר: "לא, ממש לא. אני לגמרי מזרחי". "גם אני", מאשרת לוי.
אז מאיפה המשיכה ליידיש?
לוי: "אין לי מושג".

יובל עמר וליאם לוי, תלמידי י"ב מהוד השרון: "זה מטורף שיש עוד שפה שלמה באותיות שלנו" (צילום: שחר לונדון)

עמר: "זה מרתק כשלעצמו, שפה נכחדת. משהו כזה שצריך לשמור עליו שלא ייעלם, כמו אוצר יקר באיזה הר געש שצריך לשמור שעדיין יש מישהו שיודע שיש אותו שם. כאילו, דתיים עדיין מדברים יידיש, אבל זה גם דבר שהיה חילוני, וגם אנחנו צריכים לשמור על זה".

לוי: "זה מטורף שיש עוד שפה שלמה באותיות שלנו. כמו שערבית זה בן דוד, גם זה בן דוד, אבל מהצד של אמא", היא צוחקת. "איך קוראים את העין? כמו פתח או כמו סגול?" היא שואלת את עמר. "לא יודע, חבל שדן לא כאן. אני יודע לשיר שיר חנוכה ביידיש, זהו. וכל מיני דברים שכולם יודעים, שלטקעס זה לביבות, שקינדר זה ילדים", הוא צוחק. "אבל חבר שלנו, דן, שמתנדב פה, יודע. הוא פשוט הגיע לפה ולמד".
ואיך הערב?
לוי: "בדיוק דיברנו על זה שמאוד חי פה, בטח יחסית לשעה ולמקום. אני תוהה אם יש עוד מקום שמדברים בו יידיש שער עדיין. ועל איך הם השיגו את כל הספרים האלה, זה מטורף".

גם מוחמד מרמאללה בא לשמוע

המופע נמשך. בורשטיין עולה לבמה ומתחיל לשיר את הלהיט הכלייזמרי הגדול של כל הזמנים:  If I Were a Rich Man, מהמחזמר הנודע "כנר על הגג". הקהל מצטרף, ושתי נשים מהשורות הקדמיות קמות לרקוד, וסוחפות אחריהן אחרים. 

בולט במיוחד בקהל בחור בחולצה ורודה ושיער משוך בג'ל לאחור. שמו מוחמד, הוא מספר, והוא מרמאללה. בן 28, שהשתתף פגש לפני מספר חודשים בטיול במסגרת תוכנית שמפגישה ישראלים ופלסטיניים. מאז לגמרי נדלק על יידיש. "רציתי לבוא לשמוע מה זו השפה הזו, מה התרבות הזו. רציתי להכיר משהו חדש, תמיד רציתי להכיר את הצד השני. חשבתי פשוט לבוא ולראות".
אתה נהנה?
"בחיים לא הייתה לי את ההזדמנות לראות משהו כזה, זה לגמרי חדש בשבילי", הוא מחייך. "אבל זה מאוד שונה. אני חושב שאני צריך לשמוע את זה עוד פעם כדי להביע דעה".
מה לך, כפלסטיני, ולזה? לא קצת מוזר?
"לא מוזר. ככל שאחשוף את עצמי לציבור פה, אבין יותר. אני רוצה לדעת עוד על החברה הישראלית".

"ועכשיו, אפטר פארטי"

אחרי שהכלייזמרים מסיימים לנגן, כהאן עולה לבמה ושר שיר יידי מרגש על כבשה שנעלמה. "אנחנו מתקיימים רק מתרומות", הוא אומר לקהל, "כל שתייה שאתם קונים זו מצווה. אז תעשו מצווה", הוא מרים את הכוס שבידו. שאגות צחוק נשמעות מהקהל, ששומע בקולו והולך לקחת עוד משקה. "ועכשיו", הוא מצהיר, "אפטר פארטי". 

כהאן על הבמה בסוף הערב: "אנחנו מתקיימים רק מתרומות. כל שתייה שאתם קונים זו מצווה. אז תעשו מצווה" (צילום: שחר לונדון)

כמה חבר'ה נשארים לג'אם עם הנגנים, וכהאן והמתנדבים מתחילים לאסוף את הכוסות ולסגור את הבמה. "בדיוק בגלל זה צריך שלפרויקט הזה יהיה את המרחב הראוי והתמיכה הראויה", הוא אומר, "שלא נדבר על מה יקרה עוד שנה שנתיים, לא בטוח שיהיה לנו איפה להיות. בסוף 2023 התחנה הולכת להיסגר לאוטובוסים, אני לא יודע מה זה אומר עלינו. אני מנחש שזה לא אומר טובות".