זה יום לימודים רגיל בתיכון עמל להייטק ואמנויות בתל אביב: תלמידים בחולצות בית הספר מסתובבים בחצר, יושבים בפינות הישיבה שבמבנה הגדול והמרווח, או משחקים במגרשי הספורט. מרבית השיחות בבית הספר, שרוב תלמידיו ממשפחות שעלו מברית המועצות לשעבר ומוכר יותר בשמו הקודם, 'שבח מופת', מתנהלות ברוסית, חלקן בעברית.

אבל מאחורי השגרה הזו מסתתר סיפור יוצא דופן. 250 תלמידים מבית הספר הגיעו לארץ בחצי השנה האחרונה מרוסיה ומאוקראינה, נמלטים מאימת המלחמה ומהחיים שהפכו למערבולת מתמשכת של חוסר ודאות. כאן, בתיכון, הם מצאו בית.

לובי תיכון עמל להייטק ואמנויות על שם פרס. המנהל, מקס סיוון: "בכל מקום יש פינות ישיבה נוחות. המטרה הייתה שבמקום שהתלמידים יהיו לבד במסכים, הם ישבו לשיחות עם חבריהם"  (צילום: אור גואטה)

מרגו ודובניצ'קו, נסטיה קוליק ואלכס קורשנוב נמצאים בישראל כבר חצי שנה. ודובניצ'קו הגיעה מקייב, נסטיה ממערב אוקראינה ואלכס ממוסקבה. איתם בכיתה לומדת סשה גינסבורג, שעלתה לישראל כבר לפני שבע שנים, וכמו עולים 'ותיקים' אחרים בבית הספר משמשת מעין חונכת לעולים הטריים.

הם מתגעגעים למשפחה ולחברים שהתפזרו לכל עבר, ולמקומות שנאלצו להיפרד מהם ללא תכנון מראש. המפגש עם ישראל והשפה העברית מאתגר אותם, אבל כולם אוהבים את הים ומתרשמים לטובה מהדמוקרטיה בישראל. חלקם רוצים להישאר בישראל, חלקם מדמיינים עתיד במקומות אחרים. בינתיים, המפגש עם עולים אחרים, התמיכה מהמורים והאווירה הרגועה והפתוחה הופכת את המשבר לקל יותר.

מרגו ודובניצ'קו: "מבחינתי ישראל היא תחנת ביניים, והכי חשוב לי לסיים את בית הספר"

"גדלתי בקייב, ולא חשבתי שאגיע לכאן, אולי רק לביקור. אמא שלי בזוגיות ארוכת שנים עם יהודי, והם תכננו להתחתן ולגור בישראל אחרי שאסיים את התיכון. אבל המלחמה שיבשה לכולנו את התוכניות ונאלצנו לברוח אני, אמא שלי ואח שלי לכאן.

"תמיד רציתי לגור באירופה, בעיקר בגרמניה או באוסטריה, בעיקר כי אני יודעת גרמנית מסבא שלי. אני  מתחברת יותר להוויה המנומסת שיש באירופה, והאמת שדי קשה לי עם זה שאין את זה פה בישראל.

"העברית לא דומה לאף שפה שאני דוברת, ואני מאוד מתוסכלת מכך שאני לא מצליחה להבין אותה עד הסוף. חוץ מהשפה, אני מתגעגעת לבית שלי בקייב. אם נדייק, אני מתגעגעת לתחושה שאת נכנסת לבית והכל שלך, לא כמו עכשיו, שהדירה שלנו שכורה.

מרגו ודובניצ'קו. "אני מתגעגעת לתחושה שאת נכנסת לבית והכל שלך, לא כמו עכשיו, שהדירה שלנו שכורה" (צילום: אור גואטה)

"כשהגענו לארץ ידעתי שאני רוצה ללמוד בבית ספר שדובר רוסית, כדי להקל עליי ולהצליח בבגרויות, שזה מאוד חשוב לי. אמא שלי מצאה את התיכון בפייסבוק. צוות המורים בבית ספר עוזר ומסייע לי במה שהוא יכול, ובזכותם אני מרגישה טוב יותר בארץ.

"בהתחלה פחדתי ללכת לאיבוד, כי בית הספר גדול מאוד. החברים שלי בבית הספר הם כמוני, הגיעו בחצי השנה האחרונה לארץ. החברות איתם מקלה על הבדידות, כי כולנו באותה סירה. כל התלמידים מתייחסים אליי מאוד יפה, אבל לצערי יש ריחוק מהתלמידים שדוברים עברית בלבד.

"באוקראינה היינו משפחה של 20 איש שחוגגת את החגים ביחד וקרובה זו לזו, ועכשיו אנחנו מפוזרים לכל עבר. אני עצובה מזה וסובלת מהחום התמידי שיש כאן. אבל אני אוהבת את העובדה שאני יכולה ללכת לים, ואני מעריכה את ישראל על הסיוע לאזרחים במבצע הצבאי האחרון.

"בגלל שאני לא יהודייה, יש לי 'זכויות כמו ציפור' כמו שאומרים ברוסית, ואני לא אוכל להישאר בישראל יותר מדי. לכן מבחינתי ישראל היא תחנת ביניים, והדבר החשוב לי הוא לסיים את בית הספר פה. ההתייחסות לתקופה הזאת כזמנית משחררת אותי באיזשהו אופן, ואני יכולה ליהנות מהשהות שלי כאן".

אלכס קורשנוב: "אני אוהב להתחבר לעולים הוותיקים בבית הספר, ללמוד מהם"

"עליתי בדיוק לפני חצי שנה עם הוריי ואחותי הקטנה בת החמש ממוסקבה. יש לי עוד אחות שלומדת בחו"ל. כשהגעתי ידעתי שאני רוצה ללמוד בבית ספר דובר רוסית, אבל אני הומניסט בנשמה ובית הספר שלנו הוא טכנולוגי. אמא שלי שכנעה אותי לגשת למבחני הקבלה, והיום אני לומד במגמת רובוטיקה ואני מרוצה.

"אחת החברות שלי בבית הספר היא עולה ותיקה, ושנינו גילינו שגדלנו באותה שכונה במוסקבה. אני מרגיש שהחברות הזאת נותנת מענה למחסור החזק שיש לי בישראל בחברים שמכירים אותי מהילדות. כמובן שהקשר איתה הוא לא תחליף לחברים ממוסקבה שאינם איתי כאן.

"בכלל אני אוהב להתחבר לעולים ותיקים בבית הספר. אני לומד מהם על השתלבות בחברה הישראלית, כי אני עוד לא מרגיש שייך ורוצה להרגיש ככה. אולי בניגוד לעולים אחרים אני אוהב את מזג האוויר בישראל, כמובן לא כשהוא חם מדי.

אלכס קורשנוב. "המוסדות כאן רואים את האדם לפני הבירוקרטיה, וזו תכונה מאוד מוערכת בעיניי" (צילום: אור גואטה)

"העיר שלי, מוסקבה, היא עיר שכיף לחיות בה. אני מתגעגע אליה, עם הנגישות הגבוהה וחיי התרבות העשירים שלה, אולי כי בתל אביב אין אוטובוסים בשבת. בכלל, אני חושב שבמדינה צריכה להיות הפרדה בין דת ומדינה הפרדה, שאינה קיימת בישראל. ועדיין, המוסדות כאן רואים את האדם לפני הבירוקרטיה, וזו תכונה מאוד מוערכת בעיניי.

"הכיוון שלי תמיד היה דיפלומטיה, כי אני דובר כמה שפות כמו גרמנית, אנגלית וצרפתית, ובזמני הפנוי מאזין לפודקאסטים שעוסקים בפוליטיקה הבריטית. בכל מקרה חשוב לי להיות אזרח שומר חוק, ולשרת בצבא אם אדרש לכך."

נסטיה קוליק: "נהנית ללמוד אזרחות ותנ"ך, כי עוסקים בסוגיות של דמוקרטיה"

"אמא שלי חיה בארץ ועובדת כאן כבר הרבה שנים. לפני ארבע שנים ביקרתי אותה, אז יצא לי להיות כאן לפני המלחמה. כשפרצה המלחמה ברחתי לבד ממערב אוקראינה לגבול פולין, שם אמא שלי פגשה אותי והגענו לישראל. סבתא שלי, שאיתה גרתי לפני המעבר למכללה, נשארה באוקראינה והיא חסרה לי מאוד."

"באוקראינה כבר למדתי לתואר במכללה בעיר אחרת מעיר המולדת שלי. בגלל שלא מגייסים שם  בנות, אפשר ללמוד במסגרת שהיא מעין תיכון-מכללה. מהעיר של המכללה אני זוכרת בעיקר את התחבורה הציבורית היעילה, ומתגעגעת הלחמניות שהייתי קונה ואוכלת כל בוקר בדרך ללימודים ממאפייה קטנה וחמודה.

נסטיה קוליק.  "נגע לי ללב שתלמידים אחרים ניגשו אליי וניסו להיות חברים שלי" (צילום: אור גואטה)

"כשהגעתי לישראל לא רציתי ללמוד בתיכון, כי מבחינתי זה שלב שכבר עברתי. אבל ידעתי גם שאני לא יכולה ללמוד במכללה, כי נדרשת לכך עברית ברמה גבוהה.

"אמא שלי ראתה את תיכון עמל פרס בפייסבוק, ושכנעה אותי להירשם אליו. אני שמחה שהיא עשתה את זה, כי אני אוהבת את בית הספר. בעיקר אני נהנית ללמוד אזרחות ותנ"ך, כי עוסקים בסוגיות של דמוקרטיה, והמורות שלי דוברות רוסית. אני מעריכה את החופש שיש לתלמידים בישראל לבחור מה הם רוצים ללמוד בבית הספר, כי באוקראינה כל המקצועות הם חובה.

"נגע לי ללב שתלמידים אחרים ניגשו אליי וניסו להיות חברים שלי. יש לי חברים כאן ואני אוהבת את הים, אבל אני מתגעגעת לחברים שלי באוקראינה. העתיד שלי לא ברור, כי מצד אחד אני רוצה לסיים כאן את בית הספר, ומצד שני אני רוצה לסיים את התואר שלי במכללה באוקראינה".

סשה גינסבורג: "אני אוהבת שבישראל יש יכולת לבקר את המציאות ולעמוד על דעתך"

"עליתי לפני שבע שנים ממוסקבה. העלייה בשבילי לא הייתה אירוע טראומטי, כי ההורים שלי הסבירו לי את השיקולים להחלטה. אני לא מתגעגעת להרבה דברים משם, ואין לי צורך מיוחד להיות בקשר עם החברים שהיו לי. יכול להיות שזה בגלל שהייתי יחסית קטנה כשעליתי, לעומת החברים שלי שעלו בגיל שלנו. אם יש אנשים שאני כן מתגעגעת אליהם הם סבא וסבתא שלי, שאני לא אראה אותם עד שפוטין יתפגר.

"העברית שלי לא הייתה טובה עד שהתחלתי ללמוד כאן. זה הגיע למצב שהייתי מקבלת מאיות במקצועות הריאליים וארבעים במקצועות של שפה. הייתי שנתיים באולפן בנתניה, אבל זה לא עזר. כשהגעתי לכיתה ט' התחלתי לחפש תיכון שעוסק במדעים, כי אני אוהבת. הבנתי שזה בית ספר שיהיה לי טוב בו. בעקבות הלימודים שלי עברנו מנתניה לתל אביב. היום אני משתתפת עם העולים במקצועות שדורשים יותר מלל כמו אזרחות, היסטוריה, לשון ותנ"ך.

סשה גינסבורג. "העברית שלי לא היתה טובה עד שהתחלתי ללמוד כאן" (צילום: אור גואטה)

"בבית הספר הזה, לעומת בית הספר הקודם, יש לי חברים. כולם דוברי רוסית, בין אם הם עולים טריים ובין אם עולים ותיקים כמוני, כי לצערי קשה לי עדיין להתחבר עם דוברי עברית בלבד.

"אני אוהבת שבישראל יש את היכולת לבקר את המציאות ולעמוד על דעתך, בין אם זה בשיעור מול המורה, או בין אם זה מול השלטון. אני אדם ללא לאומיות, ואני אחיה בכל מדינה שמעניקה לאזרחיה את היכולת להיות חופשיים."

התיכון של העלייה מברית המועצות

התיכון על שם פרס, שהוקם בשם שבח מופת, מזוהה מאז שנות התשעים עם העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר. רבים מהמורים דוברים את השפה, ומאפשרים לתלמידים עולים השתלבות בחברה הישראלית מבלי לוותר על זהותם. למרות שאין בו מבחני קבלה, בשנים האחרונות שיעור הזכאים לבגרות בו עומד על 100%.

קיר הזיכרון לבוגרי בית הספר שנפלו במלחמות ישראל, ולתלמידיו שנרצחו בפיגוע בדולפינריום (צילום: אור גואטה)

לאחרונה עבר בית הספר מהמבנה ההיסטורי ברחוב המסגר למבנה חדש בשכונת תל כביר. הלובי הגדול בכניסה, עם כורסאות מרווחות ושולחנות, מזכיר מבנים של חברות הייטק. במקום יש גם חדר קולנוע ומוסיקה, ומרחבי עבודה ולמידה מגוונים. במבנה החדש הוצב גם שלט הזיכרון לשבעת תלמידי בית הספר שנהרגו בפיגוע בדולפינריום ב-2001, שכמעט כל 21 ההרוגים בו היו צעירים שעלו מברית המועצות לשעבר.

המנהל, מקס סיוון: "אנחנו נאלצים לתת מענה נפשי במקום המדינה"

"ידעתי שיהיה גל עלייה שבועיים אחרי פרוץ המלחמה וביקשתי תקציבים ממשרד החינוך ועיריית תל אביב, אבל לא קיבלתי כלום", מספר מקס סיוון, מנהל בית הספר זו השנה ה-13. "הכנתי את הצוות שלי וגייסנו מתנדבים. השנה קיבלנו תקציב בהתאם, כי התלמידים הם כבר בתוך תקן".

אבל התקציב הוא רק אתגר אחד שעומד בפני צוות בית הספר, לצד הטיפול במצבם הנפשי של התלמידים ובסיוע לימודי וכלכלי. "אנחנו נתקלים בדיכאון ובניסיונות התאבדות", אומר סיוון, "צריך לזכור שהנוער הזה נתלש מכל מה שהם מכירים בנסיבות קשות מאוד. לצערי המענה הנפשי שמדינת ישראל מעניקה בכלל בתחום הנפשי הוא דל, ואנחנו נדרשים לתת את המענה.

"אתגר קלאסי לעלייה שניתן למצוא אותו כאן הוא אובדן הסמכות ההורית. הילדים קולטים יותר מהר מההורים שלהם את השפה, מציאות שמובילה לשחיקת המילה של ההורה אצל הילד. מלבד כל אלו התלמידים שלנו סובלים ממחסור כלכלי, ואנחנו דואגים לארוחות ובגדים. כל האתגרים האלו אופייניים לתלמידים העולים, אבל גם לתלמידים אחרים בבית הספר, בני עובדים זרים או מוסלמים מיפו."

מנהל תיכון עמל להייטק מקס סיוון, ואמנויות ע"ש פרס, באחד ממרחבי הישיבה בבית הספר. "היחסים בין צוות ההוראה לתלמידים מבוססים על אמון" (צילום: אור גואטה)

"בשלוש השנים האחרונות אנחנו במבנה שנבנה לפי תפיסת העולם שלנו. בכל מקום יש פינות ישיבה נוחות. המטרה הייתה שבמקום שהתלמידים יהיו לבד במסכים, הם ישבו לשיחות עם חבריהם. ובאמת, בהפסקות ובחלק מהשיעורים את תראי מעגלים של תלמידים שיושבים ומשוחחים."

"בנוסף, היחסים בין צוות ההוראה לתלמידים מבוססים על אמון. אין לנו צלצולים, אלא בכל כיתה יש שעון דיגיטלי, והכניסה לחדרי המוסיקה והקולנוע היא חופשית. גם ספרים מהספרייה אפשר להשאיל חופשי ללא רישום. כשהספרנית הביעה חשש מגניבה, השבתי לה 'הלוואי'".

לומדים בעברית, עם תרגום לרוסית

תהליך הקליטה בבית הספר נראה כך: בכל שכבה בחטיבת הביניים יש שתי כיתות אולפן, ובשכבה י' כיתה אחת שמתפקדת ככיתת אם, ובה לומדים את כלל המקצועות. בשכבה י"א, שבה ודובנצ'קו, קוליק, גינסבורג וקורשיקוב לומדים, השכבה מחולקת למגמות לימוד, ובכיתות האם לומדים יחד רק את המקצועות שדורשים שפה: היסטוריה, לשון, תנ"ך ואזרחות.

כיתה בתיכון עמל להייטק ואמנויות ע"ש פרס בתל אביב (צילום: אור גואטה)

השיחות הפדגוגיות בין המורים מתקיימות גם במסדרונות בית הספר, אם זה בדיון בעזרים טכנולוגים שמסייעים לתרגום, או בשאלה האם לתרגם כתבה מעברית לרוסית, או דווקא להשאיר אותה בעברית כאמצעי תרגול.

אולגה דור ולודמילה בריקסמן, מורות בבית הספר ובעלות תפקידים ניהוליים בחטיבת הביניים, מספרות על שיטות ייחודיות שמסייעות לתלמידים לרכוש את השפה העברית. "ההנחה שלנו היא שדרך לימוד המקצוע אפשר ללמוד עברית", אומרת דור, "לכן, בכל סוף של מחברת, התלמידים יוצרים אוצר מילים של הנושא הנלמד".

אולגה דור. "ההנחה שלנו היא שדרך לימוד המקצוע אפשר ללמוד עברית" (צילום: אור גואטה)

לדברי בריקסמן, "השיעורים עצמם נערכים בעברית, כאשר אני או תלמיד אחר שדובר את שתי השפות מתרגם. בעבודה בקבוצות אני דואגת שיהיה מישהו אחד דובר שתי השפות. אופן הלימוד הזה מלמד את כלל התלמידים לכבד את השונה מהם, ולעזור לאחרים בעת הצורך".

לודמילה בריקסמן. "אופן הלימוד שלנו מלמד את כלל התלמידים לכבד את השונה מהם, ולעזור לאחרים" (צילום: אור גואטה)

"אני שמחה שבית הספר שלנו קלט את העלייה שהגיעה בעקבות המלחמה, כי יש לנו צוות עם מיומנויות לבצע קליטה מוצלחת", אומרת בריקסמן, "דוגמא לכך אפשר היה לראות בקיץ האחרון, כשקבוצה של עולים שעלו כמה חודשים לפני כן מלמדים קבוצה של עולים 'טריים' לגמרי. בגלל שהם היו צריכים ללמד, זה הכניס בהם מוטיבציה ללמוד".

דור מדגישה שקליטה מוצלחת מבחינתה אינה כרוכה בוויתור על הזהות. "כשאתה מרגיש בבית. בניגוד למה שניתן לחשוב, לשמור על השפה והתרבות מארץ המוצא לא בהכרח אומר שאתה לא מרגיש שזה הבית שלך, שזאת המדינה שלך."