בפברואר 1956 התפרסמה בעיתון "דבר" מודעה חריגה שהופנתה "אל המהנדסים השובתים". המודעה קראה לשובתים לחדול מיד משביתתם, והאשימה אותם ב"פריקת מוסדות הארגון והסולידריות". הנהגת מפא"י ארגנה באותם ימים כנס הסברה נגד השביתה שמטרתה המוצהרת הייתה: הגדלת פערי השכר.

חודשים ספורים לפני כן נשא ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, נאום, שפורסם בעיתון תחת הכותרת הקרבית "ניכון". בנאום סקר בן גוריון את האיומים הממתינים למדינת ישראל הצעירה, ואחר כך התמקד ביחסים הטעונים בין הישוב הישן להמוני העולים שהגיעו לישראל באותן שנים. "יש לרכז את כל המאמצים לשיפור חייהם של העולים החדשים", קבע אז ראש הממשלה הראשון.

בן גוריון מבקר במעברת פרדיה בגליל העליון: "יש לרכז את כל המאמצים לשיפור חייהם של העולים החדשים"  (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

לאוזניו של מאזין בן זמננו, נשמעים הדברים האלה כמליצה שחוקה, אלא שבאותם ימים הם היו חומר נפץ פוליטי. לא פחות. עמדה זו של בן גוריון והנהגת מפא"י הולידה את אחד המאבקים החריגים בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל – שביתת האקדמאים.

למרות שעיון בעיתוני התקופה חושף מאבק מר ויצרי, מקומו בזיכרון ההיסטורי של התהוות החברה בישראל נותר שולי. ספר חדש של החוקרים ד"ר אורי כהן ופרופ' אבי בראלי, "מרד האקדמאים" (הוצאת יד יצחק בן צבי), שופך אור על הפרשה, שבה מוצאים שני החוקרים מפתח להבנת היחסים המעמדיים והעדתיים בישראל הצעירה.

על הדרך, מציג הספר גרסה סותרת לחלוטין לתפיסה הסוציולוגית המקובלת ביחס להתפתחות הכלכלה והחברה בישראל; יחסי האשכנזים והמזרחים; תפקידה ההיסטורי של מפא"י; ומציע פרשנות חדשה שנוגעת לסוגיות הפוליטיות והחברתיות האקטואליות ביותר של היום.

"הם אמרו: תדפיסו כסף, תעשו אינפלציה"

בספר מתארים כהן ובראלי את השתלשלות האירועים שהובילו לשביתה הנשכחת. אחרי שנים של קליטת עלייה וצנע, החלה בישראל הצעירה תסיסה בקרב המעמד הבורגני האקדמאי המתהווה, שדרש להגדיל את פערי השכר לטובת עצמו. פערי השכר אז היו זעירים במידה דמיונית בהשוואה להיום: רופא בכיר קיבל פי 1.8 בלבד מהפקיד ברמה הנמוכה ביותר (היום הפער הוא פי 10 ויותר).

התסיסה הביאה להקמת ועדה בראשות יו"ר ועדת הכספים של הכנסת מטעם מפא"י, ישראל גורי, שהמליצה להגדיל את פערי השכר. אלא שהנהגת מפא"י בראשות בן גוריון דחתה את ההמלצות. אל הרופאים המוחים הצטרפו המהנדסים ועובדים אקדמאים נוספים, ויחד הם הכריזו על שביתה, שיצאה לפועל בפברואר 1956.

"זו הייתה שביתה כלל מעמדית", אומר בראלי, "היא עסקה באופן בו מחולקת העוגה. הם רצו נתח גדול יותר, הם אמרו: 'תנו לנו ואל תתנו להם'".

"הקבוצות האלה רצו להגדיל את הפער", מוסיף כהן. "הם אמרו: אנחנו רוצים להעלות את המשכורות פי כמה, ל-850-800 לירות. שאל אותם בן גוריון: מאיפה נביא את הכסף? הם אמרו: תדפיסו כסף, תעשו אינפלציה. הם רצו לערער את היציבות ביחסים החברתיים, לפרום את הקשר".

מתוך על המשמר, 1 בפברואר 1956. העיתונות של מפ"מ ומק"י תמכה בשביתה (מתוך: ארכיון העיתונות ההיסטורי)

שביתת האקדמאים היא אירוע שנשכח מהזיכרון הישראלי. מה גרם לכם לחזור דווקא אליו?
כהן: "תוך כדי מחקר אחר, נתקלתי במקרה בכותרת ב'דבר' על רופאים ששבתו בדרישה להגדיל את פערי השכר. בשנת 56' פער השכר בין רופא בכיר בהדסה לבין התימני שפתח לו בבוקר את המחסום בחנייה היה פער זניח. הבנתי שיש פה מהלך והתחלנו לדשדש בביצה הזאת".

בראלי: "אמא שלי פסיכולוגית. היא ידעה להגיד לי שמפא"י דיכאו אותנו. היא לא זכרה את השביתה, אבל כן זכרה שמפא"י מדכאת את המשכילים. היא לא נכנסה לתודעה כמו שביתות אחרות שהיו באותה תקופה – שביתת הלחם הארוכה ושביתת הימאים. לא היו שורות של מפגינים ברחוב. מה שמשנה מבחינתנו שזו הייתה שביתה מעמדית. הבנו שזה מכשיר רנטגן להסתכל על ההתהוות המעמדית-פוליטית של המעמדות בישראל בשנות ה-50".

מי היו המחנות במאבק הזה?
כהן: "היו שלושה מחנות: המזרחיים, שהם מוקד הספר, היו באמת ובתמים חלשים. אפשר היה ליישם מדיניות של הרחבת פערים לטובת המעמד הבינוני האקדמי בלי לשאול אותם. הקבוצה השנייה אלה מי שהגנו עליהם – בן גוריון ויחד אתו גולדה מאיר, אהרון בקר, חיים הברפלד וההסתדרות. הנהגת מפא"י אמרה אז: אנחנו נשמור על הפער, על המינימום האפשרי וקצת פחות. במחנה השלישי היו האקדמאים, הבורגנות הליברלית".

בראלי: "מה שאנחנו רואים פה זה מאבקים פנימיים בתוך תנועת העבודה, בין ממלכתיות סוציאליסטית לממלכתיות ליברלית. גם חירות, המפד"ל של אז והציונים הכלליים תמכו באקדמאים, אבל החלק הארי של המאבק היה בין מפא"יניקים. בן גוריון הוביל את המאבק הזה יחד עם ההסתדרות. למחנה הסוציאליסטי שלו היו בני ברית כמו נגיד בנק ישראל דוד הורביץ, פנחס ספיר ולוי ואשכול. הם לא היו אדוקים נגד פערים חברתיים, אבל הם נמנעו מהוצאת כסף ופחדו מאינפלציה".

"השאלה מה יקרה עם המזרחים הייתה ויכוח בין האשכנזים"

פרט מפתיע במחקר שלכם הוא שגם האופוזיציה משמאל, מק"י ומפ"ם, תומכת באקדמאיים ובהרחבת פערי השכר.
בראלי: "מק"י ומפ"ם תוקפים את מפא"י מימין. למק"י אין הרבה נימוקים, אין פרוטוקולים של הישיבות שלהם. הם תמיד תוקפים את הממשלה ובעד שביתות. הם מתעלמים מזה שזאת שביתה למען הפערים. אבל בדיונים הפנימיים של הממשלה אתה רואה את נציגי מפ"ם לוחמים כמו אריות למען פערים חברתיים, וגם מסבירים למה. זה תיעוד מפליל לגמרי".

מזכיר ההסתדרות אהרון בקר: "אם אתם צוחקים על מזרחים אל תצביעו לנו" (צילום: משה פרידן, לע"מ)

כהן: "את כל השורשים של האליטיזם של מרצ ומפלגת העבודה היום רואים שם".

בראלי: "השאלה מה יקרה עם המזרחים היא ויכוח בין האשכנזים. בכמה סימפוזיונים שמפא"י עשתה לקראת בחירות, עם נציגי המעמד הבינוני האקדמי, הכול יוצא החוצה".

כהן: "במעברה בבאר שבע בחרו ברב ולא באדם עם תואר ראשון. כשסיפרו את זה בכינוס כזה לקראת הבחירות הקהל פרץ בצחוק. אהרון בקר, יו"ר ההסתדרות דאז, קם בלי בושה ואמר: אם אתם צוחקים על המזרחיים, אל תצביעו לנו".

"שירת הברבור של מפא"י כמפלגת פועלים"

שביתת האקדמאים הסתיימה תוך זמן קצר בניצחון המחנה הסוציאליסטי במפא"י. הצעת הפשרה שהתקבלה דומה לזו שהוצעה לאקדמאים ערב השביתה ופערי השכר הנמוכים נשמרו. אלא שהסדקים והניגודים שהתגלו בתקופה הסוערת הזו לא נעלמים.

בראלי: "במאבק מנצח הצד השמאלי-חברתי-כלכלי במפא"י, ניצחון גדול בנוק אאוט. אבל במהלכו מסתבר שיש כוחות גדולים של התברגנות בתנועה הזאת. אנחנו מכנים את המאבק הזה 'שירת הברבור של מפא"י כמפלגת פועלים'".

מתי זה משתנה?
"הברית הסוציאליסטית מתפרקת אחרי ירידת בן גוריון מראשות הממשלה. לוי אשכול תמך בעמדת בן גוריון, אבל השיקולים שלו היו תקציביים. אחרי השגשוג בתחילת שנות ה-60, ב-1964 הוא השתכנע שצריך לעשות מיתון, שמחולל רעב במשפחות פועלים. לא היה אז ביטוח אבטלה. אפילו הוא לא ידע שזה מה שיקרה".

כהן: "אבי סתם אומר שהוא לא ידע. הוא ידע, בטח שהוא ידע".

בראלי: "זו לא שאלה אם הוא ידע או לא. אין ספק שאשכול לא רצה להגיע למיתון כזה חריף. ברור שזה יצא משליטה. אבל אורי צודק – כשאתה עושה מדיניות אנטי קינסיאנית, אתה מביא בחשבון בקור רוח שאנשים יפגעו. זה קו פרשת מים. מפלגות פועלים לא עושות דברים כאלה, לא יוזמות מיתון".

את המשך הסיפור אפשר אולי למצוא במחקר אחר שפרסם כהן עם ד"ר ניסים ליאון, המתאר את תמונת המראה של התפרקות מפא"י – הפיכתה של מפלגת חירות מחוג קטן ואליטיסטי למפלגת הבית של מעמד העובדים המזרחי בשנות ה-70.

"אלה לא שאלות שנשארות בשנות ה-50", אומר כהן. "הוויכוחים של אבי ושלי הם על כאן ועכשיו, זו השאלה שמטרידה אותנו באמת. היצירתיות הזאת מאפשרת לנו לראות את התהליכים היום טוב יותר. היא מסבירה לנו למה מרצ ומפלגת העבודה חברות באחת הממשלות הימניות. זה מסביר את העלייה של מפלגות הדיקטטורה, כמו יש עתיד וכחול לבן, בהן אין שום הליך דמוקרטי, למרכז המפה הפוליטית".

בראלי: "מה שעמד מול החוגים הבורגנים האליטיסטיים, זה מה שצמח בין הנהגת מפא"י להסתדרות. בסופו של דבר הם הצליחו להתגבר על הברית הזאת על ידי כך שהם השתלטו מבפנים על מפלגת העבודה".

למה המזרחים הצביעו מפא"י

מעבר לסיפור המאורעות ההיסטורי המפתיע, המחקר שופך אור חדש על תקופה גורלית שבה התעצבו היחסים בין המעמדות בישראל. פרק המבוא בספר מוקדש לפולמוס עם הנרטיב הסוציולוגי המקובל, כפי שנוסח על ידי חשובי החוקרים בישראל, בהם משה ליסק, נוח אייזנשטדט, ברוך קימרלינג, שלמה סבירסקי ואחרים.

בראלי: "בסוציולוגיה הישראלית מתארים את התקופה הזאת כמאבק בין שני מונוליטים – עדות המזרח והאשכנזים. קולטים ונקלטים. הם לא ראו שבקרב האשכנזים היה ויכוח ועימות גדול בין המגמות הסוציאליסטיות למגמות הימניות. הם לא ראו את זה".

ד"ר אורי כהן (מימין) ופרופסור אבי בראלי: "את כל השורשים של האליטיזם של מרצ ומפלגת העבודה היום רואים שם" (צילומים: אבירן שדה פישר, איריס דוידי)

מהמחקר שלכם עולה שאפשר לראות מידה של גזענות בחלוקה של החברה לשתי קבוצות הומוגניות של אשכנזים מדכאים ומזרחים מדוכאים.
כהן: "נכון, זה מבטל את הרציונליות של המזרחים, זה לא מסביר למה הם הצביעו מפא"י ופתאום הפסיקו. היו שתי קבוצות בקרב האשכנזים, והנהגת מפא"י הגנה על המזרחים".

בראלי: "העלייה המזרחית מגיעה, מתהווים פערים חברתיים גדולים מאוד ומצוקות הגירה חריפות מאוד. מפא"י עושה צנע, מובילה מדיניות שכר שוויונית, הולכת נגד הכיוון ונגד הבורגנות. באופן טבעי היו צריכים להתפתח פה פערים כמו בגינאה המשוונית, אבל הנהגת מפא"י פועלת נגד הדבר הזה, מה שמביא גם לסכסוך עם האקדמאים.

"להגיד ש'המזרחים לא מתייחסים למדיניות מפא"י שהיטיבה עמם' יש בזה גזענות, זה חסר כוח הסברי. זה גם לא מסביר מדוע הם הצביעו מפא"י, ולא מסביר מדוע הם מפסיקים להצביע לתנועת העבודה. למה הסוציולוגים לא רואים את זה? לא יודע להגיד. אולי מהתייחסות קבוצתית. אולי כי חשבו דרך דוקטרינה מרקסיסטית, לפיה המדינה היא רק כלי של הבורגנות ולא סוכן עצמאי, ולכן הם לא יכלו לראות שהנהגת המדינה פועלת נגד הבורגנות".

כהן: "שנינו מעריצים את ליסק. הוא היה המורה שלי לדוקטורט, אבל אנחנו יוצאים בחריפות נגדו, ונגד אחרים. בבסיס הספר נמצא ההסבר ללמה המזרחיים היו רציונליים בבחירה שלהם במפא"י. יש כל מיני תפיסות ביחס לנושא. יש כאלה שאומרים שהמזרחיים ראו בדוד בן גוריון משיח ישראל. תפיסה אחרת היא שהאשכנזים הצמידו להם אקדח לרקה. נניח, כאילו, אם במושבים לא היית עושה מה שאומרים לך, היו סוגרים את הברז, ומושב פטיש היה מת.

"כל התפיסות האלה מבטלות את הרציונליות המזרחית. כאילו המזרחים הם עדר. למה העבודה הזאת חשובה לי? כי מציגים את ההורים שלי והדודים שלי כחסרי רציונאליות – מיהודה שנהב, דרך סבירבסקי וסמי שלום שטרית, לכולם יש אותה הנחה לגבי המזרחים. אני מתקומם נגד ההנחה הזאת".

ובכל זאת, ב-1959 המזרחים מתקוממים נגד הממסד במהומות ואדי סאליב.
כהן: "ביולי היו מהומות ואדי סאליב, אירוע קשה וכואב וצודק, אבל מה קרה בבחירות לכנסת ב-3 בנובמבר אותה שנה? שיא התמיכה של המזרחים במפא"י. הם מבינים שיש משברים, אבל הם מבינים שהשלטון איתם. המאבק שלנו הוא נגד התאוריה הפסבדו ביקורתית, שמציגה את המזרחים כחסרי רציונליות מוחלטת".