ארבעים וארבע שנים חלפו מאז חתימת הסכם קמפ דייויד בין מצרים לישראל, ב-17 בספטמבר 1978. הנשיא המנוח סאדאת ציפה שהסכם זה יחולל מפנה אזורי ויפתח אופקים חדשים לעמי האזור, ואולם, שלוש שנים לאחר חתימתו, וחתימת הסכם השלום ב-26 במרץ 1979 בבירה האמריקאית וושינגטון, התהליך כולו, ואיתו השלום העממי המיוחל, נכנסו להקפאה עמוקה.

עם רצח הנשיא סאדאת ב-6 באוקטובר 1981, במהלך המצעד הצבאי הידוע בכינוי 'תקרית הבמה', השלום בין מצרים וישראל הפך לקר ואף קפוא, ועד לכתיבת שורות אלה לא מסתמנת כל תקווה להפשרתו בעתיד הקרוב.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת בחתימת הסכמי קמפ דייויד בבית הלבן, 17 בספטמבר 1978 (צילום: הארכיון הלאומי של ארצות הברית)

סאדאת לא ציפה מעולם כי תוצאת חלומו ביחס לשלום בין העמים, חלום שכל כך האמין בו, תהיה כפי שהיא כעת בין המצרים והישראלים. לאחר הסתלקותו הפך השלום לפרויקט של יחסים רשמיים בין קהיר לתל אביב, וזאת כתוצאה ישירה מהדרתם השיטתית והמכוונת של האזרחים המצרים מהתהליך על ידי המשטר המצרי השליט.

"שירותי הביטחון דורשים דיווח על כל היכרות בין תיירים ישראלים לבני נוער מצרים בסיני"

על מנת שדברי ייראו הגיוניים, בואו נתבונן בנקודת המפגש הטבעית בין בני שני העמים, הנקודה שאמורה להוות זירה למפגש אנושי ולאפשר התהוות יחסים חמים יותר ברמה העממית. אני מדבר על דרום סיני, שם מתקיימת חזית המפגש הראשונה בין המצרים והתיירים הישראלים.

אציג מספר עדויות אותן הצלבתי ממקורות שונים על הנעשה באזורי התיירות הללו. אצטט מעדותה החשובה של בעלת אתר תיירות שעובדת מזה זמן רב בתחום התיירות בדרום סיני, עדות השופכת אור על המציאות השוררת במקום. הצלבתי ואימתתי את הנאמר בעדותה עם מספר מקורות. ואלה דבריה:

"אני רוצה להסב את תשומת לבכם לדברים שקורים בדרום סיני. מצרים צעירים מקרב בעלי האתרים או העובדים והמתארחים בהם באזורים של נואיבה או טאבה, ובמיוחד נואיבה, נתקלים בקשיים בעבודתם מכיוון שאמצעי הביטחון גוברים מיום ליום, ויש הנחיות קפדניות ומפורשות של שירותי הביטחון להודיע ​​להם מייד על כל היכרות ברמה האנושית המתקיימת בין התיירים הישראלים לבני הנוער המצרי השוהים באתרים, החל מדיווח מיידי לקצין הביטחון הלאומי או למודיעין הצבאי האחראי על הפיקוח באתרי הנופש. מי שלא עומד בדרישות אלה או לא מקיים אחר ההוראות בקפדנות הנדרשת מכל סיבה שהיא, צפוי להתעללות ולגירוש מיידי לקהיר."

ידידה של העדה הוסיפה: "ברור לגמרי שהשלטונות לא מעוניינים לאפשר כל קשר אנושי והאוירה נעשתה מחניקה באופן קיצוני, עד כדי כך שזה מגביל את הפרנסה. מה הבעיה שאנשים צעירים יכירו אחד את השני? מה הבעיה שידברו ויתקשרו? מה הבעיה והפשע שבדבר?"

תיירים ישראלים בסיני (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

עדויות אלה מתארות את האוירה באזור, אווירה שאמורה להיות הרבה יותר חמה, אבל כפי שציינתי קודם לכן, האווירה קפואה. כל מי שעוסק בתחום התיירות בדרום סיני יודע כי איש לא יכול לעבוד שם ללא בדיקה מדוקדקת מטעם כל גורמי הביטחון. עליו להיות אדם שלא נמצאו בו פגמים מכל סוג שהוא, לא במישור הפלילי ולא האינטלקטואלי, כלומר זיקה או השפעה כלשהי מאידיאולוגיה של קבוצות איסלאמיסטיות. כמו כן, כל תייר מצרי שיוצא לדרום סיני מעוכב בכמה וכמה מחסומי דרכים במטרה לזהותו ולוודא שהוא עצמו איננו גורם פוטנציאלי לצרות.

גם אני אישית, כשהייתי במצרים לפני מספר שנים ויצאתי לחופשה לשבוע בדרום סיני, ראיתי במו עיני את הנוהל הזה של עיכוב האוטובוס ובדיקת הניירות של כל הנוסעים על ידי נציגים של כמה מנגנוני ביטחון. בשביל מה נחוצים כל הצעדים האלה תחת הכותרת של "אתגרים ביטחוניים", נהלים ואמצעי זהירות בטחוניים? לכל הפרקטיקות האלה יש ללא ספק השלכות שליליות על עתיד התיירות, ונותר לנו רק לדמיין את המציאות ואת תחושת המצוקה של העובדים במגזר התיירות, בעלי או שוכרי האתרים, כתוצאה מכל הפעילות הביטחונית.

מצרי שרוצה לפתח קשרים עם ישראלים נחשף להכפשה ולרצח אופי

יש להבהיר כי כל מי שניסה לצאת מהסגרת המשורטטת לנו בקפידה, ורצה לפתח קשרים חופשיים עם עמיתיו הישראלים, או שהייתה לו עמדה "חופשית" וחיובית ביחס לסוגיית השלום עם ישראל, נחשף מייד למסעות הכפשה עזים ולרצח אופי, ולהפחדה ולהאשמה בבגידה ובהיותו סוכן. מייד הודבק לו שם של "מנרמל" מפי כל שופרות המשטר, השולט באמצעות עיתוניו בכל המדיה, והקמפיינים של ההכפשה התקבלו בברכה ושותפו על ידי כל מתנגדי הנורמליזאציה, כדי לצבור נקודות זכות אצל המשטר, או כדי לעורר את רגשות ההמונים על ידי רטוריקה פטריוטית והזרמת כמויות אדירות של אדרנלין שנאה.

זוהי רטוריקה שמרעילה את המרחב הציבורי, ויוצרת איום ממשי על כל מי שעוד חושב ללכת באותה הדרך של "הנירמול". רשימת כל אלו שהיו נתונים בעבר לקמפיינים והאשמות מטורפות ב"נורמליזציה" ארוכה ודורשת מחקר ועיון נוסף, וכוללת בין היתר, אך לא רק, את פרג' פודה, עלי סאלם, אמין אל-מהדי וכותב שורות אלו.

האחרון שבהם הוא הסופר עלא' אל-אסואני, ומסע ההכפשות הקולני והסוער שהיה נתון בו במאי 2022 לאחר שהשתתף באמצעות מתווך בראיון ברדיו גלי צה"ל עם הסופר והעיתונאי הוותיק ג'קי חוג'י, לרגל התרגום לעברית של הרומן שלו 'רפובליקת כאילו'. ערוצי התקשורת שבבעלות שירותי הביטחון בקהיר השתתפו בקמפיין ההכפשה, ופתחו בשורה ארוכה של האשמות נגד הסופר. ההסתה נגד הישראלים גבלה בטירוף, והרעש שעוררה גברה אפילו על האשמת אל-אסואני בבגידה. ויחד עם אמצעי תקשורת אלה פעלו גם ערוצים רבים הקשורים אליהם ביוטיוב, שעודדו מיליונים להשתתף ברצח האופי של הסופר המפורסם, המתנגד למשטר בקהיר.

הסופר המצרי עלל אל אסוואני (צילום: Lilian Wagdy / Wikimedia commons)

אני מקווה בכל ליבי שהוא לא ייסוג בפני הסיסמאות השייכות לאידיאולוגיות השנאה של שנות השישים והשבעים: הנאצריזם, הבעת'יזם, הלאומנות והאיסלמיזם. סיפור זה מספק לנו דוגמה טרייה שאך זה יצאה מהתנור וטרם התקררה, דוגמה שמאשרת את הכלל, ומוכיחה ששום דבר לא השתנה.

שבע שאלות על השלום בין ישראל למצרים

על מנת שהדברים יהיו ברורים ומשמעותיים, אני מבקש להציב מספר שאלות:

השאלה הראשונה: 44 שנים לאחר חתימת הסכמי השלום בין ממשלות מצרים וישראל, מהן התוצאות ברמת "השלום העממי" בין שתי החברות? מה התוצאות בהשוואה בין המודל המצרי-ישראלי למודל שהציבו המדינות החתומות על הסכם אברהם?

השאלה השנייה: האם סופר, חוקר, עיתונאי או פעיל חברתי מצרי יכולים לנסוע ממצרים לישראל ללא אישור מוקדם מרשויות הביטחון?

השאלה השלישית: ביוני האחרון, ביקרה בישראל משלחת של אנשי עסקים מצריים. האם הצעדים אלה בהם נקטה לאחרונה ממשלת מצרים רציניים ואמיתיים? או שזהו רק "צעד פרגמטי" בשירות אינטרסים כלכליים, בעיקר בתיק הגז, ועל מנת להישאר בתמונה לנוכח ההתקרבות העממית שבין מדינות הסכמי אברהם, ולאור מה שמסתמן באופק בנוגע להצטרפות סעודיה, שפתחה את המרחב האווירי שלה למטוסים ישראליים, והידיעות על כינון היחסים המלאים בין ישראל וטורקיה.

השאלה הרביעית: אם הצעדים הנ"ל אמיתיים, מדוע נמשכת ההסתה הבוטה נגד הישראלים בכל מוסדות המדינה הרשמיים לרבות אל-אזהר, משרד ההקדשים, העיתונות והתקשורת, ובתכניות הלימודים לצעירים, בהם מחדירים בצורה ממוסדת את שנאת האחר לתוך נפשם של הצעירים. ההסתה הגיעה עד כדי השקה של עשרות ערוצים ביוטיוב, באישור שירותי הביטחון המצריים ובחסותם, כאשר לערוצים אלו יש מיליוני עוקבים ומשימתם היחידה היא למסד שנאה ועוינות. למשל ערוץ שבאל-אזהר קוראים לו "מצודת הגישור". זהו ערוץ שהושק והופק ב-5 באפריל 2022, ובעמוד הרשמי שלו יש סרטון הסתה נגד הישראלים והיהודים. במבט ראשון חשבתי שהוא נוצר על ידי דאעש. מצורף הקישור עבורכם:

רמת "אדרנלין השנאה" וההסתה בסרטון זה מסוכנת ביותר. ויש לציין כי סרטון זה מתפרסם מחדש מעת לעת בעמוד הראשי, והתוצאה היא בהחלט קטסטרופלית, במיוחד בחברה סגורה ומסוגרת שאין בה דמוקרטיה ומדד חופש הדעה בה עומד על אפס. כיצד מי שנוהג כך יכול לרצות שלום? ואיזה שלום? או שהם חושבים שכולם מטומטמים… (תרגום חופשי לאימרה עממית).

השאלה החמישית: הסכם השלום שנחתם בין מצרים לישראל קובע הקמת מרכזים לחקר ולימודי השלום, אזי היכן עומדת קהיר בעניין זה עד כה?

השאלה השישית: מדוע בכל פעם שפורצים עימותים צבאיים בין ישראל לחמאס או לתנועת הג'יהאד האיסלאמי, קהיר ממלאת תפקיד שיש בו כפילות (צביעות)? בזירה הפנימית מצרים מנהלת מערכת הסתה חריפה נגד ישראל בכל אמצעי התקשורת: בעיתונות, ברדיו ובערוצי הטלוויזיה, ובמקביל שולחת מתווכים להרגעת הרוחות, אם מרצונה החופשי או כמענה לרצון של תל אביב וחלק ממדינות המערב? מדוע למרות שהתקשורת המצרית תיארה לא אחת את חמאס כתנועת טרור, הרי שהרחוב המצרי מוסת ומגויס תמיד לטובתם, וזאת למרות שהעימותים פורצים תמיד בתגובה לירי רקטות של החמאס והג'יהאד האיסלאמי אל תוך ישראל?

השאלה השביעית: לפני חודשיים קיבלתי הזמנה אדיבה מחבר יקר בישראל להשתתף בסמינר מקוון ולדבר על "שינויי אקלים מתל אביב לשארם א-שייח". הסימפוזיון מתקיים במסגרת ההכנה לקראת ועידת האו"ם לשינויי האקלים (COP27) המתוכננת להיערך בשארם א-שייח בנובמבר 2022. האירוע מאורגן ע"י המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בשיתוף משרד החוץ הישראלי ופורום האקלים הישראלי. רשימת הדוברים הארוכה כוללת את שגרירת ישראל בקהיר, אמירה אורון, ואת מנכ"ל מכון ואדי עראבה ד"ר טארק אבו חאמד, שהוא פלסטיני תושב מזרח ירושלים. מדוע באירוע אין אף דובר מקהיר, למרות שהוועידה תיערך על אדמת מצרים?

מובן מאליו שנשלחו הזמנות לקהיר, ונאמר שילמדו את העניין, וכרגיל אף אחד לא ישתתף. הדבר נראה מוזר לכמה אנשים, ואולם, זה צפוי ביותר לכל מי שיודע ומכיר את העניינים מקרוב, וההיעדרות בעלת משמעות גדולה.

שבע הצעות לשינוי: די להסתה ולשנאה, כן להיכרות ולשותפות

סיימתי לשאול השאלות ואני משאיר את התשובה לכבודכם. אבל מנקודת מבטו של "איש שלום", אני מבקש להציע מספר פתרונות והצעות, וזאת למרות הראייה המטושטשת של הסצנה. אבל אני חייב זאת לעצמי.

ראשית, יש למחוק מחומרי הלימוד בכל הרמות ובכל שלבי החינוך את כל אותם חומרים ותכנים המפיצים ומבססים עוינות ואת שנאת האחר.

שנית, לדתות יש מסרים נשגבים. הדתות פועלות למען חינוך והאנשת נפש האדם. איך מסגדים, תחנות רדיו ומוסדות דת יכולים לנצל את שיח השנאה והעוינות שמטעינים את הרחוב באנרגיות של אלימות וקיצוניות? זה חייב להיפסק לחלוטין, ועל כל המוסדות הללו לחזור לבצע את משימתם המקורית, המעודדת קבלת האחר, דו קיום, אינטגרציה ועשייה משותפת.

שלישית, הסתה היא לא חופש התקשורת, היא לא הייתה ולא תהיה לעולם. בכל מדינה בעולם החופשי חל איסור ואף קיימת הפללה של חומרים ושל אנשים שמסיתים לאלימות, לשנאה ולזלזול בזולת, ואפשרי להעמיד לדין את מי שמפיצים חומרים כאלה אם הם לא מתחרטים. אז איך קורה שבמצרים אנשי תקשורת מסיתים שתורמים להצתת שריפות בין עמים, יכולים לשדר במשך שעות? השטות הזאת חייבת להיפסק מיד, ויש חובה לפעול ולחוקק חוקים להפללתם אם לא יחזרו בהם.

קבוצת תיירים מתרגלת יוגה מול הזריחה על חוף הים בסיני (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

רביעית, יש לקבוע עקרונית ולאחר ה'סינון הביטחוני' שמתקיים, שכל מצרי בדרום סיני הוא אזרח שאין לו 'פגמים" מכל סוג שהוא. לכן יש להשאיר את העניינים כפי שהם, ולהשאיר את האזרחים המצריים עם עמיתיהם הישראלים שעומדים על זכותם החופשית להיפגש, לתקשר ולדון ללא הגבלות ביטחוניות, ללא הפרעות וללא בדיקה אבסורדית של כוונות אנושיות.

חמישית, יש להסיר הגבלות המונעות מסופרים, עיתונאים, חוקרים ופעילים מצריים לנסוע לישראל ויש לפתוח את המרחב הציבורי כולו עבורם להביע בחופשיות את דעותיהם, ולא להיות מותקפים ולסבול מהטלת סטיגמה על בגידה ורשימת האישומים הרגילה.

שישית, פתיחת ערוצי תקשורת מצרית בפני סופרים ועיתונאים ישראלים ואירוחם במצרים, כדי שיוכלו להציג את עמדתם בנושאים שונים באזור.

שביעית: יש צורך להתגברות על מכשולים ממשלתיים, המונעים הקמת מרכזים ציבוריים מצריים ללימודי שלום ומחקר יחד עם הישראלים.

המרוויחים היחידים מהשלום הקפוא הם המשטרים והממשלות

אני מקווה בכל ליבי שלא ירחק היום שבו נחזה במימוש השלום בין העמים, אותו שלום ששני ענקי הרוח עליהם השלום, נגיב מחפוז וששון סומך, רואים כמודל של זוגיות, שהוא גם המודל הנכון ליחסים בין העמים.

די לנו בארבעים וארבע שנים של שלום קפוא, שהמרוויחים היחידים ממנו הם המשטרים והממשלות, ולא העמים.

***

מוחמד סעד ח'יראללה הוא פעיל דמוקרטיה מצרי המתגורר בשבדיה