בעשורים האחרונים התגבש קונצנזוס לפיו הבנק המרכזי, שקובע את מדיניות הריבית, הוא גוף טכנוקרטי שאסור לו להיות מונע משיקולים פוליטיים או ציבוריים. זאת, מתוך תפיסה לפיה ההחלטה על הריבית היא סוגיה כלכלית מקצועית גרידא, ולא החלטה פוליטית שקשורה לאינטרסים מתנגשים של קבוצות שונות, וצריכה להיות מוכרעת בתוך השדה הדמוקרטי.

גל העלאות הריבית ברחבי העולם בחודשים האחרונים, המשפיע על חייהם של מאות מיליוני אנשים, פותח מחדש את הדיון סביב הנחת מוצא זו. הצעה חדשה שעלתה בבריטניה מערערת על עקרון זה, ומציעה להכניס נציגי ציבור לוועדות שקובעות.

להחזיר את הריבית לציבור

ההצעה קוראת לערוך רפורמה יסודית בתהליך מינוי חברי הוועדה הקובעת את שיעורי הריבית. אחד משני מחבריה, דיוויד בלנצ'פלאוור, שימש בעבר כחבר באותה ועדה. לטענתו, חבריה נוטים לחשיבת עדר וחסרים ידע על ה-"העולם האמיתי".

בלנצ'פלאוור ושותפו לכתיבת ההצעה, הכלכלן ריצ'רד מרפי, רוצים לקרב את הועדה למציאות הכלכלית באזורים השונים בממלכה המאוחדת. השינוי יתבצע דרך יצירת נציגות אזורית בוועדה הממונה ע"י נבחרי ציבור.

כעת, יו"ר הוועדה ונגיד הבנק המרכזי הוא החבר היחיד אותו בוחרים נבחרי ציבור, ממשלת בריטניה. אליו מצטרפים ארבעה חברים מהבנק עצמו, ועוד ארבעה חברים עצמאיים אותם בוחר האוצר הבריטי. לפי ההצעה החדשה, לונדון תקבל נציג אחד שימונה ע"י ראש העיר, שלושה נציגים נוספים ייבחרו ע"י מועצות אזוריות של חברי פרלמנט באנגליה, ושלושה נוספים ימונו ע"י ממשלות סקוטלנד, ווילס וצפון אירלנד. הנגיד ימשיך להיבחר ע"י ממשלת הממלכה.

הנציגות האזורית אמורה להבטיח שהנציג יהיה בקי בצרכים הכלכליים המקומיים ומחויב אליהם. העברת תהליך המינוי לידיהם של נבחרי ציבור נועדה להגדיל את השפעת המנגנון הדמוקרטי על הוועדה; היא יוצרת קשר בין המצביע למדיניות המוניטרית. נבחרי הציבור הבוחרים את חברי הוועדה נשפטים בביצועי הכלכלה האזוריים.

בישראל: ועדת מומחים בראשות הנגיד

בישראל הוועדה המוניטרית היא זו שקובעת את מדיניות הריבית. היא מונה שלושה חברים מבנק ישראל: הנגיד, פרופ' אמיר ירון, המשנה לנגיד, אנדרו אביר, ועובד בנק ישראל אשר ממונה ע"י הנגיד, פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, אשר עד לפני כמה חודשים כיהן כראש חטיבת המחקר. אליהם מצטרפים שלושה נציגים מן הציבור, שהממשלה ממנה, אשר חייבים בתואר אקדמי מתקדם בכלכלה או ניסיון מקצועי בפיננסים ומדיניות מוניטרית.

"בסוף, על אף שהוועדה המוניטרית בישראל מורכבת משני סוגים של נציגים, נציגי ציבור ונציגי בנק ישראל, הם כולם כלכלנים המגיעים עם רקע משמעותי באקדמיה ועם תפיסות דומות בנוגע לניהול מדיניות מקרו-כלכלית בכלל ומדיניות מוניטרית בפרט" אומר ל'דבר' ד״ר רונן מנדלקרן, חוקר כלכלי-פוליטי מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב.

איך נוצר המצב הזה?
"המצב הזה נובע מהנחת היסוד שמדיניות מוניטרית היא סוגיה א-פוליטית. בניגוד למדיניות פיסקלית, מדיניות המיסוי וההוצאה של הממשלה, היא נעדרת השלכות חלוקתיות ולכן משרתת את הטוב הכללי"

מה הכוונה בטוב הכללי?
"מטרת העל של מדיניות מוניטרית היא יציבות מחירים, ומטרה נוספת היא צמיחה. אלו מטרות שמשקפות טוב כללי, כולם מרוויחים מיציבות מחירים וצמיחה. לכן, אנחנו מרחיקים אותה מפוליטיקאים אשר מחזיקים אידיאולוגיות ואינטרסים של קבוצות מסוימות ומשאירים אותה לכלכלנים מומחים."

ד״ר רונן מנדלקרן, מבית הספר למדעי המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באונ׳ תל אביב. (צילום: שי ממן)

האם הנחת היסוד הזו מחזיקה במציאות?
"הגישה הזו לא מדויקת מפני שאנחנו רואים שבסוגיות מסוימות יש למדיניות מוניטרית השלכות חלוקתיות. לדוגמא, כאשר בנקים מרכזיים ברחבי העולם נקטו במדיניות מוניטרית מרחיבה, הכללה ריביות נמוכות ורכישה מאסיבית של נכסים פיננסיים, ערך הנכסים עלה בקצב מהיר. כלומר המדיניות שהונהגה היטיבה עם מחזיקי הנכסים".

ובישראל?
"בישראל אפשר להסתכל אל שוק הדיור. מדיניות הריבית הנמוכה הפכה רכישת דירות לקלה עבור חלק מהישראלים. אולם במקביל, היא תרמה לעליית ערך הדירות אשר הקשתה את רכישתן לחלק האחר של הישראלים, אשר אינם מסוגלים להנפיק את ההון העצמי הדרוש. המשמעות היא שיש כאן השפעה חלוקתית".

 מתי השתרשה התפיסה הזו?
"החשיבות של בנק ישראל התעצמה בשנת 1985, כשהחוק שונה ואסר על בנק ישראל לממן את גרעון הממשלה. עד אז, שוק ההון נוהל בצורה ריכוזית דרך מהממשלה, כיום הוא הוא מנוהל דרך השוק הפרטי על בסיס המדיניות המוניטרית של בנק ישראל. החל מ-1986, עם כניסתו לתפקיד של פרופסור מיכאל ברונו, כל הנגידים מגיעים מרקע אקדמי. לפני כן, הנגידים היו בעלי הכשרה מקצועית כלכלי אך בעלי ניסיון משמעותי בשדה המעשה הכלכלי".

האם יש קונצנזוס בקרב כלכלנים ביחס לגישה שצריך להרחיק את המדיניות המוניטרית מהמערכת הדמוקרטית?
"כן. החל משנות ה-80 יש קונצנזוס בנוגע לכך שהכלכלנים הם אלו שצריכים להחזיק במושכות המדיניות ולא פוליטיקאים. יכול להתקיים ויכוח בנוגע לתוכן המדיניות, אך הוא מתקיים בין הכלכלנים אשר מנהלים אותה. רוב הכלכלנים מתייחסים באי אמון בסיסי למערכת הדמוקרטית, שלפיהם נוטה למדיניות טווח קצר או העדפת אינטרסים פרטיקולריים".