זוכי פרס נובל הטריים לכלכלה, בן ברננקי, דאגלס דיאמונד, ופיליפ דיבוויג, זכו בפרס נובל על תרומתם להבנת תפקיד הבנקים בכלכלה ולחשיבות של הגנה על הבנקים מקריסה בעת משבר. בתאוריות שלהם נעשה שימוש בהתמודדות עם המשבר הכלכלי של 2008, אותה הוביל ברננקי באופן אישי. אבל התרומה שלהם שנויה במחלוקת.
למרות החיבוק לו זכו מהממסד האקדמי, מבקריהם טוענים שהתאוריות שיצרו השלושה תרמו דווקא לחוסר המוכנות של ארה"ב והעולם למשבר. מעבר לכך: לשיטתם, רעיונות אלה הם שגרמו להתאוששות האיטית והבעייתית מהמשבר הגדול, ולהחלטה של הממשל האמריקני לדאוג למגזר הפיננסי לפני האזרחים שנפגעו בקריסה.
הבעיה: הגדרת תפקיד הבנק
ברננקי התמחה בחקר "השפל הגדול", המיתון העולמי העמוק בשנות ה-30 של המאה ה-20, שפרץ בעקבות הקריסה הפיננסית בארה"ב בשנת 1929. מחקרו גורס שמקור המשבר הוא בכשל של הבנק המרכזי, אשר לא הבין שעליו להגדיל את אספקת הכסף במערכת הבנקאית. כך הוא גרם לבנקים להמעיט בהלוואות להשקעות, מה שפגע בפעילות הכלכלית והצית משבר פיננסי וכלכלי.
אולם תרומתו הייחודית של ברננקי נטועה בהסבר שלו להימשכות יוצאת הדופן של המיתון: לפי מחקריו, גל פשיטות הרגל גרם להתנהגות זהירה במיוחד של בנקים ומפקידים כאחד. מפקידים משכו סכום ניכר מהפיקדונות שלהם מחשש לקריסת הבנקים, ובנקים הגדילו את אחזקותיהם בנכסים נזילים, אותם ניתן היה למכור בקלות ובמהירות יחסית, במקום בהשקעות ארוכות טווח.
התנהגויות אלו הסיטו מהבנקים את פעילות התיווך בין חוסכים ללווים. מכיוון שהבנקים התמחו בהענקת הלוואות לפרויקטים מבטיחים, ההסטה לגורמים בעלי מומחיות פחותה הפכה את התיווך ליקר יותר ופחות יעיל, מה שהאט את ההתאוששות מהמיתון.
דיבוויג ודיאמונד פיתחו מודל תיאורטי שהראה שגם בנקים "בריאים" עלולים לסבול מ'ריצה לבנק', אירוע בו מפקידים מושכים את הפיקדונות שלהם בזמן קצר ומביאים את הבנק לסכנת קריסה. האפשרות הזו למעשה משבשת את המערכת הפיננסית ופוגעת בכלכלה. לכן, דיבוויג ודיאמונד המליצו על הגנה ממשלתית על הבנקים מקריסה, אשר תמנע 'ריצות לבנק' על ידי הבטחת יציבות הבנקים וגיבוי הפיקדונות שלהם.
המסקנה של שני המחקרים ברורה: בזמן משבר הבנק המרכזי צריך לתת גב לבנקים המסחריים, "לדחוף" להם כסף על מנת למנוע היסטריה ולאפשר להם להמשיך להלוות כסף בצורה חכמה ככל שנדרש.
"תפיסה מוטעית פופולרית"
חלק מהביקורת על המחקרים הללו מדברות על כך שהם מבוססים על ההנחה שתפקידם המרכזי של בנקים הוא תיווך בין מפקידים ללווים, הנחה שבשנות ה-80, בעת כתיבת המחקרים המדוברים, הייתה נפוצה ומוסכמת, אך כיום ידועה כלא נכונה. ב-2014, הבנק המרכזי באנגליה קרא לה 'תפיסה מוטעית פופולרית' (Popular Misconception).
לפי התאוריה המקובלת היום, ההלוואות שהבנקים מעניקים לא מוגבלות בפיקדונות שהם מחזיקים. הבנקים ימשיכו להלוות כל עוד יש ביקוש, מצד לווים שמתאימים לקריטריונים שלהם. לכאורה הם מחויבים בחוק להחזיק בכמות רזרבות אל מול ההלוואות; בפועל, אם הבנקים מעוניינים להלוות, הם יכולים להביא את הרזרבות שלהם לסכום הנדרש לאחר מעשה, בעזרת הלוואה מאחד הבנקים האחרים או מהבנק המרכזי.
עובדה זו שומטת את הקרקע מתחת להסבר של ברננקי למקור ה'שפל הגדול', מאחר שבניגוד להנחה של ברננקי, הביקוש של הבנקים לכסף הוא זה שמווסת את אספקת הכסף. הבנק המרכזי מגיב לבנקים המסחריים ולא להפך. כאשר הבנקים מעוניינים להגדיל את כמות האשראי שהם מעניקים, הם לווים מהבנק המרכזי ובכך מגדילים את אספקת הכסף.
הר החוב הפרטי
מה אם כך גרם למשברים הגדולים בשנות ה-30 וב-2008? לפי הכלכלן סטיב קין, שהתפרסם לאחר שחזה את התפרצות המשבר, את הסיבה ניתן למצוא בהצטברות החוב הפרטי. באקלים של אופטימיות מופרזת ופיקוח רופף על המערכת הפיננסית, הבנקים העניקו אשראי לכל דורש, אפילו אם יכולתו לעמוד בהחזר החוב הייתה מוטלת בספק.
ההלוואות המרובות ללא כיסוי, הביאו לניפוח החוב הפרטי לממדים עצומים; לפני פרוץ המשבר ב-1929, החוב פרטי עלה על 140% מהתוצר בארה"ב; בשנת 2007 לעומת זאת, הוא הגיע ליותר מ-200%. רמת הביקושים בכלכלה ויציבותה התבססו על זרם הולך ומתגבר של חוב שאינו בר-קיימא. בשלב מסוים, כשיותר ויותר לווים נכשלו בהחזר החוב שלהם, המגמה התהפכה. האווירה האופורית התפוגגה, הענקת האשראי נפסקה בבלימת חירום, ורמת הביקושים צנחה.
הטעות של ברננקי הפכה אותו עיוור לתפקידו המכריע של החוב הפרטי. ברננקי התפרסם בכישלונותיו החוזרים לחזות את הקריסה ולהעריך את עומקה בזמן אמת. יתרה מכך, בשנים שקדמו למשבר, ברננקי היה מהתומכים הבולטים של הורדת הפיקוח, מה שאפשר את הפזרנות הפיננסית שטיפחה את בועת החוב.
הרגע של מינסקי
ברננקי כיהן כיו"ר הפדרל ריזרב בשנים שקדמו למשבר, בעיצומו ובהתאוששות ממנו. לפני פרוץ המשבר הוא הביע אמון בשוק הנדל"ן והנגזרות הפיננסיות שנבנו על בסיסו בשורה של התבטאויות. בסוף 2007, החלה הקריסה של שוק הנדל"ן שהציתה את המשבר. גם בעת התהוות המשבר, ברננקי התעקש שירידות הערך של נכסים פיננסיים הקשורים לנדל"ן לא יגרמו לקריסה מערכתית ולמיתון.
קין, שחזה את המשבר בהצלחה, התבסס על תאוריות אלטרנטיביות של הכלכלנים אירווינג פישר והיימן מינסקי, שהבינו את הדינמיקה שלימים תוביל למשבר 2008. לפי מינסקי, תקופה של יציבות מביאה להתפתחות של אופוריה פיננסית והקלות רגולטוריות שנגמרות בבועת חוב פרטי.
לפי גישה זו, התפיסה של ברננקי, דיאמונד ודיבוויג, שאומרת שהממשלה צריכה להגן על הבנקים בכל מחיר, מעודדת את הבנקים לנקוט בפעילות אשראי מסוכנת מתוך וודאות שהממשלה תגן עליהם במקרה הצורך. על אף שגופים פיננסיים רבים נפגעו קשות ואף נעלמו מהמפה לאחר 2008, תגובת הפדרל ריזרב תמכה בעיקר בהשתקמות המערכת הפיננסית.
מינסקי, שעד 2008 היה כלכלן שולי ואנונימי, התפרסם בן לילה עם פרוץ המשבר. מגזין 'הניו-יורקר' טבע בינואר 2008 את המונח "רגע מינסקי" כרגע בו בועת האשראי העודף מתפוצצת. באיור שהתלווה למאמר נראים אנשים קוראים את מינסקי בפלטפורמות שונות. ספריו, שיצאו מתפוצה עשורים לפני המשבר, חזרו להדפסה מחודשת.
ברננקי פסל את התאוריות של מינסקי ופישר בטענה שהן אינן עקביות עם הנחות המוצא הקונבנציונליות של רציונליות ושיווי משקל בכלכלה. אולם במחקר שבחן את הניתוחים הכלכליים שהצליחו לחזות את משבר 2008, הכלכלן ההולנדי, דירק בזמר, זיהה שדווקא ההתרחקות מהנחות המוצא הללו מהווה את המאפיין המאחד את המחקרים שהצליחו איפה שברננקי כשל.
לאור תוצאות המחקר של בזמר, העובדה שכלכלנים כמו סטיב קין, ווין גודלי, או מייקל האדסון, הצליחו לחזות את המשבר, אינה מפתיעה. במקום בו ברננקי הניח רציונליות ושיווי-משקל, הם ראו אי-יציבות ועדריות כמאפיינים מהותיים של המערכת הפיננסית.
הבנקים הסתכנו – וקיבלו עוד כסף
לאחר שממדי המשבר הגיעו לרמה שלא ניתנת להכחשה, הבנק המרכזי האמריקאי, בהובלת ברננקי, החל לפעול בהתאם לתפיסתו, והזרים סכומי דולרים אסטרונומיים לכל עבר. הפעילות כללה רכישת נכסים פיננסיים בשווי טריליוני דולרים, והענקת קווי אשראי בלתי מוגבלים לדולרים לבנקים מרכזיים ברחבי העולם.
פעולות אלו אכן בלמו את קריסת המערכת הפיננסית, אך לפי קין, במחיר של החייאה מחדש של הבועה הספקולטיבית שיצרה את המשבר. במקום לעודד השקעות, כמו שברננקי טען, הזרמות הדולרים העצומות ניפחו את מחירי הנכסים הפיננסיים מחדש.
בניגוד לכלכלה הריאלית, המערכת הפיננסית השתקמה במהירות. המרשם של ברננקי שמר את אי היציבות הכרוכה בבועת הנכסים הפיננסיים. כעת, על מנת למנוע קריסות נוספות, הבנק המרכזי נאלץ לשוב ולאשרר את הבועה באמצעות הזרמות דולריות לרכישת נכסים. מאז משבר 2008, הפדרל ריזרב הזרים עשרות טריליוני דולרים לשוק ההון.
בגלל שההכנסות מאחזקות נכסים פיננסיים שמורות לשכבה קטנה באוכלוסייה, פעולות אלו תרמו להגדלת אי השוויון. נוסף על כך, יותר ויותר חברות ופרטים משקיעים את הונם בשוק ההון המנופח, במטרה ליהנות מעליות הערך, במקום בהשקעות בכלכלה הריאלית. הענקת האשראי חסרת התקנה השתקמה במהרה, בעיקר לרכישת נדל"ן ונכסים פיננסיים. החוב הפרטי בארה"ב, שירד עם פרוץ המשבר לאזור ה-180%, חזר בשנת 2020 ליותר מ-200%.
כשהבנק המרכזי נותן פרס לבנקאי מרכזי
הפרס לכלכלה לא נכלל ביוזמתו המפורסמת של אלפרד נובל, ובעוד הענקת הפרסים החלה ב-1901, הפרס לכלכלה מוענק רק מ-1969. הפרס לזכר נובל, בשונה מפרסי נובל, הוא יוזמה מאוחרת של הבנק המרכזי בשבדיה, שגם מממן את הפרס הכספי, ואינו נמצא בצוואה המקורית של הממציא.
החוקרים אבנר עופר וגבריאל סודרברג, מצאו שהענקת הפרס מוטה נגד התפיסה הסוציאל-דמוקרטית, ובעד תפיסת השוק החופשי. גם את הפרס שניתן השנה, רואים רבים כחלק ממאבק אידיאולוגי בין תפיסות כלכליות.
