חג שמחת תורה שנחגג היום מסמל את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. היום קוראים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית. מי שכותב ביד אמן את הספרים והמגילות הוא סופר סת"ם (ראשי תיבות של ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות).

הרב דוד צדוק, בן 42, עובד 22 שנה כסופר סת"ם. הוא מתגורר בירושלים עם אשתו וחמשת ילדיו. "יש שני סוגי עור שמשתמשים בסופרות סת"ם כיום", הוא מסביר, "קלף, שכולם מכירים, ובו משתמשים האשכנזים, וגוויל, שפחות מוכר, ובו נהוג להשתמש בעדות המזרח".

הרמב"ם סיפר שלפני מותו כתב משה רבנו 13 ספרי תורה על גווילים – אחד לכל שבט, ואחד שנשאר בארון. לכן הקלף נחשב פחות מהגוויל, אבל השימוש בו שכיח יותר. "מעט סופרים כותבים כיום בגוויל כמוני", אומר צדוק. "זה דורש אמנות מיוחדת, ויותר קשה לתקן אותיות".

למה בחרת לכתוב בגוויל?
"אני מרגיש שליחות לשמר את תרבות הגווילים שהולכת ונכחדת מהעולם. אני באמת מחזיר עטרה ליושנה, ולא סתם משחיל פתק ש"ס בקלפי. משפחתי מיוחסת וקשורה למהרי"ץ – רב יחיא בן יוסף צאלח, שהיה הרב הראשי בתימן לפני כ-250 שנה".

צדוק הוא דור תשיעי לשושלת רבנים. "זה מחייב. סבי אברהם היה מנהיג ליהודי תימן בתקופת העלייה, ורב בשכונת קרית בנימין בקריית אתא, במקום שגדלתי. כיום יש שם שכונה על שמו: נווה אברהם. הוא התעסק בגווילים בתקופת קום המדינה, ובבית כנסת היינו קוראים מספרי תורה שהוא כתב".

"צריך דממה ושקט נפשי"

לצד היותו סופר סת"ם, הוא רבו של מושב אורה, וגם מוהל בכיר, מחתן ושוחט. "זה המון אחריות", הוא אומר. "בתור רב אתה מקבל הרבה שאלות בטלפון וגם בווטסאפ. בשבילך זה עוד שנייה ביום, אבל בהבל פיך אתה חורץ גורלות. אבל האחריות באה לי באוטומט כי גדלתי לתוך זה. יש לי שני בנים ואני מצפה שלפחות אחד מהם יתפוס את המושכות בידיים".

איך למדת סת"ם?
"זכיתי לינוק את המלאכה משני מאסטרים בכתיבה בגוויל: הרב משה צארום והרב יוסף כהן, שלימד דור שלם של סופרים. בהתחלה אתה כותב על ניירות, אחר כך על בריסטולים, ואז חודשים רבים על שאריות גוויל, עד שלומדים. אחרי שכבר התחלתי לכתוב, הבאתי לרב יוסף תורה שכתבתי, ושאלתי את דעתו על תיקונים שעשיתי לכמה שורות. הוא אמר שהוא לא היה שם לב לתיקונים אם לא הייתי אומר לו. מצדי, זאת הייתה תעודת ההכשר שלי. כך ידעתי שיש לי יד. כיום אני מקבל עבודות מכל העולם, וזכיתי לכתוב מגילה לרב עובדיה יוסף".

צדוק בוחן מקרוב את עבודתו. "חובה ללחוש את הטקסט כשכותבים" (צילום: יונתן בלום)

צדוק מעביר את הידע שצבר לדורות הבאים. "חז"ל קיללו בעלי מקצוע שלא גילו את סודות המקצוע והדברים נשתכחו", הוא אומר. כיום הוא המורה הראשי בתחום הגוויל במכון העלייה בהר נוף, המרכז הגדול בארץ ללימודי סת"ם. "אני מעביר את כל הידע שיש לי, אין אצלי סודות מקצועיים. הלוואי שירבו הסופרים בנישה של הגוויל".

אילו כישורים נדרשים לסופר?
"זאת עבודה כירורגית, אז אתה חייב כישרון במוטוריקה עדינה. אבל יותר מזה נדרש המון ריכוז וסבלנות, ועזרת השם. יש טעויות שאפשר לקלף, ויש טעויות שמשמעותן גניזת כל היריעה, ואז יומיים-שלושה של עבודה הלכו לפח. קשה מאוד להחזיק את הריכוז הנדרש לכתוב בלי אף טעות. צריך שתהיה דממה מסביב ושקט נפשי, מה שנדיר יחסית עם הילדים בבית. בימים שאני זוכה לכתוב, זה מקסימום שעה-שעה וחצי כתיבה רצופה. אחרי זה העיניים כואבות. זה יוצא בערך עמוד ליום, שזה בערך 15 שורות".

הכתב מיושר לפי השורות על הגוויל. "השורות הן שקעים שנוצרים מלחץ מאוד עדין על המרצע" (צילום: יונתן בלום)

אז כמה זמן לוקח ספר תורה שלם?
"לפחות שנה-שנה וחצי. אני סופר 22 שנה, וכל אות ומיקומה בטקסט כבר נמצא אצלי בזיכרון, כמו צילום. לרוב אני מזהה מיד טעויות, עוד לפני שהדיו מתייבשת ונהיה קשה מאוד לתקן. אני כבר מצליח לכתוב מגילה שלמה בלי טעויות".

"זו לא רק מלאכה כמו נגרות, זו מלאכת שמיים"

צדוק מספר שהוא מעורב בהכנתם של כל החומרים שמרכיבים את התוצר המוגמר. "זה מתחיל כבר בשלב עיבוד העורות", הוא מסביר. "פעמיים בשנה אני לוקח לעצמי מפעל לקלף בפתח תקווה, ובמקום קלף, מעבד שם גוויל בעצמי. גוויל עשוי מעורות עגלים, כמוצר לוואי מתעשיית הבשר. ספר תורה מגוויל נכתב על עורות של כ-20 עגלים. את יריעות הגוויל אני לוקח לאדם שמשרטט את השורות בהשגחה שלי. קודם מחלקים את הגווילים באמצעות תוכנת מחשב, לפי הנתונים שאני נותן לו, ואז משרטטים את השורות עם מרצע. אסור לחרוט על הגוויל. השורות הן שקעים שנוצרים מלחץ מאוד עדין על המרצע".

חוטי התפירה של יריעות הגוויל. "זה תהליך של טווייה ושזירה עד שאני מגיע למצב של חוט" (צילום: יונתן בלום)

גם החוטים שאיתם תופרים את יריעות הגוויל הן מעשה ידיו של צדוק. "החוט חייב להיות מגיד שנלקח מהעקב של בהמות גסות: פרות, שוורים ועגלים. אני בעצמי מוציא את הגיד מהחיה, מייבש אותו, מנפץ אותו, ואז זה תהליך של טווייה ושזירה עד שאני מגיע למצב של חוט".

הדיו שבו משתמש צדוק מופק בתהליך עתיק מאוד, משני מרכיבים עיקריים: מי קנקנתום ומי עפצים. "קנקנתום הוא גופרת הברזל, ועפץ הוא מין גידול שמופיע על צמחים. אנחנו משתמשים בעיקר בעפצי אלון. החומרים לבדם בצבעי צהבהב-חום, אבל כשהם באים ביחד, הם מייצרים צבע שחור". כיום כותבים סופרי סת"ם בעיקר עם קולמוס מנוצה מהודו. "טובלים את הקולמוס בקסת דיו, וכל טבילה מספיקה בערך לשורה אחת. תיקונים עושים עם סכין גילוח שאיתו מקלפים את הדיו מהגוויל".

כלי הכתיבה. קולמוס מנוצה מהודו (צילום: יונתן בלום)

על מה אתה חושב בזמן העבודה?
"אתה חייב להיות מודע למה שאתה כותב. חובה ללחוש את הטקסט כשכותבים. אתה כל הזמן כותב שמות קודש, ואתה צריך כוונה מיוחדת כשאתה כותב את השם של הקב"ה. כתיבת סת"ם זו לא רק מלאכה כמו נגרות, זו מלאכת שמיים. בדיו ובגוויל לבדם אין קודש, אבל כשהסופר לוקח את הדיו ואת הגוויל וכותב, הוא מייצר קדושה".

יש גם פרנסה במלאכת שמיים?
"זו גם קצת פרנסה, אבל בעיקר תרפיה. זה מנקה אותך. מגילת אסתר, לדוגמה, לוקח כחודש לכתוב. בגוויל זה נמכר ב-6,000 שקלים, לעומת 4,000 בקלף. ספר תורה באזור ה-120 אלף שקלים. העבודה היא חצי התנדבות, וגם עובדים הרבה זמן עד שמקבלים את התשלום".

מה הכי מרגש אותך בעבודה?
"לתקן ספרים ישנים. כיום אנשים לא יודעים לתקן גוויל. ספר תורה בן 200-150 שנה מתיישן, ולרוב פשוט שמים בפח גניזה וקוברים באדמה. במקום לאבד אותו, אני משמר ומחזיר אותו ונותן לו חיים לעוד הרבה שנים. קודם כל, עושים הגהה כדי לבדוק שלא חסרות אותיות או אם יש דיו חלשה שצריך לחזק. לפעמים יש חורים מתולעים שצריך לסתום, או התפרים שמחברים את הגווילים נקרעים וצריכים לתפור מחדש. זאת עבודת נמלים, אבל ההתרגשות אדירה כשמשפחה קוראת מספר תורה משומר שקיבלה בירושה ולעולם לא קראה בו".