אולגה לופטקינה הסתובבה במרתף שלה כמו חיה במלכודת. במשך יותר משבוע, האם האוקראינית לא שמעה דבר מששת ילדיה המאומצים, הנצורים במריופול, והיא לא ידעה את נפשה מרוב דאגה. הילדים בילו את חופשתם באתר נופש שבעיר הנמל, כרגיל. אבל הפעם פרצה מלחמה עם רוסיה והקטנים – שתמיד פחדו מהחושך – מצאו את עצמם נטושים בעיר נצורה, ללא חשמל וללא תקווה.

אולגה לופטקינה. מדי יום היא אמרה לעצמה שהמלחמה תסתיים במהרה. ככלות הכול, זו המאה ה-21. אבל במקום זאת, המלחמה הלכה והתקרבה אליה (AP Photo/Jeremias Gonzalez)

הביטחון היחיד שנותר להם היה בנה הבכור, טימופיי, שהוא בעצמו בן 17 בלבד. השאלות ניקרו בה ללא הפסקה: האם עליה לנסות ולהציל את ילדיה בעצמה – ולהסתכן בכך שתיהרג ותותיר אותם יתומים פעם נוספת? או שעליה לפתוח במבצע כדי להחזיר אותם אליה מרחוק – ולהסתכן בכך שייהרגו, או יפלו בשבי הרוסים?

לא היה לה כל מושג שהדילמה שניצבה בפניה תוביל אותה הישר לקרב מול רוסיה, ותגרום לה לסכן את חייה.

מאמציה הגלויים של רוסיה לאמץ ילדים אוקראינים ולגדל אותם כרוסים לכל דבר כבר מתנהלים בשטח לא מעט זמן. כפי שחושף תחקיר של סוכנות הידיעות AP, מדובר באחת הבעיות הנפיצות ביותר של המלחמה.

העברת הילדים לשטחים רוסיים ללא הסכמה, הסתה נגד ההורים ושימוש בילדים לצרכי תעמולה

אלפי ילדים נמצאו במרתפים בערים שספגו את מוראות המלחמה, כמו מריופול, וגם בבתי יתומים באזורי הבדלנים של דונבאס, שזוכים לגיבוי רוסי. עם ילדים אלה נמנים מי שהוריהם נהרגו בהפגזות הרוסיות, ואחרים ששהו בבתי יתומים או במשפחות אומנה, ואשר ידועים כ"ילדי המדינה".

רוסיה טוענת שלילדים אלה אין הורים או אפוטרופסים שיטפלו בהם, או שלא ניתן ליצור קשר עימם. אבל AP גילתה, כי פקידי ממשל העבירו ילדים אוקראינים לרוסיה או לאזורים שנמצאים בשליטה רוסית ללא הסכמה, שיקרו לילדים כי הם אינם רצויים על ידי הוריהם, השתמשו בהם לצורכי תעמולה, מסרו אותם לידי משפחות רוסיות והעניקו להם אזרחות רוסית.

תחקיר זה הוא המקיף ביותר שנערך עד כה בנושא החטיפה של היתומים האוקראינים, והראשון שסוקר את התהליך לכל אורכו, עד למי שכבר גדלים ברוסיה. הוא מסתמך על עשרות ראיונות עם הורים, ילדים ופקידי ממשל באוקראינה וברוסיה; הודעות דואר אלקטרוני ומכתבים; מסמכים רוסיים ואמצעי תקשורת רשמיים של רוסיה.

"האחריות על הדרגים הגבוהים ביותר"

בין אם יש להם הורים או לא, גידול ילדי המלחמה במדינה אחרת או בתרבות שונה יכול להיות סמן לרצח עם, ניסיון למחות את עצם הזהות של אומת אויב. לטענת משפטנים, ניתן לקשר את המגמה הזו ישירות לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אשר הביע תמיכה גלויה בתהליכי האימוץ.

"לא מדובר במשהו שקורה בלהט הרגע, בשדה הקרב", אומר סטיבן ראפ, לשעבר שגריר ארה"ב לסוגיות של פשעי מלחמה, אשר מייעץ לאוקראינה בהקשר של תביעות להשבת הילדים. "לכן, היכולת לתלות את האחריות בדרגים הגבוהים ביותר גדולה בהרבה במקרים אלה".

גם כאשר ההורים אינם בחיים, אומר ראפ, יש לדאוג להגנה על הילדים, להעברתם לאומנות או לאימוצם באוקראינה, ולא להעבירם לרוסיה.

צו נשיאותי, תשלום למשפחות מאמצות ומחנות קיץ ליתומים

החוק הרוסי אוסר על אימוצם של ילדים זרים. אבל בחודש מאי פוטין חתם על צו, שמאפשר לרוסיה לאמץ ילדים אוקראינים ללא השגחה הורית ולהעניק להם אזרחות – ומקשה על אוקראינה ועל קרוביהם שנותרו בחיים לקבלם בחזרה.

רוסיה אף הכינה מאגר של משפחות רוסיות שמתאימות לילדים אוקראינים, ומשלמת להן תמורת כל ילד שמקבל אזרחות – עד לסך של 1,000 דולרים עבור ילדים עם מוגבלויות. היא מקיימת מחנות קיץ עבור יתומים אוקראינים, מספקת "חינוך פטריוטי" ואף מפעילה קו תמיכה שמיועד להצמיד משפחות רוסיות לילדים מדונבאס.

ילדים מבית יתומים במחוז דונצק על מיטותיהם במחנה קיץ ליתומים מאוקראינה בזולוטיה קוסה, דרום מערב רוסיה. רוסיה הכינה מאגר של משפחות רוסיות שמתאימות לילדים אוקראינים, ומשלמת להן תמורת כל ילד שמקבל אזרחות – עד לסך של 1,000 דולרים עבור ילדים עם מוגבלויות (AP Photo)

"זה פשוט סיפור מזעזע", אומר פטרו אנדריושנקו, יועץ לראש העיר מריופול, שטוען כי מאות ילדים נלקחו מן העיר הזו לבדה. "איננו יודעים אם לילדים שלנו יש הורה רשמי או (הורים חורגים) או משהו אחר, משום שהם הועלמו בכוח על ידי חיילים רוסיים".

רוסיה מציגה את אקט האימוץ של ילדים אוקראינים כצעד של נדיבות, שמספק בתים חדשים ומשאבים רפואיים לקטינים חסרי ישע. התקשורת הממלכתית של רוסיה מראה את פקידי הממשל המקומיים כשהם מחבקים ומנשקים את הילדים ומעניקים להם דרכונים רוסיים.

ההערכה באוקראינה: 8,000 ילדים הועברו לרוסיה

קשה מאוד לדעת מה המספר המדויק של ילדים אוקראינים שהועברו לרוסיה – לטענת גורמים רשמיים באוקראינה מדובר בכמעט 8,000 ילדים. רוסיה לא מסרה מספר כולל, אבל פקידי הממשל מכריזים באופן שגרתי על הגעתם של יתומים אוקראינים במטוסי הצבא הרוסי.

בחודש מרץ הודיעה נציבת זכויות האדם של רוסיה, מריה לבובה-בלובה, כי ברוסיה נמצאים 1,000 ילדים אוקראינים. היא ציינה, כי במהלך הקיץ הגישו 120 משפחות רוסיות בקשות לקבלת אפוטרופסות וכי יותר מ-130 ילדים אוקראינים קיבלו אזרחות רוסית. מאז הגיעו עוד ילדים רבים, כולל קבוצה של 234 ילדים בתחילת אוקטובר.

לדברי לבובה-בלובה, ילדים אלה זקוקים לעזרתה של רוסיה כדי להתגבר על הטראומה שבעקבותיה הם סובלים מנדודי שינה, בוכים בשעות הלילה ומציירים מרתפים ומקלטים. היא אישרה, כי בתחילה הובאה לרוסיה קבוצה של 30 ילדים ממרתפי מריופול, אשר שרה את ההמנון האוקראיני וצעקה, "תחי אוקראינה!". אבל היום, לדבריה, הביקורת שלהם "הפכה לאהבה כלפי רוסיה" והיא עצמה הכניסה לביתה נער אוקראיני.

"היום הוא קיבל דרכון של אזרח הפדרציה הרוסית ואינו מוכן להיפרד ממנו!" היא פרסמה בטלגרם ב-21 בספטמבר, יחד עם תמונה. "(הוא) חיכה ליום הזה יותר מכל אחד אחר במשפחה".

על לבובה-בלובה הוטלו סנקציות על ידי ארה"ב, אירופה, בריטניה, קנדה ואוסטרליה. המשרד שלה הפנה את AP לתשובה שנתנה לסוכנות ידיעות בבעלות המדינה, כשהתייחסה לעובדה שרוסיה "עוזרת לילדים לשמר את זכותם לחיות בסביבה שלווה ולהיות מאושרים".

בחודש אוגוסט, העלה פקיד בכיר במשרד העבודה והרווחה של מוסקבה פוסט ובו הודה למשפחות האומנה הרוסיות והצהיר: הילדים שלנו…עכשיו הם שלכם.”

שבעה אחים, לבד, בעיר נצורה

בעוד לופטקינה מתלבטת מה לעשות, ילדותו של בנה בן העשרה הסתיימה באחת במריופול. לפתע פתאום, טימופיי הפך לאביהם של כל אחיו. שלושה סבלו ממחלות כרוניות או מוגבלויות, והצעיר היה בן 7 בסך הכול.

בחוץ השתוללו הפגזות עזות שניפצו את כל הזכוכיות בסביבה, והם מצאו מקלט במרתף. הילדים הצעירים יותר היו אחוזי אימה, וטימופיי נשא אותם בזרועותיו. לאחר אחת ההפצצות מן האוויר, הם קירבו את מיטותיהם אל הקיר העבה ביותר. אבל אף קיר אינו יכול להרחיק את המלחמה.

מבט מחלון שבור על בניין דירות בוער במריופול לאחר הפגזה רוסית, 11 במרץ 2022. "כשאתה רואה מוחות של אנשים בדרך, ממש על המדרכה, כלום כבר לא משנה" (AP Photo/Evgeniy Maloletka, File)

מדי יום, טימופיי התעורר ב-6 בבוקר ובקור העז קצץ עצים למדורה, כדי שיוכלו לבשל מזון. הוא רק רצה לסיים את עבודתו ולחזור לישון – עד שייאלץ להתעורר שוב ולחזור על עבודתו. ידיו היו מלאות יבלות.

עורו הפך עבה ביותר ממובן אחד. כשהמטוסים נהמו מעל ראשיהם, הוא כבר לא מיהר לרוץ למקלט. "כשאתה רואה מוחות של אנשים בדרך, ממש על המדרכה, כלום כבר לא משנה", הוא נזכר.

הוא הבטיח לאימו שידאג לילדים הקטנים. אבל אז נותק החשמל, ולא היה לו עוד קשר עימה.

התחינות לא עזרו, והילדים הועברו לאזור פרו-רוסי

חבר שהתגייס והצטרף ללחימה הציע להוציא אותו ממריופול. הוא סירב. הוא ידע שלא יסלח לעצמו לעולם אם ישאיר את אחיו מאחור. לבסוף, רופא מקומי ארגן עבורם פינוי למקום אחר באוקראינה. אבל כוחות פרו-רוסיים באחד המחסומים סירבו להכיר במסמכים של הילדים, שהיו צילומים של מסמכים רשמיים שזיהו אותם ואת הוריהם. תחינותיו של טימופיי נתקלו באוזניים ערלות.

במקום זאת, הילדים הועברו לבית חולים ברפובליקה העממית של דונצק, או DPR, אזור באוקראינה שנשלט על ידי בדלנים רוסיים.

טימופיי, בנה המאומץ של אולגה לופטקובה, בנסיעה במכונית בלואי שבמערב צרפת, יולי 2022. "הבנתי שאני חייב לצאת משם בדרך זו או אחרת" (AP Photo/Jeremias Gonzalez)

לטימופיי נותרו רק חודשים ספורים עד שימלאו לו 18 – הגיל שבו יגויס לצבא ה-DPR וייאלץ להילחם בבני ארצו. "לעולם לא אלחם למען ה-DPR", הוא אומר. "הבנתי שאני חייב לצאת משם, בדרך זו או אחרת".

לכל הפחות, כך חשב, הוא יוכל לומר לאימו ששמר על ביטחונם של הילדים. הוא היה קרוב לאימו והם היו דומים – שניהם היו שורדים והיו מוכנים להילחם עד הסוף, לא משנה מה.

כך הוא חשב, לפחות, עד שהצליח ליצור עימה קשר.

"זה נפלא שהם בחיים", היא השיבה. "אבל אנחנו כבר מחוץ למדינה".

טימופיי היה שבור. הוריו ברחו מאוקראינה בלעדיו. הוא הרגיש שהם השליכו אותו כמו פסולת, יחד עם חמישה ילדים שאותם לא ביקש ושעליהם לא ידע איך להגן.

"תודה שעזבתם אותי", הוא כתב להם בזעם.

"אי אפשר לבקש מרוסיה להחזיר את הילדים, כי אין לנו מושג את מי הם צריכים להחזיר"

ילדי מריופול הם לא הילדים הראשונים שרוסיה הואשמה בחטיפתם מאוקראינה.

בשנת 2014, לאחר סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה, יותר מ-80 ילדים מלוהנסק נעצרו במחסומים ונחטפו. אוקראינה פנתה לבי הדין האירופי לזכויות האדם, אשר גילה כי הילדים הועברו לרוסיה "ללא תמיכה רפואית, וללא הניירת המתאימה". הילדים הוחזרו לאוקראינה לפני ההחלטה הסופית.

לדברי קתרינה רשבסקה, פעילה למען זכויות האדם, ידוע לה על כ-30 ילדים אוקראינים מחצי האי קרים, שאומצו על ידי רוסים במסגרת תוכנית שידועה כ'רכבת התקווה'. לדבריה, ייתכן מאוד שכמה מילדים אלה הם היום חיילים רוסיים. מאז שנת 2015, תנועת 'צבא הנוער' הכשירה צעירים בקרים וברוסיה לקראת גיוס אפשרי לצבא.

הפעם, לפחות 96 ילדים הוחזרו לאוקראינה מאז חודש מרץ, בעקבות משא ומתן. אבל גורמים רשמיים באוקראינה הצליחו לברר את זהותם של אלפי ילדים נוספים שנמצאים ברוסיה, ושמותיהם של רבים אחרים פשוט אינם מתפרסמים.

"אי אפשר לבקש מן הפדרציה הרוסית להחזיר את הילדים, כיוון שאין לנו מושג את מי הם צריכים להחזיר", אומרת רשבסקה, שמשתייכת לארגון האוקראיני 'המרכז האזורי לזכויות האדם'.

רק לאחר מו"מ ארוך, קירה בת ה-12 הוחזרה למשפחתה

קירה, ילדה בת 12 שאביה נורה ונהרג לנגד עיניה, פונתה ממריופול לדונצק כשהיא סובלת מפצעי רסיסים באחת מאוזניה, ברגל, בצוואר ובזרוע. קירה התאחדה מחדש עם סבה וסבתה רק לאחר שמשרדו של סגן ראש הממשלה האוקראיני התערב.

סבתה, סביטלנה אובדינסקה, אומרת שקירה הפכה לסגורה ומופנמת ואיבדה כל עניין בסביבתה, ושהמשא ומתן היה "מורכב מאוד".

"ההחלטה לא התקבלה בדרג שלנו", היא אומרת. "היא רוצה להיות עם משפחתה. ככלות הכול, אין לה אף אחד אחר".

מנהלת פנימייה בדונצק: "הילדים יכולים לשמור על קשר עם קרוביהם באוקראינה"

רוסיה מצדיקה את גירוש הילדים בטענה שסיפחה ארבעה אזורים באוקראינה, אולם האו"ם ושאר העולם הגדירו את הצעד שבו נקטו הרוסים בשלהי ספטמבר כ"בלוף". המושל של אחד מאזורים אלה, סרגיי חאידאיי מלוהנסק, האשים את הפקידים הרוסיים בפברוק מסמכים ששוללים מן ההורים האוקראינים את זכויותיהם. גם הוא חושש שילדים אוקראינים יגויסו לצבא הרוסי.

ילדים מבתי יתומים באזור דונצק בארוחת בוקר בחדר האוכל של מחנה היתומים בזולוטיה קוסה. רוסיה מציגה את אקט האימוץ של ילדים אוקראינים כצעד של נדיבות, שמספק בתים חדשים ומשאבים רפואיים לקטינים חסרי ישע (AP Photo)

פקידים רשמיים אחרים באזורים הנאמנים למוסקבה רואים את מעשיה של רוסיה בעין יפה יותר. אולגה וולקובה, שעומדת בראש מוסד לילדים בדונצק, דאגה לפנות 225 ילדים לאזור הסמוך לעיר הנמל הרוסית טאגאנרוג, ועשרה מהם אומצו על ידי משפחות רוסיות בחודש אפריל. לאחר שה-DPR והגורמים הרשמיים של רוסיה מרכיבים רשימה של מועמדים מתאימים, הפנימיה שלה דואגת לסדר להם אזרחות ושולחת אותם למשפחות החדשות ברוסיה.

לדברי וולקובה, אם יש לילדים קרובים אוקראינים, הם יכולים לשמור על קשר, לשוחח בטלפון וייתכן שאפילו להיפגש, בסופו של דבר. היא מוסיפה, כי בינתיים, כל עוד נמשכת המלחמה, לילדים יש סוג של משפחה.

"כל אחד רוצה שתהיה לו אימא, אתם מבינים?", אומרת וולקובה.

הדילמה הבלתי אפשרית של אולגה לופטקינה

לופטקינה, אמם המאמצת של טימופיי וששת הילדים שנחטפו לדונצק, הייתה מורה למוסיקה ואמנות, שחייה לא היו קלים. היום היא בגיל העמידה, בשערה המלבין פסים של אדום וורוד, והיא עצמה איבדה את אימה בהיותה נערה. בשנת 2014, כאשר פרצה הלחימה עם כוחות פרו-רוסיים בדונצק, היא איבדה גם בית.

אבל עבורה, הסיוט שעברה עם ילדיה היה הגרוע מכול.

אמנם מריופול נמצאת במרחק של פחות מ-100 קילומטרים מביתה שבוולדאר, אבל בגלל ההפצצות, אי אפשר היה להגיע אליה בצורה בטוחה. באותה עת, בתה הביולוגית בת ה-18, ראדה, השתתפה בתחרות אגרוף בחארקיב, עיר נוספת שנמצאת בקו החזית.

היא אמרה לעצמה מדי יום, שהמלחמה תסתיים במהרה. ככלות הכול, זו המאה ה-21. אבל במקום זאת, המלחמה הלכה והתקרבה אליה.

לופטקינה קלטה שתי משפחות של פליטים מעיר סמוכה למריופול, אשר אימתו את חששותיה הגדולים ביותר. אחת הנשים סיפרה, שבעלה נהרג ממש מולה ושנאלצה לדרוך על גופתו.

לופטקינה רדפה ללא לאות אחר פקידים אוקראיניים, המושל המקומי, שירותי הרווחה וכל גורם אחר שיכול היה לפנות את ילדיה. במהלך שיחותיה עם טימופיי, הוא סיפר לה שהוא דואג לאחיו הצעירים. היא הייתה גאה ומעט רגועה יותר.

ואז, ב-1 במרץ, הקשר ביניהם נותק. היא חשבה שילדיה יפונו לזאפוריז'יה, והיא ובעלה נסעו לשם כשהם מצוידים בספרי אגדות ופינוקים נוספים. אבל יומיים לאחר הגעתם, המדינה הורתה גם על פינוי זאפוריז'יה.

לופטקינה נאלצה לקבל עוד החלטה כואבת. האם עליה להמתין לפינוי ממריופול, שעלול לא לצאת לפועל? או שעליה לאסוף את בתה הבכורה בטרם ינותק גם הקשר איתה?

"בוא ניסע", היא אמרה לבעלה, דניס.

לופטקינה נמלטה עם ראדה לצרפת. בניסיון אחרון, היא כתבה למושל דונצק: "אל תשכח את היתומים שלי".

כשקיבלה את הודעתו של טימופיי, שבה האשים אותה בנטישתם, היא חשה כאב אך לא הופתעה.

"אני אפילו לא יכולה לדמיין", היא אמרה, וקולה נשבר כשהחלה לבכות. "אם הייתי במקומו, הייתי מגיבה באותה צורה, ואולי אפילו גרוע יותר".

המלכודת הרוסית: "בואי לקחת את הילדים"

לופטקינה המשיכה לדחוק ללא הפסקה בפקידי ממשל רוסיים ואוקראינים. היא שלחה להם צילומים של מסמכים אוקראינים שהוכיחו את האפוטרופסות שלה. היא סיפרה להם, שכמה מן הילדים חולים והביעה דאגה נוכח העובדה, שאיש לא שאל לגבי התרופות שלהם.

עד שיום אחד, הילדים שלה הוצגו לראווה בטלוויזיה הרוסית, ואמרו שהיא לא אוהבת אותם. ליבה נשבר.

"מדי יום הם הרחיקו מאיתנו את הילדים", היא אומרת. "'אמרו להם, ההורים שלכם נטשו אתכם… נעביר אתכם למשפחות הטובות ביותר. כאן יהיו לכם חיים טובים יותר'".

היא השיגה עבודה במפעל לייצור בגדים בצרפת וקנתה ריהוט, בגדים וצעצועים לילדים שעשויים לחזור – או לא. היא בחרה עבורם חדרים בדירת הדופלקס הקטנה שלה שבלואה, בצפון מערב צרפת. היא תכננה מסיבות לציון ימי הולדת שהוחמצו.

ואז, לחרדתה, היא גילתה שעבור יתומים אוקראינים אחרים, ששהו עם ילדיה, הונפקו מסמכי זיהוי חדשים של ה-DPR. הרשויות בדונצק הטילו פצצה. היא תוכל לקבל את ילדיה בחזרה – אם תגיע לדונצק דרך רוסיה כדי לאסוף אותם בעצמה.

לופטקינה חששה ממלכודת. אם תיסע לרוסיה, ייתכן שלעולם לא יתירו לה לעזוב.

"אני אתבע אתכם", היא איימה על פקידי הממשל של דונצק בהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה ב-18 במאי. "לקחתם את הילדים שלי. זה פשע".

אם רוסיה שאימצה ילדים מאוקראינה: "אנחנו לא מדברים על המלחמה"

עבור משפחות רוסיות מסוימות, הכנסת יתומים אוקראינים לבתיהן אינה פשע. זו מתנה. אחת מאימהות האומנה המקצועיות הוזמנה על ידי שירותי הרווחה במוסקבה כדי "להסתכל" על הילדים שהגיעו זה עתה ממזרח אוקראינה. בביתה כבר מתגוררים שישה ילדי אומנה רוסיים, כמה מהם עם מוגבלויות. היא לקחה אליה עוד שלושה ילדים ממריופול.

"יש לנו עדיין מספיק אהבה לתת", היא אומרת. "יש ילדים שזקוקים ליחס, אהבה, טיפול, משפחה, אימא ואבא. אם יש לנו את היכולת לתת את כל אלה, מדוע לא?". היא אמרה שיצרה קשר עם אם האומנה האוקראינית של הילדים, שלא התנגדה לסידור.

דיאנה (משמאל), לנה וסופיה, ילדות מבית יתומים במחוז דונצק, בחדר המשחקים של המחנה בזולטיה קוסה, דרום מערב רוסיה. אם רוסיה שאימצה ילדים מאוקראינה: "יש ילדים שזקוקים ליחס, אהבה, טיפול, משפחה, אימא ואבא. אם יש לנו את היכולת לתת את כל אלה, מדוע לא?" (AP Photo)

AP לא הצליחה ליצור קשר עם האם האוקראינית. אבל הילדים לא הסתירו את תיעובם כלפיה, תיארו את החיים עמה כלחוצים, ולא עשו כל מאמץ להתקשר אליה.

לדבריהם, היא העבירה אותם לבונקר במריופול. הצבא הרוסי הוציא אותם והם נדרשו לבחור בין אימוץ על ידי משפחה רוסית לבין חיים בבית יתומים רוסי.

לאחר הליך אפוטרופסות שנערך בבית משפט במריופול הכבושה, האם הרוסיה קיבלה משמורת על הילדים. הם הפכו לאזרחים רוסיים, והיא מספרת שהם קוראים לה אימא.

"אנחנו לא מדברים על המלחמה", היא אומרת. "פוליטיקה נשארת פוליטיקה. זה לא העסק שלנו".

הילדים אומרים שהם חשים רצויים ואהובים בביתה, שבו יש חצר ובריכת שחיה מתנפחת. הנערה בת ה-15 להוטה להתחיל חיים חדשים ברוסיה – גם משום שחזרה לחיים הישנים אינה אפשרית. בית הספר שלה הופצץ, אחד מחבריה לכיתה נהרג וכמעט כולם עזבו.

"אין שום רע בפתיחת דף חדש", היא אומרת. "מדוע לא?".

אח האומנה שלה, בן ה-17, מתערב. לדבריו, גם שניים מחבריו נהרגו.

הוא סבור שהבחירה בחיים חדשים תעניק לו ניסיון, והוא מצפה לראות את רוסיה. אבל הוא גם חושש שלא יקבלו אותו כיוון שהוא אוקראיני. הוא יישאר עשר שנים וינסה לעשות כסף, ואז יחזור לאוקראינה.

"החברים שלי שם, הם יכולים לתמוך בי", הוא אומר. "נולדתי שם… אני מכיר שם הכול, אני פשוט רגיל למקום".

מחנה היתומים ברוסיה: על שפת הים, ילדים ממתינים לאימוץ

מאות יתומים נוספים מאוקראינה שוכנו במחנה עטור עצים על שפת הים, ביישוב זולוטיה קוסה הסמוך לטאגארונג, במחוז רוסטוב שבדרום מערב רוסיה. זהו מתקן משודרג, עם חדר אוכל גדול ומגרשי משחקים.

ירוסלבה רוגצ'יובה (מימין) ואולסיה ליאדצ'נקו, ילדות מאוקראינה, במחנה לילדים בזולוטיה קוסה, יולי 2022. ירוסלבה אומרת שהים ודונצק יחסרו לה, אבל היא כבר פגשה את משפחתה החדשה ואוהבת אותם (AP Photo)

ירוסלבה רוגצ'יובה, בת 11, פונתה ממוסד לילדים שנמצא בדונצק, וממתינה להעברתה למשפחת אומנה במוסקבה עם שתי אחיותיה. לדבריה, הים ודונצק יחסרו לה, אבל היא כבר פגשה את משפחתה החדשה, ואוהבת אותם.

"אני נוסעת למוסקבה, כבר פגשתי את המשפחה ואת כולם", היא אומרת. "אהבתי את האימא מהרגע הראשון".

המלחמה של טימופיי בן ה-17: לחזור להורים עם אחיו

אבל טימופיי, ב-DPR, לא רצה חיים חדשים. הוא רצה את חייו הקודמים בחזרה. הוא היה כעוס ואומלל, התווכח עם פקידי הממשל ולא אכל כמעט דבר.

הוא מצא מפלט בקריאת ספר שמעולם לא עלה בידו לסיים, והתחמקות החוצה כדי להיפגש עם בחורה. באחד הימים הוא חזר כשעל רגלו קעקוע של שלושה פגיונות, שעשוי לסמל הגנה, אומץ או כוח.

קעקוע עם ציור שלושה פגיונות על רגליו של טימופיי, בנה המאומץ של אולגה לופטקינה. יכולים לסמל הגנה, אומץ או כוח (AP Photo/Jeremias Gonzalez)

המציאות החדשה במקום חדש הבהילה את טימופיי, וגברה על הכעס שחש כלפי אימו. באחת השיחות ביניהם היא הסבירה מה קרה. הוא חש הקלה עצומה. "התגעגעתי להורים שלי", הוא אומר. "היה לי קשה מאוד בלי התמיכה של אימא ואבא…בכיתי המון, כמו ילדה, 'אימא, קשה לי, אני עייף'".

הילדים הקטנים שאלו שוב ושוב מתי יוכלו לחזור הביתה אל אימם. לדברי טימופיי, הם סבלו מתזונה לקויה, סטירות וקללות.

ואז נודע להם, שמנהלי בית החולים לא מתכוונים לאפשר להם לחזור הביתה. סשה, אח האומנה בן ה-13 של טימופיי, כעס כל כך עד שהטיח את אגרופו באחד המגלשות ושבר אצבע.

"התגעגעתי מאוד להורים שלי", אומר סשה. "לא הייתי זקוק לכלום מלבדם".

שניים מן הפקידים במקום לקחו את טימופיי לשיח בצד ואמרו לו, שבית משפט ב-DPR צפוי לשלול את האפוטרופסות מלופטקינה ובעלה. אחיו הצעירים יעברו תחילה לבית יתומים ולאחר מכן למשפחות חדשות ברוסיה. טימופיי ילך לבית ספר בדונצק.

הוא רתח מזעם. "זה לא יכול להיות", הוא אמר. "זה לא חוקי".

הפקידים השיבו, שהורים שלא מגיעים לאסוף את ילדיהם לא מעוניינים בהם. טימופיי יצא מן החדר בזעם.

"הייתי כל כך מאוכזב, לא האמנתי בדבר", הוא אומר. "הייתי אחוז חרדה".

הוא היה נחוש לשמור על המשפחה היחידה שהכיר, וחשש שאחיו יגיעו למשפחות רוסיות, שהיו מעוניינות בהם רק בגלל התמיכה מן המדינה. הוא אמר לאימו שיתחתן עם חברתו החדשה ויאמץ את אחיו כשימלאו לו 18.

ואז המאמצים של לופטקינה השיגו את מטרתם.

מדונצק לצרפת דרך רוסיה, לטביה וברלין

היא עבדה עם דריה קסיאנובה, מנהלת ארגון "האגודה לכפרי ילדים S0S", אשר כבר לקח חלק במשא ומתן על שחרורם של 25 ילדים אוקראינים מרוסיה. לדברי קסיאנובה, העברת הילדים מלכתחילה לשטחים הרוסיים במקום לאוקראינה הייתה "הפרה של זכויות הילד".

לאחר חודשיים של התדיינויות והתנגדות התחלתית מצד פקיד ממשל רוסי בכיר, הרשויות ברפובליקה העממית של דונצק התירו לבסוף למתנדב מיופה כוח מטעמה של לופטקינה לאסוף את הילדים. הם שאלו את טימופיי, אם הוא ואחיו רוצים לחזור למשפחת האומנה שלהם או להישאר בדונצק.

"עכשיו, כשיש לי סיכוי, אחזור כמובן הביתה להורים שלי", הוא אמר להם.מסמך רשמי נוסח ונחתם. סוף סוף הם היו בדרכם לצרפת.

לאחר עיכוב שנגרם בגלל הפגזות, הם יצאו למסע בן שלושה ימים באוטובוס, דרך רוסיה ולטביה ומשם לברלין.

הם נעצרו בגבול הרוסי והבהלה אחזה בהם. טימופיי שלח הודעת טקסט לאימו. אבל המתנדב הצליח לחלץ אותם.

טימופיי פגש את אביו בתחנת אוטובוס בברלין. היה לו קשה להאמין. הם נסעו לצרפת, וטימופיי ניגש לאסוף את אימו בהפתעה ממפעל הבגדים שבו עבדה.

חוזרים הביתה

לופטקינה הייתה שקועה בתפירה, כשהיא משחזרת שוב ושוב במחשבותיה את הרגע שבו ילדיה נעצרו בגבול. היא כבר התחילה לתכנן מה לעשות כדי להחזיר אותם אליה.

כשטימופיי הגיע, היא הייתה בהלם. עבורו, האופוריה הייתה מושלמת, מעבר לכל חוויה אחרת שחווה בעבר.

שאר הילדים המתינו להם בבית. הם רצו לעבר אימם, כשנעליהם נשמטות מרגליהם, וקפצו לתוך זרועותיה. היא ליטפה את שיערם ואחזה בפניהם. ההתרחשויות היו מהירות מכדי שמוחה יצליח לעבד אותן.

אולגה לופטקינה עם ילדיה המאומצים בפארק בלואי, מערב צרפת, יולי 2022 (AP Photo/Jeremias Gonzalez)

אולגה לופטקינה עם כל משפחתה בביתם החדש בלואי, מערב צרפת, יולי 2022 (AP Photo/Jeremias Gonzalez)

"תנו לי לראות אתכם!" היא צרחה, "אההה!". שני הכלבים הצטרפו לחגיגה בנביחות.

חלפו יומיים עד שטימופיי הצליח להאמין שחזר להוריו. לדבריו, אין לו כל טינה כלפיהם. הוא מחק את ההודעה הזועמת ששלח לאימו ממכשיר הטלפון שלו וממחשבותיו.

"קיימתי את ההבטחה שלי", הוא אומר, "עול האחריות הוסר. אמרתי: 'אימא, קחי את המושכות, זה הכול… עכשיו אני ילד".