במשך חמישה ימים היה מחנה הפליטים שועפאט, הסמוך לירושלים, סגור לחלוטין לכניסה ויציאה של תושבים ממנו ואליו. הפיגוע במחסום הסמוך למחנה, בו נהרגה חיילת צה"ל נועה לזר ומאבטח נוסף נפצע קשה, הוביל את מערכת הביטחון לסגור את המחנה, בו מתגוררים כ-20 אלף תושבים, מראשון ועד חמישי האחרון.

"סגרו מעל מאה אלף בני אדם, בשועפאט ובשכונות אחרות. עונש קבוצתי זה לא אנושי ולא מקובל", אומר ל'דבר' זכי מאג'ד, רכז בעמותת על"ם במזרח ירושלים, "במקום לעצור את הבלגן, זה להוסיף שמן למדורה. זה עונש לכל המחנה."

זאכי מאג'ד, רכז בעמותת על"ם במזרח ירושלים. "עונש קבוצתי זה לא אנושי ולא מקובל" (צילום: אלבום פרטי)

סגירת המחנה לוותה בכניסה מאסיבית של כוחות צבא ומשטרה, שבדרך כלל נמנעים מלהגיע למקום. בין החיילים והשוטרים לתושבים החלו עימותים אלימים, שכללו גם זריקת אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה, והובילו למעצר של תושבים רבים, בהם גם בני נוער. העימותים הגיעו לשיא ברביעי: שני קציני משטרה נפצעו, משפחה יהודית הותקפה כאשר תעתה לתוך שכונת בית חנינא  הסמוכה, ו-23 צעירים ערבים נעצרו. ברביעי הוכרזה גם שביתת מחאה כללית במזרח ירושלים.

"כל הזמן מתרחשים כאן אירועים, שניים בשבוע", אומר מאג'ד, "אבל בחמשת הימים של הסגר זה היה בכל יום ובכל מקום. אנחנו לא יוצאים בשעות הערב מהבית בגלל מה שקורה".

מחנה הפליטים שועפאט ממוקם מצפון לירושלים, סמוך לשתי שכונות ערביות – ראס ח'מיס ממערב ודחיית א-סלאם במזרח, ושתי שכונות יהודיות – פסגת זאב מצפון והגבעה הצרפתית בדרום. הוא הוקם ב-1965, ומאז שוכנו בו פלסטינים שהפכו לפליטים בעקבות מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. הוא ממוקם בשטחה המוניציפלי של ירושלים, והוא מחנה הפליטים הפלסטינים היחיד שנמצא בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל.

אך בפועל, הקשר בין המחנה לבין ירושלים רופף. כמו שכונות ערביות נוספות, הוא ממוקם בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה, והגישה ממנו אל כלל חלקי העיר מוגבלת וכרוכה במעבר במחסומים צבאיים. בסך הכול מתגוררים בשכונות שמעבר לגדר ההפרדה כ-100 אלף תושבים.

התנגשויות בין צעירים פלסטינים לכוחות הביטחון הישראלים במחנה הפליטים שועפאט, 12 באוקטובר 2022. "ככל שיותר שקט, יותר טוב. לאף אחד אין אינטרס במלחמה" (צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90) (צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90)

בימי שגרה אין פעילות של הרשויות הישראליות במחנה, וגם מוסדות הרשות הפלסטינית אינם רשאים לפעול בו. חלק מהשירותים ניתנים לתושבים על ידי הסוכנות הבינלאומית של האו"ם להנימוקים המרכזיים של הרשויות הישראליות לכך שאינם מגיעים בפועל למחנה הם אלימות חוזרת ונשנית שמופנית כלפי העובדים. "אין פה כלום", אומר מאג'ד, "רק דרכים צפופות, ביוב זורם ברחוב וערימות זבל".

בתוך המציאות הכאוטית, מאג'ד ניסה לטפל בבני הנוער. "המצב שלהם לא טוב", הוא מספר, "הם ישבו בבית בחוסר מעש, אין עבודה, אין לימודים. רובם לומד בתוך הגדר (בשכונות מהצד הישראלי של גדר ההפרדה – י.ש.) הם היו תקועים. הרוב מתכנס בבתים הצפופים. אני מנסה לעבוד דרך המשפחות ולעזור. כולם עכשיו בבתים וצריך להתמודד, לתת מרחב".

"הבעיה היא הסטטוס קוו", אומר מאג'ד, "הם (השלטון הישראלי – י.ש.) רוצים שהמצב יישאר כמו שהוא. מה אתה מצפה שיתרחש במקום שאין בו כוחות ישראלים או פלסטינים. מפתיע אותי שהמשטרה מופתעת. מה הם מצפים? הם לא נכנסים ולא נותנים מענה למצוקות".

האירועים במזרח ירושלים לוו בשיח משלהב מצד גורמים אסלאמיים בנושא מסגד אלאקצא ועליית יהודים להר הבית. "הפעולות באל-אקצא, זה הצית את האש", אומר מאג'ד.

מאג'ד מקווה שהרשויות בישראל ישנו גישה. "זה מאוד מאכזב אם לא יבינו, שזו לא השיטה. זה הצעד הכי טיפשי (סגירת המחנה- י.ש.). צריך להקשיב ולנתח את הדברים. ככל שיותר שקט יותר טוב. לאף אחד אין אינטרס במלחמה".