ירושלים היא אחת הערים הצעירות בישראל – הגיל החציוני בה עומד על 24 שנים. עם קרוב למיליון תושבים, היא מובילה בבטחה גם את טבלת הערים המאוכלסות במדינה. לילך כהן עברה לפני 6 שנים עם משפחתה מהיישוב תקוע שבו גדלה לירושלים, והרגישה על בשרה את הפער העצום שבין החיים ביישוב לבין העיר הגדולה. אבל היא לא מתחרטת על זה לרגע.

דווקא בעיר, רשות הצעירים, ותחום משפחות צעירות ו"שכונה צעירה" שבתוכו, הצליחו ליצור קהילה ולצמצם את הפער בין התושבים לשכניהם וביניהם לבין העירייה. "הפרויקט התחיל אחרי שמיכל סלה נרצחה ב-2019 ביישוב רמת מוצא", מספרת כהן. "היא הייתה קרובה מאוד לחברה הירושלמית, והיו הרבה יוזמות של מיגור האלימות, אבל אנחנו חשבנו איך נשים בגיל של מיכל, משפחות צעירות, יכולות להיראות יותר, ושמצב כזה לא יתפוצץ ביום בהיר אחד".

כהן מספרת שהצוות הבין שמה שהיה עוזר לסלה היה שכנה שרואה אותה וערה למה שקורה. כך נולד פרויקט "בבניין", שהוא כיום אחד הפרויקטים המרכזיים בתחום. "אחרי המון חשיבה ומחקר, וכנס שעשינו בנושא, הפנינו שליש מהמשאבים שלנו לנושא של תושבים פעילים וליצירה של קהילות, גם באמצעות המרחבים הפיזיים וגם ביצירת ההיכרות והנכונות להיפגש".

חצר משותפת, כמו ביישוב

הסיפור של "שכונה צעירה", הזרוע המבצעת של אגף משפחות צעירות ברשות הצעירים של עיריית ירושלים, התחיל אצל כהן ממקום אישי. היא עברה עם בעלה וארבעת ילדיה לדירה בבניין בשכונת ארמון הנציב. "דירה של 90 מטר, קטנה יותר מהפרגולה של הבית שבו גרנו בתקוע", היא מספרת. "אבל בעלי נדלק על הדירה עם הנוף היפה במחיר הסביר". כהן לא הבינה איך יסתדרו בלי החצר שהילדים היו רגילים אליה, כשכל מה שהיה בבניין הוא חצר חולית ומוזנחת, שתי קומות מתחת לדירה שלהם. "ואז חברה אמרה לי שיש קול קורא ל'פלייס-מייקינג'. לא היה לי מושג מה זה, לא הייתי ממש בעולם הזה".

האחיות ג'משיד מופיעות בחצר האחורית של הבניין בארמון הנציב. קהילתיות, אקטיביזם ושירותים למשפחות (צילום: לילך כהן, רשות הצעירים)

כהן הובילה את הקמתה של חצר משותפת לבניין. גם בתקופה שבה לא ניתן היה להתרחק מהבית, החצר אפשרה כמה מהמפגשים החברתיים שהיו חיוניים בזמנים של סגר וריחוק חברתי. "המקום הזה הפך למרחב שלנו", היא מספרת. "יישרנו את השטח, עשינו דק ופינת מדורה לקומזיץ".

אחת הדוגמאות של כהן לשותפות של כולם באחריות על חצר הבניין, הוא דווקא הילדים שלה. אם לדייק, הלכלוך שלהם. עבור הורים צעירים רבים, מוצר חובה בכל בית הוא "פופייס". "בבית, הילדים יכולים להשאיר את האריזות הקטנות האלה בכל מקום, אבל בחצר? לא תראה אריזה אחת כזאת. הם בנו את הגינה הזו, הם צבעו את הקרשים, דפקו עם פטישים וסידרו וניקו. זה שלהם".

אלפי סיפורים כאלה מרכיבים את השכונה הצעירה. "שלוש הרגליים שהפרויקט עומד עליהן הן קהילתיות, אקטיביזם ושירותים למשפחות", מסבירה כהן. "האופן שבו אני יוצרת אתה זה נשען על העיקרון של ממ"ש – משמעות, מחויבות, שייכות".

החיבור של תושבים לאחריות על הסביבה שלהם נבנה באמצעות היכולת של רכזי שכונה צעירה לחבר אותם למקומות הרלוונטיים בעירייה. "אם אין צלייה מעל גן השעשועים", אומרת כהן, "התושבים יודעים למי לפנות כדי לתקן את זה".

יצירה של תרבות מפגישה

השינוי בנוף ובמרחבים כמובן נראה לעין, אבל מה שהקשה על כהן במעבר ירושלים היה דווקא השינוי באופי המפגש. "בתקוע יכולתי לקבוע פליי דייט מעכשיו לעכשיו, לצאת בשבת בבוקר עם קפה החוצה ותוך כמה דקות לפגוש כמה שכנות לפטפוט. המעבר לעיר היה לי טראומטי מהבחינה הזו".

לילך כהן. "הילדים בנו את הגינה, צבעו את הקרשים, דפקו עם פטישים וסידרו וניקו. זה שלהם" (צילום: בן רייזר)

היא רצתה ליצור 'קהילת חיים'. "יש שכנה שתשמור על הילד, הילדים יורדים למטה ויש עוד הרבה ילדים אחרים. זה גם יצר צרכים חדשים שעונים עליהם בבניינים, כמו מחסן משותף לציוד לילדים, תפילות משותפות לילדים וכמובן הגינות והפעילויות המשותפות".

איך נוצרת היכולת לפתח קירבה ונראוּת חברתית?
"אנחנו חושבים דרך איך האנשים יוכלו לדבר, איך ממקמים את פינות הישיבה, לא נשים מוזיקה חזקה כדי שאנשים יוכלו לדבר, פחות לצרוך תרבות פרונטלית ויותר ליצור תרבות מפגישה. דבר שני זה אקטיביזם קהילתי, יוצרים פורום תושבים שרוצים לשפר דברים בסביבה שלהם, ליזום ולהשפיע. כשמישהו משפיע על מרחב החיים שלו, הוא גם יוצר אינטראקציה וגם מרגיש משמעות. פחות עובדים עם מתנדבים שעושים מעשה אלטרואיסטי החוצה כלפי אנשים חלשים מהם, אלא יותר עם פעילים מתוך השכונה שמשפיעים על מרחב החיים שלהם לצרכים האישיים שלהם, ומשפיעים גם על הסביבה".

"אנחנו מתחילים תוכניות שחושבות איך אפשר לתכנן בניינים עם מינהל קהילה בעירייה, עם מינהלת התחדשות עירונית ועם אגף התכנון. אנחנו עושים עכשיו מחקר, סקר תושבים ולמידה מעמיקה איך אפשר להפוך התחדשות עירונית למוטת קהילה"

רוב השכונות בירושלים נבנות עכשיו לגובה, עם פחות חצרות משותפות ויותר מרפסת לכל בית. איך אפשר ליצור קהילתיות במצב כזה?
"בבניין גדול יכולות להיות כיום גם 100 משפחות, וזה דבר שמצריך התייחסות. קומפלקס שלם של 5-4 בניינים זה כבר בגודל של יישוב כפרי. ביישוב יש רכז ילדים, נוער, צעירים, גיל שלישי ועוד, וזה על אלף תושבים. במינהל קהילתי יש אותו מספר עובדים על 45 אלף תושבים. אז המטרה שלנו היא שצוות כזה יהיה בקומפלקס בניינים. יזם שבונה עכשיו פרויקט, בסופו של דבר ירצה לשים כסף על תשתיות קהילתיות, כי הוא רואה שזה כדאי לו, זה מה שאנשים רוצים".

יש לזה ביקוש?
"יש ביקוש שמגיע מהשטח. אנחנו מתחילים תוכניות שחושבות איך אפשר לתכנן בניינים עם מינהל קהילה בעירייה, עם מינהלת התחדשות עירונית ועם אגף התכנון. אנחנו עושים עכשיו מחקר, סקר תושבים ולמידה מעמיקה איך אפשר להפוך התחדשות עירונית למוטת קהילה, למשל במקום מרצפות לשים ספסלים, ליצור יותר אזורים מוצלים ויותר מקומות שאפשר לשהות בהם במשותף".

מה הציפיות מחברות הבנייה ביחס לזה?
"אנחנו כיום עושים הדלקת נרות קהילתית של הבניין, אבל עושים את זה בלובי. כיום לובי של בניינים חדשים הוא פחות מאפשר מאשר חדר גדול למפגש קהילתי. אז בשלבי התכנון של הבניין או הקומפלקס אנחנו חושבים איך אפשר להפגיש בין אנשים ולא רק להפריד ביניהם בשביל הפרטיות".

"אנחנו בני 40 בערך ורוצים תרבות לעצמנו"

"בדרך כלל האירועים שהרשות עושה לתושבים זה אירועים לילדים או לנוער, אבל פתאום עלה פה צורך לאנשים סביב גיל 40 וזה משהו שאנחנו מצליחים לפתור", מספר ניר זוארץ, בן 44 משכונת גילה, שהקים יחד עם חבריו את הפאב הקואופרטיבי "ברגי" בשכונת גילה. "לצאת עם בן או בת הזוג לפאב במרכז העיר זה סיפור, כי אם עכשיו הילד לא מרגיש טוב או קורה משהו, זה 45 דקות להגיע הביתה. פה אתה במרחק של כמה דקות מהבית וזה נותן הרבה יותר חופש".

פרויקט שכונה צעירה בגילה התחיל לפני 8 שנים. "התחילו לקדם את נושא הפעילויות המשותפות לילדים, והיינו חבורה של אנשים שכל אחד מהם הביא עוד כמה משפחות, ואלה היו האירועים, מפה לאוזן. בכל סיום של אירוע לילדים היינו עושים איזה 'לחיים' כזה, ובאחד האירועים עשינו מתודה פשוטה כזאת של 'מה הפרויקט הבא שלנו?' וכמעט כולם כתבו שהם רוצים משהו שיהיה לנו, שאנחנו בני 40 בערך ורוצים משהו לעצמנו". כך התחיל ה"ברגי", הפאב הקואופרטיבי בשכונת גילה.

"עשינו כמה אירועים בשכונה, מין אירועי פופ-אפ, כל פעם במקום אחר. כל אחד שם 100 שקלים ומתארגנים על בירות, מוזיקה ומקום". אך הקמת פאב בשכונת גילה הפריפריאלית בת 40 אלף התושבים, שבה יש רק בית קפה אחד, הצריכה הרבה מאמץ ועזרה מהרשויות.

התושבים פנו לאגף לקידום עסקים חברתיים בעירייה, שהחל לגדול אחרי הקמת עסקים ופאבים קהילתיים נוספים, כמו "המפלצת" בקרית יובל, "בארמון" בארמון הנציב, "זאביק" בפסגת זאב ועוד.

"קיבלנו חיבוק מהעירייה והוקמה חממה לפיתוח עסקים", מספר זוארץ. "קיבלנו ליווי מפאב המפלצת והתחלנו להתקדם. בשלב מסוים גם המינהל הקהילתי נרתם לעניין ונתן לנו מקום חדש, מועדון נוער נטוש. התחלנו עם כמה אירועים וראינו שאנשים ממש נרתמים לעניין. אנחנו מסיימים את האירוע והאורחים תופסים מגב ודלי ומתחילים לשטוף את המקום. הבנו שיש פה רצון משותף והקמנו אגודה שיתופית".

מסיבה להורים בגילה. "פתאום אתה לא מתחיל לחפש אלטרנטיבות בשכונות אחרות" (צילום: דור פזואלו)

מקום הבילוי החדש מאפשר הרבה יותר חופש להורים. "פתאום אתה לא מתחיל לחפש אלטרנטיבות בשכונות אחרות, ואתה מרגיש שגילה זו שכונה שיותר שווה לחיות בה", הוא מספר. "במשך שנים התושבים הרגישו שהם חיים בשכונת שינה, אבל עכשיו הם מרגישים טוב יותר. אני חושב שאם יהיו עוד 30 כאלה זה רק יעזור לירושלים להישאר יותר ירושלים".

בירות מהחנות, חשמל מהפלאפל

"בכלל לא אני התחלתי את זה", אומר שלומי לב-חיים, בן 37 משכונת ארמון הנציב. "בחור בשם אסף שחר היה בחממת יזמות של המינהל הקהילתי, הוא היה צריך להביא פרויקט, וכיליד לונדון, הראה שרק ברחוב שבו הוא גדל יש 8-7 פאבים. בארמון הנציב יש 17 אלף תושבים ואין פאב".

שחר החל לגייס אנשים בפייסבוק. "פאב המפלצת היה האחות הגדולה שלנו, והמנהלות שלו ליוו אותנו בכל תהליך ההקמה", מספר לב-חיים. "הגענו לפלאפל השכונתי ואמרנו לו: 'תשמע, אתה סגור בערבים, אנחנו רק צריכים כיסאות, חשמל ומקרר בשעות הערב'. הוא נתן לנו להשתמש בחשמל ובמקרר לאורך הקיץ בכל חמישי בערב, אז התחיל להתגבש הגרעין הראשוני שנעשה מחויב לעניין ועזר לדחוף את קמפיין מימון ההמונים שלנו לקניית אוטובוס ישן ושיפוץ שלו".

הסכום הושג, האוטובוס נקנה, ונוספו לו בר, ספסלים, חשמל וכל מה שפאב צריך כדי לפעול. "עשינו אירוע פתיחה ואמרנו לעצמנו שנשמח אם יגיעו 50-40 אנשים, ובסוף הגיעו 400", מספר לב-חיים. "אנשים חיכו חצי שעה בתור כדי לשתות בירה חמה".

שלומי לב חיים מגיש בירה ב'בארמון' בארמון הנציב. "עשינו אירוע פתיחה ואמרנו לעצמנו שנשמח אם יגיעו 50-40 אנשים, ובסוף הגיעו 400" (צילום: חנני הורוביץ ותומר מליחי)

בניגוד לאחותם הגדולה מקרית יובל, ה"בארמון" לא פתוח בשבת. "אנחנו שומרים על הצביון השכונתי ומאמינים שהדרך צריכה להיות משותפת", הוא מסביר. "לכן, אף שיש מי שהיו שמחים להגיע לשתות בירה בשישי בערב, המקום לא פתוח בשבת".

לב-חיים מספר שהשינוי שעוברת השכונה, שמתבסס על פעולה קהילתית של תושבים החיים בה, ולא על הקמת מגדלי ענק, מושך אנשים לעבור לשכונה. השינוי, לדבריו, הוא חלק ממארג שלם שמתקיים בשכונה, שכולל את המינהל הקהילתי שמקצה לכך משאבים, רכזת שכונה צעירה במשרה מלאה שיוצרת את החיבורים בתוך השכונה ועם גורמים בעירייה, וכמובן התושבים שמקבלים רוח גבית ופועלים במרץ.

מלבי מהחלון ב'בארמון'. "אנשים מגיעים לגור פה לא כי בונים פה מגדלים חדשים ויפים, אלא כי יש פה אנשים טובים ויש יצירה קהילתית" (צילום: חנני הורוביץ ותומר מליחי)

"אנשים מגיעים לגור פה לא כי בונים פה מגדלים חדשים ויפים, אלא כי יש פה אנשים טובים ויש יצירה קהילתית", הוא מספר. "אפשר לראות את זה אפילו בפאב, שמגיע אליו מגוון גדול של אנשים, מחבר'ה בני 25 עד אנשים בני 70 שגדלו בשכונה".

חוכמת רחוב, מקננים בגוננים והפיראט מכורדיסטן

שכונת הקטמונים הייתה מאז ומעולם שם נרדף לשכונת עוני ופשע, שאותה מעטרים רחובות עם שמות של גדולי הרוח היהודים מתקופת המשנה. דרור עמדי (35), תושב השכונה שיצא לה שם של שכונה צפון-אפריקאית, הבחין בכך שרוב העולים לשכונה בשנות ה-50 הגיעו בכלל מכורדיסטן.

"התחלתי לשאול את המבוגרים בשכונה על הסיפורים שלהם, וככה נולד פרויקט 'חוכמת רחוב', שבו פותחים את הבתים ותושבים מגיעים פשוט לשמוע וללמוד את הסיפורים המדהימים שיש לאנשים פה", הוא מספר. "חיברנו את זה עם שמות הרחובות, שאנשים יכירו קצת יותר ממה שיש על שלט הרחוב, מי היה יוסי בן יועזר או המלך אנטיגונוס".

דרור עמדי עם שכנתו גאולה בקטמונים. "התחלתי לשאול את המבוגרים בשכונה על הסיפורים שלהם, וככה נולד פרויקט 'חוכמת רחוב', שבו פותחים את הבתים ותושבים מגיעים פשוט לשמוע וללמוד" (צילום: שבתאי עמדי)

בפסטיבל שיזם עמדי עם תושבים נוספים בשכונה, הם חילקו מגנטים עם משפטים כמו "יהי ביתך בית ועד לחכמים", ואת החכמים המתגוררים בשכונה, הפגישו עם כלל התושבים. "עזיז שבירו, שהיה משיט רפסודות ומבריח יהודים וסחורות מכורדיסטן, אדם בן 93, סיפר את סיפור העלייה שלו. אתה מגלה שהוא היה סוג של פיראט, רק מהצד של הטובים".

האירועים כוונו לכך שתושבי השכונה פתחו את בתיהם, "הייתה הרצאה של ד"ר לננו-טכנולוגיה; ד"ר ליהדות, חנה פנחסי, שעשתה שיחה עם שכן שלה, שהוא צייר שהציג תערוכה, הכול באותו רחוב", מספר עמדי. "היה אירוע עם רבנים וגבאים שסיפרו על בתי הכנסת, אירוע עם מוזיקה כורדית, הייתה פה סדנה של שחקני רחוב שסיפרו על הרחובות, שיחקו כל מיני דמויות היסטוריות".

עמדי חושב על היכולת של השכונה להיות מוקד משיכה לגאווה ומורשת עבור תושבי השכונה והאזור. "אנחנו רוצים שתהיה פה יותר תמיכה ומקצב של אירועים, למשל היה פה את הסנדלר הראשון בירושלים, אז אפשר לעשות שם שלט על זה, רוב העולים מכורדיסטן פה הם מאותה עיר, זאח'ו, למה לא לעשות כיכר לכבוד יהודי זאח'ו, למשל?"

"אנחנו רוצים שתהיה פה יותר תמיכה ומקצב של אירועים, למשל היה פה את הסנדלר הראשון בירושלים, אז אפשר לעשות שם שלט על זה, רוב העולים מכורדיסטן פה הם מאותה עיר, זאח'ו, למה לא לעשות כיכר לכבוד יהודי זאח'ו, למשל?"

פרויקט "מקננים בגוננים" שיזם עמדי בתמיכת גופים ירושלמיים, בהם העירייה ורשות הצעירים, הגיע מעולם של אהבה לציפורים ומחשבה על טבע אורבני. "עשינו אירוע מאוד גדול באחת החורשות שהעלתה את המודעות להיעלמות של הציפורים שכולנו מכירים, וחילקנו תיבות קינון שונות שהציפורים הקטנות יוכלו להיכנס אליהן והציפורים הגדולות לא יוכלו לפגוע בגוזלים או בביצים. אני רואה את הירגזי עכשיו מקנן בחצר והילדים מתרגשים ולומדים מזה המון".

"השפעה מייצרת חיבור לשכונה"

בירושלים דבק דימוי של עיר ש"מנסה להשאיר את הצעירים החילונים בתוכה". שלמה לוי (42), מנכ"ל רשות הצעירים בעיריית ירושלים, לא מסכים. "אנחנו לא מנסים להשאיר אנשים, אלא להפוך את העיר לאטרקטיבית. מי שרוצה ויכול להישאר, מוזמן".

פרויקט "שכונה צעירה" התחיל ברשות הצעירים לפני 11 שנים, ומאז תפס תאוצה, כשהמטרה היא להכיר בכך שיש הרבה מאוד צעירים שחיים בעיר, לתקופה של כמה שנים או להשתקעות. "אנחנו שואפים לתת מענה לכל סוגי האוכלוסיות האלה", אומר לוי. לרשות יש שלושה מרכזי צעירים: מרכז כללי בשכונת מוסררה, מרכז ערבי בשועפאט ומרכז חרדי ברוממה.

ג'רוז סייל – קניון קהילתי ב"סילו קפה" במושבה הגרמנית. "שכונה צעירה מקשרת את התושב לעירייה" (צילום: ינון פוקס)

ברשות מועסקים 60 עובדים, ולוי הוא מהמבוגרים שבהם. "הרבה מהידע שיש לנו הוא מהעובדים שלנו, שהם בעצמם צעירים", אומר לוי. הוא מתגאה בכך שירושלים היא העיר הראשונה בישראל שיצרה מדיניות צעירים, ועוסקת גם בפעילות מחקרית ענפה בנושא.

"הדבר הכי משמעותי ששכונה צעירה עושה זה את הקישור הזה בין התושב לעירייה", מספר לוי. "השפעה מייצרת חיבור. זה הדבר הכי חשוב, שאם לתושב יש יכולת להשפיע, זה מחבר אותם וגורם להם לרצות לקחת אחריות ולהישאר בעיר בשכונה".