בישראל כיום כ-200 אלף דורשי עבודה הרשומים בלשכות התעסוקה, ומספרם של המובטלים, כולל אלו שאינם רשומים בלשכות התעסוקה, גבוה עוד יותר. אבטלה ואי-השתתפות בכוח העבודה הן תופעות מורכבות, המושפעות מגורמים שונים ונוגעות לגופים רבים. את הגורמים המרכזיים המשפיעים על תופעות אלו ניתן לחלק לשני סוגים: חסמים מבניים וחסמים אישיים.

החסמים המבניים הם צמצום הביקוש לעובדים מקומיים, ובמקביל – מדיניות ממשלתית של הכנסת מהגרי עבודה לשוק העבודה המקומי במטרה לשחוק שכר; היעדר מדיניות ממשלתית ומוניציפאלית לעידוד יצירת מקומות עבודה (כמו סבסוד שכר לעובדים במקומות מוחלשים, סיוע כספי ליזמים, פיתוח תחבורה ציבורית ועוד); פרויקטים לאומיים המתבצעים אך ורק באמצעות מהגרי עבודה (דוגמת מנהרות הכרמל או הרכבת הקלה בגוש דן); שכר נמוך (בשל שכר מינימום נמוך והתחמקות מעסיקים מלשלם), שאינו מחלץ את העובדים ממעגל העוני; הפסקת תשלום קצבאות עם קבלה לעבודה (שהשכר בה נמוך ולכן לא מחלץ מעוני); תפקוד המערכות האחראיות על איתור מקומות עבודה; אי-התאמה בין מקומות העבודה לבין המאפיינים של אוכלוסיות מסוימות (כמו חרדים או אנשים עם מוגבלות); היעדר שירותים תומכי עבודה (כמעונות יום ומשפחתונים מסובסדים, ותחבורה ציבורית יעילה וזולה); הפרטת מנגנוני ההכשרה המקצועית והיעדר מסגרות להסבה מקצועית; שילובו של משרד העבודה בתוך משרד הכלכלה, הדואג בעיקר לאינטרסים של המעסיקים.

החסמים האישיים הם היעדר השכלה והכשרה לעבודה; היעדר ניסיון תעסוקתי, המונע פעמים רבות ממובטלים להתקבל לעבודה; מגבלות בריאותיות; גיל מבוגר; שחיקה מתהליך ארוך של חיפוש עבודה; תחושת ערך עצמי נמוכה, שחיקה בעבודה (במיוחד בענפים דוגמת בנייה והוראה).

הגורמים המבניים והאישיים אינם מנותקים זה מזה, כי אם קשורים האחד בשני ואף מזינים האחד את השני. כך, למשל, מי שסובל מחסמים מבניים ואינו מצליח למצוא עבודה, סביר להניח שגם יחוש תחושת שחיקה מהחיפוש העקר ושתחושת הערך העצמי שלו תינזק. מדובר גם במעגל סגור – ככל שהאדם המובטל נתקל בקשיים וחסמים ומתקשה למצוא עבודה אשר תאפשר לו להתפרנס בכבוד, כך גדלים הסיכויים שייכשל בכך גם בעתיד. ואולם, אין משמעות הדבר שאדם זה אינו "עובד" – במובן המעמדי, רוב-רובם של המובטלים הם אכן עובדים: הם מעוניינים לעבוד, מחפשים עבודה באופן פעיל, אך שוק העבודה פוגע בהם שוב ושוב ומונע מהם את מה שמגיע לכולנו – להתפרנס בכבוד.

אם כך, מה ניתן לעשות למען אותם עובדים מובטלים? גופים שונים עוסקים בנושא התעסוקה בישראל: משרדי ממשלה, המוסד לביטוח לאומי, רשויות מקומיות, ארגונים התנדבותיים, קרנות, ועוד. למרות זאת, העובדים המובטלים בישראל כמעט שאינם זוכים להגנה: השתייכותם (על-פי-רוב) לאוכלוסיות מוחלשות, העובדה כי גופים רבים העוסקים בנושא מטפלים בסוגיה אחת או במספר סוגיות מוגבל הנוגעת למובטלים, והעובדה כי אין להם "לובי" חזק או מנופי לחץ על מקבלי ההחלטות, הופכת אותם לציבור שקל להפעיל כנגדו גזרות ולמנוע ממנו הטבות. הוכחה פשוטה לכל זה היא העובדה כי למרות שבשנים האחרונות מוסיף המשק הישראלי לצמוח, וזאת בניגוד למגמת המשבר בארצות המפותחות, הרי שלא נרשם צמצום משמעותי במספר המובטלים. באותם המקרים בהם נרשמת ירידה באבטלה, היא באה לידי ביטוי, לרוב, בגידול במשרות המוגדרות חלקיות וזמניות או בשכר נמוך מאוד.

יתר-על-כן, הממשלות אינן נוקטות בצעדים מעשיים למאבק באבטלה, ואילו לחברות הפרטיות אין אינטרס מהותי במאבק כזה. אומנם יש מי שמבקשים להציג את המגזר הפרטי כ-"מייצר מקומות עבודה", אולם נתונים המתפרסמים תדיר מטילים ספק בקביעה נחרצת זו. הנה רק דוגמה אחת לכך: "בשנים 2005 עד 2010, נהנתה חברת התרופות 'טבע' מלא פחות משליש מכלל הטבות המס, כ-10 מיליארד שקלים, שהעניקה המדינה לחברות מייצאות, אולם תרומתה להיקף המועסקים בענפי התעשייה והתוכנה היה מאכזב, ועמד על 1% בלבד" ("גלובס", 7.9.2015).

מדיניות הממשלה כלפיי מובטלים אינה תומכת, כי אם לעומתית ומערימת קשיים – תקופת אכשרה ארוכה יותר מאשר ברוב מדינות העולם, אשר מקשה בעיקר על צעירים לקבל דמי אבטלה; תקופת זכאות לקבלת דמי אבטלה שהינה נמוכה מאשר ברוב מדינות המערב; התרכזות בהשמה בעבודה, ולא ביצירת אופק תעסוקה והשקעה בשוק עבודה שיכול להבטיח פרנסה בכבוד ועם כל הזכויות; הפחתת דמי האבטלה לצעירים; ביטול הדרישה להציע למובטל עבודה התואמת את השכלתו והכשרתו; ביטול הזכאות לדמי אבטלה במהלך הכשרה מקצועית ועוד.
לאור צעדים אלו ואחרים, לא פלא הוא ששיעור מקבלי דמי האבטלה מתוך מספר הבלתי מועסקים הוא נמוך מאוד בהשוואה למדינות אחרות בעולם, ועומד על 23.5% בלבד, וכי האוכלוסיות המוחלשות – ובמיוחד האוכלוסייה הערבית – סובלות מאבטלה באחוזים גבוהים יותר, ובאופן שאינו פרופורציונלי לחלקם באוכלוסייה הכללית.

מיהם העובדים המובטלים?

כפי שנאמר בפסקה האחרונה, ציבור העובדים המובטלים אינו עשוי מקשה אחת, ובקרב אוכלוסיות מוחלשות אנו רואים שיעורי אבטלה באחוזים גבוהים מבאוכלוסיות אחרות. מצב זה נכון במיוחד ביחס לחברה הערבית, אך לא רק לה: חרדים, יוצאי אתיופיה, להט"בים ועוד סובלים גם הם מתופעה זו, וכמובן – נשים, במיוחד בקרב אוכלוסיות אלו. ההתעלמות ממצוקתן של אותן אוכלוסיות, היעדר הצעות לפתרונות המיועדים להן וחוסר המעש המתמשך של הממשלה בנושא, נובעים בדיוק מאותה סיבה בה הממשלה – וכולנו בעקבותיה – מתעלמים מכך שרוב-רובם של אנשים אלו הם אנשים שעבדו בעבר ומבקשים לשוב ולעבוד, ואינם "פרזיטים המבקשים לחיות על חשבון אחרים", כפי שנהוג לציירם. הסיבה לכך היא תפיסה ניאו-ליברלית קיצונית, שאינה רואה אנשים – אלא מספרים, מקדשת את "הצמיחה" ומתעלמת מהאנשים עצמם, שאינם זוכים ליהנות מפירותיה. זוהי תפיסת עולם שרואה בהון את חזות הכל, ואילו זכויות עובדים וערכים של שוויון וחברה צודקת רק מפריעים לה בדרכה. בתפיסה הניאו-ליברלית, בני אדם משמשים רק ככוח עבודה, והעובדה כי ישנם מובטלים, משמשת כשוט וכאיום על העובדים, שלא יעזו לדרוש את שמגיע להם, או שיוחלפו באחרים. בתפיסה כזו, הסולידריות החברתית מוחלפת במסר כי כל אדם לעצמו. זוהי מדיניות של הפרד ומשול, שכל מטרתה היא ליצור תנאים אופטימליים לבעלי ההון, על חשבון כל האחרים, על חשבון כולנו. לכן חשוב למחזיקים בה לצייר את העובדים המובטלים כמי שמבקשים לחיות על חשבון אחרים, ואת האוכלוסיות המוחלשות כ"בכייניות" או "טפיליות".

אבל אין זה חייב להיות כך. ברחבי העולם, איגודי עובדים עומדים לצד ציבור העובדים המובטלים, ואיגודי מובטלים שונים קמים. אנשים מבינים כי רק יחד יוכלו להיאבק במערכת הכלכלית המדרדרת אותם לעוני, וכי סולידריות בין עובדות ועובדים, בין אוכלוסיות שונות, בין מי שמחזיקים כעת בעבודה ומי שמבקשים להשתלב בשוק העבודה, אינה רק "ערך" יפה, כי אם הדרך היחידה לדאוג לטובת כולנו וליצור חברה שוויונית וצודקת, עבור כולנו. בישראל, בה השיסוי של אוכלוסיות האחת בשנייה כה חזק, חובה עלינו להשמיע את אותו המסר. ההסתדרות, כתנועה חברתית רחבה וכארגון עובדים, צריכה גם היא לעשות זאת: להבהיר כי עובד מובטל הוא עדיין עובד, לעמוד לצדו ולשמש לו כבית. כך תדאג ההסתדרות לא רק לאינטרס של אותו עובד מובטל – אלא לאינטרס של העובדות והעובדים כולם.