הזוכים בפרס ברנר 2022 הם תמר וייס-גבאי על ספרה "החזאית" בהוצאת לוקוס, שלומי חתוכה על ספרו "יבשת" בהוצאת טנג'יר ושרון אס על ספרה "המגרפה" בהוצאת אפיק. הפרס מוענק על ידי אגודת הסופרים בראשות צביקה ניר, ובתמיכת רחל ומשה ינאי. הפרס מוענק מאז 1945.

מנימוקי חבר השופטים: "בשפה מדודה ומדויקת מאירה תמר וייס-גבאי בספרה 'החזאית' את עולמן של שלוש דמויות, בנות משפחה אחת, במרחב מדברי המצוי על סיפו של אסון טבע. כל אחת משלוש הדמויות העומדות במרכז הספר: החזאית, המורֵה והנערה מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם הטבע הקמאי ורואה בו אמצעי לכינונו של שיח פנימי עשיר ורגיש. זוהי יצירה ספרותית סימבולית-פסיכולוגית דקת-אבחנה המתארת את קו התפר שבין הפראי למבוית ואגב כך בוחנת הן את חרדתו של האדם מפני אותו טבע, הן את תשוקתו הקמאית אליו ואל האפשרויות האלימות הטמונות בו".

כמו כן החליטו השופטים להעניק ציון לשבח לספרה של שרה שילה, "משפט אהבה" (הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים). מנימוקי השופטים: "הספר 'משפט אהבה' מאת שרה שילה ראוי לשבח מכמה וכמה בחינות. הוא כתוב במקוריות נועזת ומענגת, עיקר מלאכת הסיפור נמסר בו לעולם הדומם: קירות הבית וחפציו רוחשים חיים, הם מודעים לנימי הנימים של הנפשות הדרות ביניהם, וכל אחד מהם אף מציג פרספקטיבה ייחודית על העולם.

כתיבתה של שילה עושה שימוש נפלא ורגיש בעברית, וממצה את סגולותיה הייחודיות כדי לדובב את האילם והנסתר. ואילו הסיפור עצמו מכמיר לב, נוגע בסוגייה הנמצאת בחזית החקירה האנושית ובמקביל חוזר באופן נוקב לשאלה העתיקה על טיבה של אהבה".

פרס ברנר לספר שירה מוענק על ידי אגודת הסופרים אחת לשלוש שנים. בחבר השיפוט: פרופ' תמר סוברן, ד"ר ננה אריאל, ד"ר לילך ניישטט.

מנימוקי חבר השיפוט: "כמו יוסף חיים ברנר לפניו, שלומי חתוכה הוא משורר שנטל לעצמו את זכות הצעקה. ספרו 'יבשת' הוא יצירה מטלטלת ומורכבת המבצרת גבולות ופורעת אותם: ״כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל, שׁוֹמֵר/ שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים וְעַד/ הַלַּיְלָה לֹא מַחֲזִיק/ מַעֲמָד וְנִרְדָּם,/ וּבַלַּיְלָה הֶפְקֵרוּת:/ מִי שֶׁרוֹצֶה/ נִכְנָס״. פתחי הגוף, הפצעים, הם השערים לשירה הנרקמת בבשר".

על ספרה של שרון האס "המגרפה" כתב חבר השיפוט: "שרון אס מותחת בשירתה קווים קוסמולוגיים במרחב ובזמן, קושרת בין הספרות לבין תנודות הגוף והנפש; ההתרחשויות בבית, בעיר ובטבע; יחסיה עם האב והאם, האהובה והבן; דמויות מיתיות ומזדמנות. בספרה של אס העברית מתגלה מחדש כמגרפה: כלי המעבד את חומרי החיים לכלל שירה רעננה ועמוקה, שיש בה תאווה קניבלית ותשוקה למשמעות, תנופה ודמיון: “כְּקוֹסֵם בְּלוֹאִים אֲנִי מְזַמֶּנֶת/דְּמוּת שֶׁאֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לְאִישׁ/ הִיא בַּת הַמָּקוֹם/ וְהִיא בְּעִבְרִית, כִּי אֲנִי כָּאן גַּם אִם אֵינִי מְבִינָה/ אֶת הָאָרֶץ וּלְשׁוֹנוֹתֶיהָ, אֲנִי יוֹדַעַת לְהִסְתַּדֵּר בָּרְחוֹב:/ כַּמָּה פְּעָמִים גּוּף יָכוֹל לְהִקָּרֵא לַחַיִּים לִפְנֵי שֶׁיִּזְנַח אֶת הַקְּרִיאָה".

כמו כן החליט ועד השיפוט כי ציון לשבח יוענק למשוררת ציפורה הלר-אלאור על ספרה "ובכל זאת מתלקח האור". מנימוקי השופטות: "שירתה של ציפורה הלר-אלאור היא בבחינת נס. לקראת העשור העשירי לחייה, ספרה 'ובכל זאת מתלקח האור' מגולל קורפוס שירי יוצא דופן שנבנה בהתמדה, בהיחבא ובבדידות לאורך עשרות שנים. שירתה של הלר-אלאור רוויה בטוהר, רעננות, צלילות, חכמה, אור ויופי.

בשפה ייחודית ובכושר ביטוי מפתיע הלר-אלאור מזקקת שירה שיש לה אופי רליגיוזי ייחודי: ״מָה יָפֶה עֵץ הַזַּיִת/ בְּפֶתַח בֵּיתִי./ עָלָיו הַקְּטַנִּים,/ גִּזְעוֹ הֶחָלוּל,/ זֵכֶר מִקְדָּשִׁים עַתִּיקִים./ וּמָה עַל הַזִּקְנָה שֶׁלִּי?״