שוב מוצא עצמו איל ההון המתועב הארווי ויינשטיין באולם בית המשפט, הפעם בלוס אנג'לס, בזמן שאלו שהעלו את ההאשמות נגדו מסמנות החודש ציון דרך משמעותי: חמש שנים מאז ההאשטאג התמציתי MeToo# הצית תנועה חברתית רחבה.

סוכנות הידיעות AP חזרה אל לואיזט גייס ואנדריאה קונסטנד, שתיים מהמתלוננות בשתי פרשות מהזכורות ביותר של עידן MeToo – ויינשטיין, שכבר הורשע בתיק בניו יורק, וביל קוסבי, שהורשע ולאחר מכן יצא לחופשי – כדי לשמוע מהן כיצד חייהן השתנו, האם יש להן חרטות, ועד כמה הן מרגישות תקווה בעקבות אוסף ההכרעות המשפטיות שאינו חד משמעי.

שוחחנו גם עם האישה שטבעה את המונח לראשונה – טראנה בורק, פעילה ותיקה למען נפגעות אלימות מינית ונפגעת מינית בעצמה, על המסע שלה, החוסן של התנועה והאתגרים לעתיד.

לואיזט גייס: תביעה משפטית ומחזמר

לואיזט גייס רואה את עצמה כבת מזל: כשהיא ניסתה לברוח מניסיון התקיפה לכאורה של הארווי ויינשטיין בחדר המלון, הדלת הייתה פתוחה והיא הצליחה להימלט.

גייס, שחקנית לשעבר ותסריטאית, האשימה ב-2017 את ויינשטיין בניסיון לאלץ אותה לצפות בו מאונן בשירותים במלון ב-2008, והייתה המתלוננת המרכזית בתביעה ייצוגית נגד מי שהיו אז האולפנים שלו.

לואיזט גייס במסיבת עיתונאים של קבוצת "שוברות שתיקה" שקראה לנשים לחשוף את מעשיו של הארווי ויינשטיין. "התנועה בהחלט עצרה תוקפים מיניים שרצו לממש את נטיותיהם" (צילום: AP Photo)

אבל המאבק דרך מערכות המשפט – חוויה שתסכלה אותה מאוד – לא היה האמצעי היחיד שנקטה גייס בתגובה. היא גם כתבה מחזמר בשם "הנערה הנכונה" (“The Right Girl”), שאמנם התעכב בגלל המגפה, אבל עתיד לעלות על הבמות ב-2023. ההצגה, עם צוות הפקה ידוע שכולל את המוזיקאית דיאן וורן, מספרת את סיפורן של שלוש נשים בדרגות שונות של כוח, הנאלצות להתמודד עם תוקף מיני סדרתי במקום העבודה.

"אנחנו מבינים שמערכת המשפט עדיין לא נמצאת במקום הנכון להפיל אנשים כאלה", אומרת גייס. "מי שמפילה אותם זו החברה".

המחזמר מבטא את השקפתה של גייס שהחברה התקדמה מהר יותר ממערכת המשפט בכל הקשור להפנמת הלקחים של MeToo, אם כי עדיין בצורה לא מושלמת.

"אני חושבת שהתנועה בהחלט עצרה תוקפים מיניים שרצו לממש את נטיותיהם", אומרת גייס. "הם רואים היום את נורות האזהרה, כך שיש פחות סיכוי שיבצעו את זממם, אבל אני חוששת שיש ביניהם כאלה שעדיין הולכים על זה".

לפעמים יש לה חרטות על שיצאה החוצה עם הסיפור שלה. היא דאגה מההשפעות על ילדיה, כיום בני 7 ו-5 – כשהקטן היה רק ​​בן שבועות ספורים כשהפרשה התפוצצה. אבל הילדים שלה היו גם הסיבה שגרמה לה להבין שהיא חייבת להילחם.

"כדי לעשות שינוי גדול יותר עבור נשים וילדים – עבור הילדים והילדות שלכם ושלי", אמרה, "היה חשוב שאקום ואדבר".

זו גם הסיבה שגייס, 48, ממשיכה לעודד נפגעות צעירות אחרות לדבר – אף שהיא מבינה את הסיבה שלהן לא לרצות בכך. "אף אחת לא רוצה שהשם שלה יהפוך להיות מקושר אוטומטית עם השם של הארווי ויינשטיין. גם אני לא", היא נוהגת לומר להן. "אבל אנשים כמוהו לא ייעלמו אם לא נמשיך לצעוק בקול את המעשים שלהם".

אנדריאה קונסטנד: "זה היה הדבר הנכון לעשות"

עבור אנדריאה קונסטנד, המתלוננת המרכזית בתיק הפלילי נגד ביל קוסבי, חמש השנים האחרונות היו מטלטלות, שלא לדבר על העשור הקודם.

המשפט של קוסבי, שהתנהל ב-2018, היה הראשון להעמיד לדין ידוען בעידן MeToo, ועורכי הדין של קוסבי ציירו אותה במהלכו כ"נוכלת". למרות זאת, חבר המושבעים הרשיע את הקומיקאי המזדקן בסימום ותקיפה מינית שלה ב-2005, ושופט שלח אותו לכלא. אלא שבשנה שעברה שחרר בית משפט לערעורים בפנסילבניה את קוסבי לחופשי.

אנדריאה קונסטנד באולם בית המשפט בפנסילבניה בעת השימוע של ביל קוסבי. "הרבה טראומה השתחררה. לשמור סודות בבטן זה מתכון למחלה" (צילום: AP Photo)

קונסטנד פנתה למשטרה כשנה לאחר התקיפה של קוסבי, שלטענתו הייתה "יחסים בהסכמה". התובע אז סירב להגיש כתב אישום, ומאוחר יותר הצהיר שהבטיח לקוסבי שלא יוגש נגדו כתב אישום. ההבטחה הזו התגלגלה למחלוקת משפטית סוערת, שהביאה לביטול ההרשעה. גם חבר המושבעים הראשון שדן בתיק ב-2017 לא הצליח להגיע להכרעה.

במהלך השנים המטלטלות האלה, קונסטנד שמרה על שלווה. היא מאמינה שאלו רק חבלי הלידה של התנועה. "אני חושבת שזהו פרק זמן שנחוץ לכולנו כדי שנהיה מסוגלים להתמודד עם ההכרה עד כמה עמוקה הבעיה של אלימות מינית – בחדרי ישיבות, בתאגידים, בתעשיית הבידור ובאופן כללי בכל העולם", היא אומרת בשיחה שקיימנו איתה החודש מביתה ליד טורונטו, מקום מפלט כפרי שלדבריה מספק לה שקט ושלווה. "הרבה טראומה השתחררה", היא מוסיפה. "לשמור סודות בבטן זה מתכון למחלה".

קונסטנד, 49, ממשיכה לעבוד כמטפלת במגע, ובמקביל פועלת לקדם חקיקה שתנסח הגדרה חוקית ליחסים בהסכמה. גם המושבעים במשפט של קוסבי בפנסילבניה וגם המושבעים במשפט ויינשטיין בניו יורק התלבטו בנושא וביקשו הגדרה כזו – אבל בשתי המדינות החוק שותק בסוגיה.

היא כתבה ספר על זיכרונותיה, והקימה קרן לסיוע לנפגעות תקיפה מינית בהחלמה הפיזית, הרוחנית והרגשית. היא גם יצרה אפליקציה שבה נפגעים ונפגעות יכולים לחפש שירותים שמכירים בטראומה.

"לא היה לי שום דבר להרוויח, רק להפסיד", אומרת קונסטנד על התלונה שהגישה במשטרה ב-2006. "נכנסתי לסיפור כלוזרית מוחלטת".

את כל המסע המטלטל שעברה היא מסכמת במילים: "זה היה הדבר הנכון לעשות", ומתייחסת לתנועות הרבות של MeToo בכל העולם: "יש כבר רבות שנפטרות מהבושה ושוברות את השתיקה".

טראנה בורק: לשמור על המומנטום

הארווי ויינשטיין, אר קלי, ביל קוסבי. שניים נמצאים בכלא, אחד שוחרר. לדברי טראנה בורק, זו בדיוק דוגמה איך לא למדוד את הצלחת תנועת MeToo. לשיטתה, לא מדובר בניהול רישום של "ניצחונות" ו"הפסדים" במשפטים מתוקשרים של ידוענים ומפורסמים. במקום זאת, כפעילה למען נפגעות אלימות מינית, בורק גורסת ששינוי תרבותי צריך להיות המדד המרכזי. ולפי הסטנדרט הזה, היא אומרת, התנועה רשמה הישגים "מעוררי השראה" בחמש שנים.

"לפני חמש שנים וחצי לא היינו מנהלות שיחה ארוכה וחוצת גבולות על אלימות מינית שממוסגרת כסוגיה של צדק חברתי", היא מסבירה. "המסגור תמיד היה של מעשה פלילי, או רכילות של מפורסמים".

טראנה בורק. "בלי MeToo, השינוי שחווינו בחמש השנים האחרונות היה לוקח 20 שנה" (צילום: AP Photo)

בורק, 49, טבעה את המונח MeToo – "גם אני" – כחלק מהפעילות החברתית שלה, יותר מעשור לפני שהציוץ עם ההאשטאג שצייצה השחקנית אליסה מילאנו בעקבות ההאשמות נגד ויינשטיין הפך ויראלי.

רק שישה חודשים קודם לכן, נזכרת בורק, היא שהתה בנופש פעיל בקליפורניה, מחלקת חולצות וחולקת את חלומה להכניס חיים חדשים לפעילותה ולגייס מספיק כסף כדי לסייר בקולג'ים ובאוניברסיטאות בעלי אוכלוסיות גדולות של סטודנטים שחורים כדי להעלות שם את המודעות. ב-2017, כשתנועת MeToo החלה לצבור תאוצה ותשומת לב, הדאגה הראשונה של בורק הייתה שהעבודה שעשתה עד כה תחת הביטוי שלה תיטמע ותיעלם. אבל עד מהרה הבינה שיש כאן הזדמנות עצומה.

"סוג השינוי שאנחנו צריכות לראות הוא שינוי בר קיימא, ואנחנו עדיין מתאמצות להשיג אותו", אמרה. "אבל בלי MeToo, השינוי שחווינו בחמש השנים האחרונות היה לוקח 20 שנה, לכן זה מדהים".

בורק הקדישה את השנים האחרונות לבניית ארגון שיקדם את התנועה, ופרסמה טיוטת ספר זיכרונות תחת הכותרת "Unbound", שכולל תיאור כיצד היא עצמה נאנסה כשהייתה בת 7.

בורק מציינת בגאווה שמחקר חדש של מכון פיו מראה שהיחס בין התומכים למתנגדים לתנועת MeToo בקרב האמריקאים עומד על יותר מפי 2 לטובת התומכים. אבל נותרו עוד מאבקים, במיוחד סביב צירוף נשים שחורות, אמריקנים ילידים, טרנסים ובעלי נכויות לשיח, ובחיזוק גיוס התרומות. המטרה כעת, לדבריה, היא לשמור על המומנטום ולהחזיר את ההתלהבות הראשונית.

בורק אוהבת להזכיר שבשנה הראשונה לתנועה, כ-19 מיליון איש ואישה נכנסו לטוויטר כדי לומר MeToo, והעידו בכך על החוויה האישית שלהם בפעילות קולקטיבית רבת עוצמה. "זו הסיבה", היא אומרת, "שיש כאן תנועה שאי אפשר להתעלם ממנה".