בת גלים, השכונה הוותיקה על חוף ימה של חיפה, היא אחת היפות בעיר. אבל מלבד יופיה, יש לה גם היסטוריה מפוארת. בקצה המזרחי שלה, בין רחוב החי"ל לרחוב העלייה השנייה, הנוף הימי מתחלף בסבך ירוק שעוטף שורות-שורות של בנייני רכבת ישנים עם מרפסות קטנטנות, שמסודרים בכמה סמטאות צרות וצפופות עם שמות שקשורים לתקופה וחורגים מהנוף של השכונה. זהו שיכון הבריגדה – שיכון קטן וייחודי עם עבר מפתיע.

"לשכונת בת גלים יש קסם מיוחד", אומרת ההיסטוריונית יעל הורוביץ (58), שמתעדת וכותבת סיפורי חיים והנצחה. "כששוטטתי עם המצלמה בין שבילי השיכון הוקסמתי מהיושן הזה. מצב הבתים ממש מוזנח. הכול מתפורר, הרבה סדקים, סגירות או הרחבות שנעשו במרפסות הקטנות והן גדושות במיליון דברים. אבל בעיניי זה משום מה מצא חן. זה מרחב פנימי עצמאי שמורכב מכל מיני סמטאות קטנות, שבילים, כל התנועה במתחם מתבצעת באמצעות הליכה וללא כבישים, יש איים ירוקים מטופחים בין השבילים.

מרפסת בשיכון הבריגדה. "היה גנן מטעם העירייה בשם סברניו שהיה אחראי רק על השיכון" (צילום: יעל הורוביץ)

"בתוך השיכון יש גינון מאוד יפה ומיוחד, ובראיונות שקיימתי עם ותיקי השיכון סיפרו לי על הגנן סברניו שטיפל בגינון של המתחם מטעם העירייה, היה ועד של השיכון נוסף על ועד השכונה. ממש קיבוץ עירוני קטן".

השיכון הציבורי הראשון ליוצאי הצבא הבריטי

שיכון הבריגדה הוקם על ידי עיריית חיפה ב-1947, על שטח ששימש מחנות של הצבא הבריטי, במטרה לתת מענה למתנדבי היישוב שחזרו מלחימה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ולמשפחותיהם. אף שנקרא על שם הבריגדה היהודית, השיכון יועד לכלל יוצאי הצבא הבריטי. מדובר בשיכון הציבורי הראשון בחיפה ליוצאי הצבא הבריטי.

אדריכל העיר חיפה דאז, אדולף ראדינג, תכנן עבורם מתחם של שתי שורות בניינים בגובה 3 קומות, שבעה בכל שורה ועוד שבעה שמחברים בין השורות – בסך הכול 290 דירות קטנות בגודל שנע בין 30 ל-60 מ"ר. "הביקוש היה גדול בהרבה מהיצע", מסבירה הורוביץ. "חזרו לחיפה מהשירות בצבא הבריטי מאות בחורים צעירים שנישאו והקימו משפחות והיו זקוקים לדיור. לגור במתחם עבור יוצאי הבריגדה והצבא הבריטי בלבד, זו הייתה גאוות יחידה. אבל מדובר בתקופה קשה בארץ – סוף שנות ה-40, לא היה כסף לשכן את כולם".

שיכון הבריגדה בבת גלים, חיפה. 290 דירות קטנות בגודל שנע בין 30 ל-60 מ"ר (צילום: mapbox)

בניסיון לברר כיצד קבעו מי יגור בדירות, הורוביץ חקרה את העיתונות הבריטית והיהודית של שנות ה-40, ומצאה שהתקיימה הגרלה בהיכל העירייה בחיפה. "פרסמו מעין קול קורא, ומי שרצה להירשם נדרש לעמוד ברשימה של קריטריונים. יותר מ-500 משפחות הגישו מועמדותן. תושבים רבים של חיפה הגיעו כדי לצפות בהגרלה ולגלות מי יגיע לגור בשיכון. נערך טקס חגיגי, ובסופו של דבר 290 משפחות מאושרות זכו לקבל את הזכות לגור בשיכון הבריגדה".

התושבים לא קיבלו את הדירות אלא קנו אותן. הורוביץ מספרת שזו הייתה עבורם זכות גדולה לגור במתחם שכולו יוצאי הצבא הבריטי. כך, ב-1948-1947 מילאו 290 המשפחות הזוכות את השיכון. נולדו ילדים ותוך זמן לא רב הוכפל מספר תושבי השכונה.

בחלוף השנים עזבו אותן משפחות את השיכון. "הדירות האלה היו מאוד קטנות. כשהמשפחות התרחבו, רוב המשפחות מכרו את הדירות והמשיכו הלאה. כיום גרים בשיכון הרבה מאוד צעירים, סטודנטים ועולים מברית המועצות לשעבר".

חיים של תיעוד

הורוביץ, גרושה ואם לשניים מחיפה, החלה לעסוק בתיעוד לאחר שבהיותה בת 12 איבדה את אביה – חלל צה"ל שהיה מג"ד בתותחנים. "יום בהיר אחד אבא איננו", היא מספרת. "הייתי מאוד ילדה של אבא, ולקח לי כמה שנים לעכל את זה".

אז התחילה הורוביץ לחקור את חיי אביה. "רציתי לדעת על הילדות שלו, על המשפחה שלו שנספתה בשואה, ולא על כל השאלות שלי היו תשובות. היו דברים שלא נותר מי שייתן לי תשובות עליהם. נפער לי חור בבטן של החמצה. לא רציתי שלאחרים תהיה את תחושת ההחמצה הזו שאני חווה עד היום".

יעל הורוביץ עם תמונות מהתערוכה. "אני כל כולי שם. הנושאים של שואה, העפלה, לוחמה יהודית, חלוציות – מאוד חשובים לי לתיעוד" (צילום: הדס יום טוב)

הורוביץ שירתה כקצינת חינוך בחיל התותחנים. לאחר מכן, עבדה כ-26 שנים בארגון בטחוני, שם נוסף על התפקיד המקצועי יזמה מחקר על דור המייסדים של הארגון, ובמשך שנים ראיינה עשרות ותיקים ויצרה פעילויות הנצחה וחיבור למורשת עבור העובדים.

"חייתי בארגון שרצים בו קדימה כל הזמן, והיה לי מאוד חשוב ללכת אחורה בזמן", היא מספרת, "לברר מי היו הראשונים, איך הם התחילו, איך הם בנו את תורת העבודה. לי, כמו תמיד, היה מאוד מעניין ומאוד מרגש, אבל כשהתחלתי להיפגש איתם ראיתי מה זה עושה להם. הם היו מגיעים, רבים מהעובדים הצעירים כבר לא הכירו אותם, והחבר'ה לא תמיד התייחסו אליהם, או שלא הייתה להם סבלנות. פתאום באה מישהי, מזמינה אותם למשרד, מביאה להם כיבוד וקפה, שואלת שאלות, מתעניינת, כותבת, מציגה אותם בפני העובדים הצעירים בגאווה. הם מאוד התרגשו – וגם אני".

לפני כשמונה שנים הקימה את "משעולי חיים", העסק עצמאי שלה לכתיבת סיפורי חיים והנצחה. "זו קריירה שנייה שנולדה מתוך אהבה ותחושת שליחות. אני כל כולי שם. הסיפורים האישיים הקשורים בשואה, העפלה, לוחמה יהודית, חלוציות וכו' – מאוד חשובים לי לתיעוד. התהליך, לעבוד עם אדם מבוגר ולעבור איתו על כל חייו, זה מרגש גם עבורי וגם עבורו".

הורוביץ וחלק ממרואייניה. "התהליך, לעבוד עם אדם מבוגר ולעבור איתו על כל חייו, זה מרגש גם עבורי וגם עבורו" (צילום: אלבום פרטי)

מאז כתבה עשרות ספרים ותיעדה סיפורי חיים של אנשים מכל קצוות הארץ. הם או משפחותיהם שוכרים את שירותיה כדי לתעד את סיפור חייהם, והורוביץ מבצעת עבורם את כל התהליך – ראיונות, מחקר, איסוף תמונות ומסמכים, עיבוד דיגיטלי, כתיבה, עריכה, הגהה, גרפיקה והוצאה לאור.

מלבד הספרים, הורוביץ כותבת בנושאי מורשת וסיפורי חיים של אנשי חיפה הצפון באתר החדשות חי-פה, ומציגה תערוכות נוסטלגיות של סיפורי משפחות וסיפורי מקום.

לספר את הסיפור שלא סופר

סבה של הורוביץ שירת בצבא הבריטי, ובן זוגה של אמה ב-20 השנים האחרונות שירת בבריגדה. למרות זאת, היא לא הכירה את סיפורו של שיכון הבריגדה. היא נתקלה בו במקרה ב-2018, מעט אחרי שבתה או-רן (30), שמתגוררת בשכונת בת גלים, פתחה בית קפה קטן בשם "מילהאוס" שממוקם מול השיכון, והחליף את אחד המוסדות המוכרים של תושביו. "בית הקפה של או-רן משמש אבן שואבת לחבר'ה צעירים בשכונה, וגם אני נהנית מאוד לקיים בו פגישות", מספרת הורוביץ. "השיכון הוא מקום מאוד שונה בנוף, מאוד ירוק, בניינים קטנים, מרפסות מעניינות. השיכון הזה מאוד משך אותי, וכך לפני 4 שנים, התחלתי לטייל בו עם המצלמה".

הורוביץ פגשה ותיקים וצעירים שאמרו שהם גרים בשיכון הבריגדה, אבל לא ידעו מה משמעות השם. "זה גם לא מאוד עניין אותם. היו לי אז שני לקוחות שההיסטוריה המשפחתית שלהם עברה בבת גלים, אחת מהן אפילו בשיכון עצמו. הבנתי שגם מי שגר שם פעם לא בהכרח ידע את הסיפור של הקמת השיכון, ובטח לא היום".

להוטה לחקור את המקום שמצאה, הורוביץ עשתה חודשים של עבודת מחקר, שבמהלכם מצאה 12 צאצאים של יוצאי הבריגדה שגרו בשכונה. היא פנתה וביקשה מכל אחד תמונה של אביו במדי הצבא הבריטי, והייתה גם אמא אחת שהייתה במשטרה הבריטית. "זה לקח חודשים, כי לא כל התמונות היו נגישות, אבל בסוף קיבלתי את התמונות מכולם. הגדלתי את התמונות, ואז הבאתי נציג מכל משפחה לשיכון, לפתח הבית שבו גדל, וצילמתי אותם עם התמונה של ההורה שלהם במדים".

תמי והאחים דודו ואורנה עם תמונות הוריהם במדים ברקע הבית שבו גדלו (צילום: יעל הורוביץ)

מאיר שור ליד תמונת אחותו איטה אוחזת בתמונת אביהם במדים (צילום: יעל הורוביץ)

יוסי שמר עם תמונת אביו מקס סמילוביץ בכניסה לביתם בשיכון הבריגדה (צילום: יעל הורוביץ) 

האחים אורנה ודודו עם תמונות הוריהם בפתח ביתם בשיכון (צילום: יעל הורוביץ)

אז גילתה הורוביץ שלא כל הצאצאים יודעים את הפרטים על הוריהם. "חלק ממש לא ידעו שום דבר. הם רק ידעו שאבא היה בצבא הבריטי. אנשים אז לא דיברו, לא שאלו, ומי שלא סיפר – לא סיפר. יש כאלה שגילו את הפרטים רק במחקר שלי. הצלחתי ללקט מידע מארכיונים ומקורות שונים, כי היה חשוב לי לכתוב על כל אחד – איפה הוא נולד, איפה הוא שירת, נסיבות עלייתו ארצה". ב-2018 הצליחה לשלב בפרויקט את משה משיח, לוחם בבריגדה, אז בן 93, כשהוא אוחז בתמונתו במדי הצבא הבריטי. כשנה לאחר מכן, נפטר משיח.

משה משיח ז"ל עם דיוקנו כלוחם בבריגדה (צילום: אלבום פרטי)

מאז שיצרה את הפרויקט, ב-2018, הורוביץ מציגה את התערוכה "שיכון הבריגדה – מסע בין שבילי עבר והווה" בכל שנה בפסטיבל בית גלים. התערוכה מושכת מדי שנה מבקרים רבים. "הגיעו לתערוכה רבים מוותיקי השכונה, אבל גם המון צעירים שגילו עניין", היא אומרת. "זה מאוד מרגש".

מדי שנה היא מוסיפה לתערוכה נדבך נוסף. "בשנה שעברה הוספתי את סיפוריהן של שתי משפחות מוותיקי השכונה, ואני מקווה לתעד סיפורים מעניינים נוספים. בכל פעם אני מתרגשת מחדש לראות את המבקרים הרבים בתערוכה, לשמוע את זיכרונותיהם הנוסטלגיים מימי ילדותם ולהתרגש איתם".

גילויים חדשים על הבית והמשפחה

אחת המצולמות היא איטה לבנת (72), אם לארבעה וסבתא לשבעה מחיפה, גמלאית משרד החינוך ועובדת במרפאה. היא הראשונה שהורוביץ פנתה אליה, כשפגשה אותה בבית הקפה של בתה. "בבית הקפה הזה עמד בעבר הקיוסק של צילה, קיוסק פצפון שהיה הקיוסק שאנחנו, ילדי השכונה, היינו מגיעים אליו אחרי בית הספר", מספרת לבנת. "הייתי מגיעה לבית הקפה ומספרת על הקיוסק שעמד במקומו בעבר, ודרך בתה יעל שמעה את הסיפור הזה. זה מאוד סקרן אותה, והיא ביקשה לדבר איתי על השכונה. בהמשך, לאחר שייסדה את הפרויקט, היא ביקשה שנגיע לראיון וצילום".

איטה לבנת עם תמונת אביה חיים שור בפתח ביתם בשיכון הבריגדה. "זה אחד המקומות הכי יפים בעולם" (צילום: יעל הורוביץ)

אביה של איטה, חיים שור ז"ל, נולד ב-1907 בהורודונקה בפולין, ועלה ארצה ב-1932 כחבר בתנועת גורדוניה. בשנות ה-40 התגייס לחיל ההנדסה בצבא הבריטי והתמחה בבניית גשרים מעץ. הוא שירת במצרים, לוב ואיטליה יותר משלוש שנים, והגיע לשיכון הבריגדה ב-1948. משפחת שור הייתה מהמשפחות הבודדות שנשארו בשיכון לאורך כל חייהן, וחיים שור נפטר בדירתו בשיכון ב-1998, בגיל 91.

לבנת גדלה בשיכון, ובניגוד לשאר, שהיו ילדים צעירים כשעזבו, היא התגוררה בבית הוריה בשיכון עד גיל 22. "יצאתי מהשכונה רק כשהתחתנתי, ואני מצטערת שאני לא גרה שם היום", היא אומרת. "תמיד חשבתי שזה אחד המקומות הכי יפים בעולם. הר וים, נוף שאין בשום מקום אחר. זו שכונה באמת ייחודית. אבא פשוט לא היה מוכן לעזוב את המקום, אף שהדירה הקטנה כבר לא הספיקה לנו כשגדלה המשפחה.

"אמא נורא רצתה להתקדם, אולי לקנות דירה גדולה יותר, אבל אבא שלי לא הסכים. הוא תמיד הסתפק במה שיש, הוא היה אומר, 'אם יש לי פרוסה של לחם עם גבינה צהובה ויש לי מה ללבוש, הכול טוב'. מעבר לזה, הוא היה מאוד גאה. הוא אהב לגור שם, וגם אנחנו. הוא היה אדם מרכזי מאוד בשכונה. הוא היה הנדימן כזה, ותמיד עזר לכולם. כל השכונה ידעה שאם הברז התפוצץ או שצריך להתקין מדף – קוראים לחיים".

איך היה לגדול בשיכון הבריגדה?
"זו הייתה הילדות הכי יפה שאפשר לבקש. ילדות של ללכת יחפים, להיות בים כל היום, לא לשאול אם אפשר לבוא אליך או לא, פשוט דופקים בדלת ונכנסים. כולם מכירים את כולם, כולם במכולת, בחנות הירקות, במכבסה, אצל הקצב. מתחת לבגדים בבוקר תמיד שמים בגד ים, מבלים כל היום וחוזרים הביתה רק לארוחת הערב. אווירה של חופש, של פתיחות, של חברות קרובה. כמו קיבוץ בתוך העיר".

כילדה, לבנת לא ממש הכירה את ההיסטוריה של השכונה. "רק לאחרונה, אחרי שיעל התחילה עם הפרויקט, הבנתי שרחוב החי"ל הראשי הוא לא רחוב החייל, והוא בעצם קרוי על שם הבריגדה. לא ידענו שנעשתה הגרלה ושהמשפחה שלי זכתה". לבנת גם למדה רבות על אביה בזכות הפרויקט.

"כמו שלא שאלנו על השואה, לא שאלנו גם על זה. לא ידענו הרבה דברים על העבר של אבא. ההורים שלי גם לא סיפקו יותר מדי מידע על העבר. הם מאוד רצו שנחיה כצברים, הם רצו למחוק את העבר, וגם על אמא שלי גיליתי מידע רק אחרי שהיא נפטרה. ידעתי שהוא היה באיטליה, הוא תמיד היה שר שירים איטלקיים, ושהוא עסק בצבא בבניית גשרים. אבל עד היום אני לא יודעת לספר פרטים מדויקים".

"ברגע שאני מגיעה לאזור, הלב נפתח"

גם יוסי ארבל (75), אב לשניים שמתגורר בחיפה, גמלאי התעשייה הצבאית, שגדל בשיכון עד גיל 8.5, מצולם בפרויקט. הורוביץ פנתה אליו לפני כ-4 שנים, ובתערוכה מוצג צילום שלו עם משפחתו וחבריו במהלך חגיגת יום הולדתו השלישי בדירה בשיכון, כשהוא על ברכי אביו.

יוסי ארבל מצביע על תמונתו כילד בשיכון הבריגדה. "עד היום, כשאני עובר שם, הלב שלי נמשך לשיכון ואני נכנס לסמטאות" (צילום: יעל הורוביץ)

כשהורוביץ פנתה אליו, הוא ענה מיד בחיוב. "זה היה הבית שבו גדלתי, וזה היה הבסיס", הוא מספר. "עד היום, כשאני עובר שם, ואני בכוונה הולך שם הרבה מאוד ברגל, הלב שלי נמשך לשיכון ואני נכנס לסמטאות. אני נזכר במרפסת שלנו, בחברים שיצאו לשחק בחוץ".

אביו, יעקב ארבטמן ז"ל, יליד קישינב במולדובה, עלה ארצה לבדו ב-1938, בגיל 23, וב-1940 התנדב לצבא הבריטי. הוא שירת בחזית הצפון אפריקאית, ולבסוף הועבר לאמלפי באיטליה והשתחרר ב-1946. ארבל נולד ב-1948, "בשבוע בו שחררו את חיפה", הוא אומר בגאווה. "לאחר שאבא השתחרר, הוא ואמא השתתפו בהגרלה, וקנו את הדירה בסמטת בנימין 9, קומה שלישית". באמצע שנות החמישים הוריו מכרו את הדירה והוא עבר עם משפחתו לדירה מרווחת יותר בשכונת בת גלים.

ארבל מספר שלא ידע רבות על ההיסטוריה של אביו, אבל הפרויקט של הורוביץ גרם לו להמשיך לחלום על חקר ההיסטוריה המשפחתית שלו ועל שירות אביו בבריגדה. הוא מספר שאביו נפטר בשנות ה-80, ושנים לאחר מכן, בתקופת העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר בשנות ה-90, עלו ארצה אחיו ואחותו של אביו.

"הם באו ומצאו אותנו, והגיעו עם המון דברים שלא ידעתי – הכתובות שלהם בילדות, איפה הוא למד, מתי הוא עלה. התחלתי לאסוף מאז חומר, אבל רק כשיצאתי לפנסיה לפני כ-10 שנים החלטתי שאני מתחיל לחפור. הלכתי לבית הגדודים, ומצאתי אדם שעדיין חי ושירת עם אבא שלי בשם ינאי גרושקוביץ'. ראיינתי אותו, ומסתבר שבמשך 6 שנים הם היו צמודים. הוא אפילו הוציא ספר, ושם מצאתי פרטים רבים על השירות של אבי שלא ידעתי מעולם".

"יש לי הפתעה", אומר ארבל לפתע, ומציג בפני הורוביץ ראיות לכך שאביו ואבי אימה היו חברים באותה הפלוגה ואותה היחידה, שמצא בעקבות גלויה מסבה לסבתה שפרסמה הורוביץ בפייסבוק שלה. "לפי החותמות, שמציגות את המספר 556, במהלך שירותם בצבא הבריטי אבא שלי וסבא שלך היו באותה פלוגה".

הורוביץ, שדומעת מהתרגשותה מהתגלית, כבר קובעת איתו מפגש נוסף כדי לנבור במסמכים ובתמונות אחד של השני, בתקווה למצוא מידע נוסף.

ההורים לא סיפרו הרבה על תקופת השואה והבריגדה

דב פז (75), שמצולם גם הוא בפרויקט של הורוביץ עם תמונת אביו, גאה בכך שבכל שנה מאז הצגת הפרויקט לראשונה, הוא מושך הכי הרבה תשומת לב בפסטיבל בית גלים. "זו חוויה מדהימה של כבוד ולימוד. יעל עושה עבודת קודש של ממש בשימור החלק של הבריגדה היהודית בהיסטוריה של מדינת ישראל, שממנה יצאו המפקדים והלוחמים הראשונים בצה"ל, ועושה כבוד לעיר חיפה ולמשפחות הלוחמים".

דב פז (מימין) ושלמה אשנגראו ז"ל בפתח ביתם ברחוב הצנחנים עם תמונות אביהם (צילום: יעל הורוביץ)

פז נולד ב-1947 בשיכון הבריגדה להורים חלוצים שעלו מפולין ומאוקראינה. אביו, אייזק בס, נולד ב-1915 בוולדימרץ שכיום באוקראינה, ועלה ארצה ב-1933. הוא התגייס לצבא הבריטי ב-1941, שירת בגדודים השני והשלישי של הבריגדה היהודית, ביחידת נהגים ולוחמים, ובמסגרת תפקידו עסק בהובלת אספקה לחיילים ושבויים. בכך, סייע בס בהברחת שורדי שואה במסגרת ארגון הבריחה עד לשחרורו ב-1946.

"זה תמיד היה מקום מטופח ומרווח, והיה נפלא לילדים. שמות הסמטאות הנציחו את התקופה והאישים החשובים של אז", הוא מעיד על ילדותו בשיכון. אבל הוריו של פז, בדומה לאחרים באותה תקופה, לא ממש דיברו על נושא השואה ותקופת המלחמה. "כילד וכמתבגר שמעתי, בעיקר מאחרים, סיפורים על הבריגדה והמלחמה באירופה", אומר פז. "בתקופת המלחמה אבא רכש מצלמה וצילם, וכילד הצצתי מדי פעם בקופסת צילומים הגדולה", הוא צוחק, ומוסיף שהצילומים נמצאים כיום במוזיאון הגדודים ובמוזיאון לוחמי הגטאות.

רק מאוחר יותר אביו נפתח וסיפר את סיפורו, אבל לא חלק עמו את כל הפרטים. "הוא סיפר על המלחמה, על הובלת אספקה ושבויים, ובעיקר על איסוף יהודים פליטי המלחמה והסעתם בדרכים לא דרכים לנמלי אירופה ומשם ארצה. פעם שאלתי אותו מה היה קורה אם חלילה לא היה חוזר מהמלחמה והוא השריד האחרון למשפחתו. הוא חשב וחשב, ולא ענה לי". פז, מעצב ואמן, אב לשלוש וסב לשבעה, חי בשיכון עד גיל 14, אז עזב את הבית לבית ספר לקציני ים.

שבילים ירוקים בשיכון. קולות רבים וכוחות יזמיים שונים חותרים להריסתו (צילום: יעל הורוביץ)

"אומרים שבת גלים היא אובססיה לילידי השכונה. גם אני, איך שאני מגיעה לאזור רמב"ם, הלב נפתח", אומרת לבנת. "לדעתי בת גלים היא הפנינה הכי גדולה בחיפה, אבל היום היא לצערי מוזנחת, וזה כל כך חבל". ארבל מסכים איתה. "היום הכל נראה כמו סלאמס".

גורל השיכון לא ברור. לטענת הורוביץ, יש קולות רבים וכוחות יזמיים שונים שחותרים להריסתו. "לי ברור שחייבים לשמר את השיכון, כי זה פרק משמעותי בהיסטוריה, גם של העיר וגם של המדינה. בתערוכה שהצגתי השנה הגיעה מורה להיסטוריה בתיכון בחיפה, והיא נורא התרגשה. היא סיפרה שההיסטוריה שעוסקת במתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה לא ממש מקבלת תשומת לב בתוכנית הלימודים, וזה מאוד חורה לה. מאוד נעצבתי לשמוע את זה".