אחרי 45 שנות מגורים ו-12 שנות מאבק, אסתר וניסן לויאן צפויים להיות מפונים מביתם בשכונת אבו כביר-נווה עופר בכל רגע. החוק לפיצוי משפחות גבעת עמל יכול היה להעניק פיצוי למשפחה, אך הוא נתקע בכנסת ולא אושר.

סיפורם של השניים מצטרף לזה של מאות משפחות בגבעת עמל המפונה ובכפר שלם שחרב הפינוי מרחפת מעליה: ישראלים שהתיישבו על קרקעות בימיה הראשונים של המדינה, וזכויותיהם על הקרקע לא הוסדרו מעולם. הם אינם נושאים עיניים לבחירות בתקווה. נתניהו, בנט, לפיד וגם קודמיהם בתפקיד, הפקירו אותם לאינטרסים של כרישי הנדל"ן.

"קבעו שאני פולש"

אסתר וניסן, פנסיונרים המתגוררים בשתי יחידות דיור נפרדות בשכונת תל כביר, נמצאים בסכנת גירוש שיכולה לצאת לפועל בכל יום. זאת, לאחר שבתי המשפט דחו את כל הערעורים שלהם כנגד הפינוי, עליו הוחלט עוד בשנת 2010, אך מאז נדחה מספר פעמים. בינואר 2018 הפינוי היה אמור לצאת לפועל, אך לבסוף נדחה לאחר שרשות מקרקעי ישראל לא פנתה להוצאה לפועל בבקשה לבצעו.

"קבעו שאני פולש". ניסן לויאן בפתח ביתו (צילום: דוד טברסקי)

תל כביר היה כפר ערבי שנותר נטוש בסוף מלחמת העצמאות. שטח הכפר הועבר לבעלות רשות הפיתוח, הגוף שאמון על נכסי נפקדים, ונוהל על ידי עמידר. משפחתו של ניסן עלתה מאיראן בסוף שנות ה-40 והגיעה למקום בהוראת הרשויות. ב-2010 עמידר הוציאה צו פינוי נגד המשפחה, וב-2015 נקבע סופית שהיא תפונה. למרות שהמדינה מכירה בכך שמשפחת לויאן חיה בשטח במשך עשורים, כל ערכאות המשפט פסקו נגד הדרישה לפיצוי למשפחה בטענה שלא הייתה לה מעולם זכות בקרקע.

"המתח הרג אותי, כבר שנים מנסים לפנות אותי ואין לי לאן ללכת" אומרת לויאן בסלון ביתה. בערב השנה האזרחית החדשה של 2018 – הגיעו לסלון ביתה והמרפסת מעל ל-100 פעילים, בעודם מחכים לאנשי ההוצאה לפועל והשוטרים לקראת הפינוי, שלא התקיים בסופו, אבל השאיר אותה מתוחה וחוששת.  "זה לחיות כל הזמן בציפייה שיגידו לך להסתלק".

חדרו הקטן של ניסים לויאן, פנסיונר בן 76,  מוקף ברעש חפירות ובנייה כבר למעלה מעשור. המגרשים הריקים בהם גרו בעבר מאות משפחות של עולים מלאים היום בבניינים חדשים ובית הספר תיכון ענק. "אנחנו שילמנו את כל החשבונות כל השנים אבל עיריית תל אביב טענה שהיא לא רואה אותנו" אומר לויאן.

אביו רכש את הזכות לגור בשטח בתחילת שנות ה-60 בסכום כסף נכבד, אך השטר לא הקנה מעמד של בעלי זכויות למשפחה. "הקבלנים עשו פה כסף טוב דרך עמידר.. בנו פה טיילת, דירות יוקרה, חנויות. סבתא שלי גרה פה, אמא שלי, ילדיי ונכדיי. אבל עמידר ובית המשפט קבעו שאני פולש" הוא אומר בכאב.

המחירים עלו והלחץ גבר

סיפורה של משפחת לויאן דומה לסיפורן של אלפי משפחות שהגיעו לגבעת עמל, שכונת הארגזים, כפר שלם ותל כביר. למרות שהמדינה מכירה, עקרונית, בכך שהמשפחות נשלחו להתגורר בבתי הערבים שננטשו במטרה לשמור על האדמות, היא מעולם לא הסדירה את מעמדן.

פינוי גבעת עמל (צילום: אבשלום ששוני/פלאש 90)

בשנות ה-90, כשערך הקרקע באזורי הספר של תל אביב החל לעלות התושבים נשארו להתמודד לבדם מול רשויות המדינה ומאוחר יותר מול קבלנים, שקנו את האדמות מעל ראשי התושבים והחלו ללחוץ עליהם לעזוב. בניגוד למשפחות שהצליחו להגיע לפיצוי מינימלי מול הקבלנים – במידה ומשפחת לויאן תפונה, היא לא תקבל דבר.

דרומית למתחם הבית עומד מבנה נטוש, שריד אחרון לנכסים הצבאיים של מתחם הגדנ"ע ששכן באזור. "עמידר טענו שבכלל לא ידעו שגרים שם עדיין אנשים כי רוב השטח היה בשימוש הצבא, אבל זה שקר" אומר ל'דבר' עו"ד חנן כהן, שמייצג את המשפחה. "בשנות ה-60 היו מספר תכניות לפיתוח המקום והמבנים בהם גרה משחפת לויאן קיימים שם".

כהן ניסה להוכיח שרשויות הציגו תמונת מצב שקרית וניסה לבטל את פסק הדין, לאחר שכבר נקבע פסק דין חלוט בעניין, אבל בית המשפט השלום והמחוזי בתל אביב לא קיבלו את טענות המשפחה ואיימו בקנס גבוהה אם לא יתפנו.

כהן מספר שב-1965 חוקקה ממשלתו של לוי אשכול את חוק פינוי-בינוי אזורי שיקום, שנועד לפצות תושבים מפונים באזורים "אפורים" כגון תל כביר, אבל האופן בוא נעשו החלוקה והשיוך מחדש הפלה את המשפחה לרעה. "המשפחה דורשת בצדק פיצוי בכסף או פיצוי בנכס – זה החוק. הם היו זכאים לרכוש זכויות בנכס, אבל מעולם לא אפשרו להם לממש את הזכות הזו – וזה נעשה במזיד. למה? כי הם לא היו לא בצבע הנכון ולא במגזר הנכון" הוא אומר.

בית המשפט שלל את כלל הטענות של כהן בטענה ששטר הרכישה של הקרקע ששימש כהוכחה לעסקה בשנות ה-60 ציין שלדיירים אין זכויות בנכס, למרות ההשקעה הכלכלית הרבה שהשקיעו בו לאורך השנים. ב-2011, תוך כדי התהליך המשפטי, עמידר החלה במכירת הזכויות לקרקע בסכומים של 11 מיליון שח לעמותה קטנה. ב 2015 נדרשה המשפחה באיומים של קנסות של עד חצי מיליון שקלים, לחתום על פינוי מרצון, הם חתמו אבל לטענת אסתר, זה נעשה בכפייה בלי שתבין על מה היא חותמת.

ב-2021 , שוב תוך כדי הליכים משפטיים ובלי ליידע את המשפחה, העמותה מכרה את הקרקע לחברת 'אשטרום' תמורת 36 מליון שקלם, והיא זו שעתידה לפנות את המשפחה מהבית.

"אני נתמכת ביטוח לאומי, משלמת ארנונה, חשמל,מים. עם השנים השקענו פה מאות אלפיי שקלים בשיפוצים", אומרת לויאן. "אני דורשת בית תמורת בית, שאוכל לארח בו את הילדים שלי בשבת. זו בקשה אנושית. בקשה פשוטה".

החוק נותר תקוע בכנסת

לאורך השנים היו מספר ניסיונות לחוקק חוק שיסדיר את מעמדן של משפחות אלה, אך כולם נתקלו בהתנגדות של משרד האוצר. הצעת החוק האחרונה להסדרת מעמדן הוגשה סביב הפינוי של תושבי גבעת עמל על ידי ח"כ משה גפני (יהדות התורה).

לצד מנגנון פיצוי בערבות המדינה, החוק מכיר בשליחות של המשפחות והעוול שנעשה להן. הוא יכול היה להשפיע על כל המשפחות שבמעמדן זהה, כולל משפחת לויאן – וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות בגללן הוא נתקל לסירוב באוצר.

הצעתו של גפני אושרה בוועדת השרים לחקיקה בחודש יוני האחרון אך לא המשיכה משם לכנסת. היא תצטרף אל הצעות נוספות שנפלו בזמן הממשלות האחרונות. נראה שבכל הנוגע להפקרת תושבי החצר האחורית של תל אביב, אין ימין ושמאל.

עמידר: "מדובר בנכסים שעמידר כבר עשור לא מנהלת אותם (נמכרו לפרטיים). בתקופה שניהלנו אותם זה היה עבור רשות מקרקעי ישראל, ולפיכך כל החלטה שהתקבלה בעניינים הייתה בשיקול הדעת של הרשות".

עיריית תל אביב-יפו: "ראשית נציין כי השטח המוחזק על ידי גב' לויאן אינו שטח שנמצא בבעלות העירייה אלא שטח בייעוד ציבורי בבעלות המדינה. בעבר הוגשה תביעה לפינוי השטח על ידי חברת עמידר.

"חברת עמידר מכרה את זכויותיה בשטח הסמוך לשטח המוחזק על ידי גב' לויאן, וחלק מתנאי המכרז היו השלמת פינוי השטח הציבורי על ידי הזוכה במכרז.

"נבהיר כי העירייה אינה צד לתביעת הפינוי וכי רישום הפרצלציה אינו רלוונטי לעניין קביעת הפיצויים ככל ומגיעים לגב' לויאן.

"בנוגע לסיוע – במקרים של פינוי מדירה, כמו במקרה של אסתר, אם יש צורך מתערבת מחלקת הרווחה הרלוונטית ומסייעת ככל שניתן, בין היתר על ידי בדיקת זכאות לדיור ציבורי, סיוע בשכר דירה, סיוע חומרי ותמיכה נפשית".