כבר חודשים, אולי שנים אני יודע.
יגיע בוקר שאצטרך לכתוב הספד ללאונרד כהן.
מיליונים אולי מרגישים ככה אבל הבנאדם כתב אלי באופן אישי, ואני מרגיש חובה.
כמו קדיש יתום.
זו לא תהיה סקירה של חייו. קטונתי. (דיויד רמניק עשה את זה לא רע בניו-יורקר בחודש שעבר). גם לא התפייטות על יחסו השלם לסופו הקרב (קראו בעצמכם את דברי הפרידה שלו ממריאן שנפטרה לאחרונה).
לאונרד היה עבורי מגדולי המשוררים שלנו. בסדר גודל של דוד המלך והנביאים. כמוהם הוא שר וכתב את היעדר המחיצות בין הפרטי לציבורי, בין האישי לפוליטי, בין התשוקה להתעלות. כשאין מחיצות והרוח מתערבבת בחומר, שם נמצאת תביעת ההגשמה ושם נמצא המגע האמתי. שם מסתתרת אפשרות התיקון. תורה היא וללמוד אני צריך. מספר דוגמאות לכוונתי.
בשיר 'העתיד' הוא מטפל בשבר התרבות המערבית. בהיות החירות הקדושה מביאה לעתיד אימים. הוא מתגעגע בזמן אמת לחיי תענוגות הגוף בעודו מבין את משמעותם העמוקה.
אז יקרוס הכל, כל שיטה וסדר
לא תהיה מידה
לא יהיה גם מה למדוד
הטירוף של העולם
פורץ כל דלת
והוא מוחק את חוק הלבבות
…
לעבדכם כאן נאמר
למסור בקול צלול וקר
הכל נגמר, כבר אין
סיכוי או פתח
ומסילות האל חורקות
והשטן מצליף בשוט
כי העתיד מגיע
והוא רֶצח*
גם בשיר נבואת אימים זה, משאיר כהן פתח. לאחר שהוא מבהיר שכולנו עוד נתגעגע לזוועות המאה העשרים, ודווקא מתוך הפרספקטיבה של "אחד שיודע" כבן לעם היהודי הוא כותב:
לא תדעו, אינכם יודעים
אני ההלך היהודי
את התנ"ך כתבתי
פרק פרק
עמים פרחו, עמים נפלו
עיני ראו, אזני שמעו
ורק האהבה היא אש שומרת
לאונרד כתב ש"אין תרופה לאהבה". האהבה שהוא כותב עליה עשירה, מורכבת, מסובכת ומלאת סתירות. היא לעולם אינה אלא אהבת איש לאישה (או לנשים) אבל גם לעולם אינה רק אהבה זו. היא מצביעה מעלה מכך, אבל גם למטה ולצדדים.
לפני שבאת, נורא מזמן
חייתי כאן, ישנתי כאן,
הייתי אז בודד ולא נגוע.
עכשיו גדודייך במקדש
אך אהבה איננה מארש
רק שיר שבור וקר של הללויה!
האהבה שלו היא ביקורת פוליטית, והביקורת הפוליטית שלו היא אהבה:
כולם יודעים, הכל רקוב כאן. כולם זזים כמו בובות על חוט. כן כולם יודעים, הקרב נגמר כבר. כולם יודעים הרעים ניצחו. כולם יודעים המשחק מכור: העשיר עשיר, העני גמור. אלה התנאים. וכולם יודעים.
…
כולם יודעים כמה את אוהבת. כן, כולם יודעים, מותק, את שלי. כן כולם יודעים שאת לא בוגדת. חוץ מפה ושם אבל זה שולי. כן כולם יודעים…
הוא כועס והוא שבור. האהבה ושיברון הלב, האמונה והפילוסופיה של כהן רוויות חדוות חיים ואפשרות תיקון. בטקסט שהוא מדקלם לקהל בהופעה בלונדון הוא אומר: "…לקחתי הרבה פרוזאק, פקסיל, וולבורין, אפקסור, ריטלין, פוקלין… גם למדתי לעומק את הפילוסופיות והדתות, אבל העליזות המשיכה להבקיע את דרכה". ושוב הוא מערבב את הדברים בשיר "המנון":
צלצלו בפעמון שעוד יכול לצלצל,
תשכחו מהצעותיכם שלא לקלקל
בכל דבר יש סדק שחור
אך כך נכנס האור.
…
אתה יכול לחבר חלקים
אבל את השלם לא תשיג,
אתה יכול במצעד להתחיל
אבל אין תופים.
כל לב לאהבה יבוא
אבל כפליט**
לאהבה של כהן ניתן לבוא רק כפליטים, ללא המסע של בית חומרי, אבל עם שורשים עמוקים וזיכרון שחוצה דורות. בימים כאלו, שרק ההיסטוריה תדע לתת בהם שם, אי אפשר לכתוב על כהן בלי להזכיר את שירו האקטואלי ביותר. גם אם יש שיקראו אותו באירוניה מרירה אני חושב שהוא נושא אמת חשובה בדבר מהותו של "שלטון העם":
זה בא מהכאב לצד הכביש
מהמפגש המקודש בין איש לאיש.
מהריב הרצחני
שיש בכל מטבח שני
כדי לקבוע מי יאכל ומי יגיש.
מבארות האכזבה
שם הנשים בתענית
לברכת באל בשממה הזאת
או בארץ מדברית.
שלטון העם מגיע לארצות הברית
הפליגי עוד
ספינת ארצי גאה
אל חופי רצון
בין סלעי זדון
על פני רוחות שנאה
זה מגיע לאמריקה תחילה,
מולדת התהילה והבחילה.
כאן המרחב והתנאים
הנחוצים לשינויים
וכאן הנפש מחפשת מחילה.
כאן התפרקה המשפחה
לבדידות המקורית
והלב דורש שינוי עמוק
ולא תמורה מקרית.
שלטון העם מגיע לארצות הברית.
אני יכול להמשיך בזה משך עוד אלפי מילים ודרך עשרות משיריו, המולחנים ושאינם מולחנים, אבל היריעה קצרה והאצבעות כבדות.
שאשתוק עכשיו
שיידום קולי
כמו לפני זמן רב
אז אשתוק זמן רב
לא אשמיע צליל
עד שלי תקרא
אם תרצה, אלי
…
אם תרצה אלי
אם נוכל לבחור
תן עוז לנחלים
להרים מזמור
ללבבות סובלים
כאן בשאול עזור
אם תרצה אלי
את נפשנו שמור
אל חיקך נבוא
ונמצא מסתור
כל בניך פה,
בסחבות של אור,
בסחבות של אור,
בהידור מפליא
את הלילה גמור,
אם תרצה, אלי
יש לי רצון עז לסיים באחד משירי החול והתשוקה של כהן. על מין וגוף ואלכוהול. אבל נדמה לי שדווקא במילים אלו הוא היה מעדיף שנלווה את זכרו.
נוח על משכבך בשלום מורה יקר.
