הסופרת סמדר שיר כבר עברה כמה משברים בחייה ואלה לא הניחו לה גם בשנתיים האחרונות. שבץ מוחי שממנו נחלצה בנס הודות לערנותו של בעלה, פרופ' עמי סידי, רופא בכיר בבית חולים וולפסון; הקורונה שהסתערה עליה בעוצמה רבה, ותאונת דרכים שהסתיימה רק בדרך נס עם פציעות קלות והתקף חרדה חולף – כל אלה לא עצרו בעדה להמשיך להתמסר במרץ ובחדוות עשייה לשתי האהבות הגדולות בחייה, כתיבה ומשפחה. עם למעלה מ־400 ספרים פרי עטה על המדף ושמונה נכדים שממלאים באושר את ביתה החם שבסביון, נדמה שכסבתא גאה היא מעולם לא הייתה כה מלאת אנרגיה. "בעבר כשכתבתי הייתי צריכה לעמוד בלוחות זמנים, היום זה רק כשיש לי מה להגיד, אבל ממש ברמה של צורך עמוק, שאם לא אוציא את זה אני אתפוצץ, ממש ככה," היא אומרת.
בכל זאת, ההספק שלך מדהים, להוציא לאור 400 ספרים זה בלתי נתפס
"אני לא בקטע של הספק. ממש לא. במיוחד לא בשנים האחרונות. עובדה שאת הרומן האחרון שלי "שירלי טמפל קופצת ככה" כתבתי במשך 6 שנים ולא הטריד אותי כשאמרו לי 'מה, עוד שבוע ספר בלי משהו חדש?' כן, קורה, אין ספר חדש. אם יש לי פחות מה לומר אז לא צריך. זה לא משהו שאפשר להכריח, לכפות, יש תקופות שבנאדם צריך להתמלא. כתיבה זו לא מכונה שעובדת על הספקים. לפני 6 שנים הפכתי בפעם הראשונה לסבתא. מאז אני כבר סבתא לשמונה נכדים. תמיד ידעתי שאהיה סבתא שבאה מאהבה, שאוספת את הנכדים מהגן, שלוקחת אותם לבריכה. היום הם באים אליי כמו ללונה פארק. יש לנו בריכה, קניתי להם טרמפולינה, מלא צעצועים, זו תקופה משמעותית בחיי. כל החשיבה משתנה."

מה זה עשה לך?
"כשאת אימא ויש לך תינוק בבית 24/7 את כל הזמן זמינה לילד כי את חייבת להיות זמינה. כשאת סבתא את כל הזמן מתגעגעת. אני אוהבת שהם מגיעים, שהם רבים מי יישאר לישון אצלנו. זה אושר, זה פשוט ממלא, זה נותן לי אנרגיה להכל, זה נותן לי שמחה. אנחנו משתוללים, זה כיף חיים. הלוואי ויכולתי שכולנו נגור סביב ובחמולה, יש בזה משהו יפה ונורא הרמוני, אני אוהבת את זה, צריך הרבה אנשים כדי לגדל תינוק אחד, ואני רואה כמה שהם חברים טובים ביניהם. אבל הקרבה הרצופה הזאת בטח הייתה גם מלחיצה ויוצרת תככים. כאימא גם הייתי כזאת, הקדשתי את כולי לילדים."
העיסוק עם הנכדים מעניק לך השראה גם בכתיבה?
"בהשראת הנכדים עדיין לא כתבתי ספר, אבל ברומן האחרון שלי, "שירלי טמפל קופצת ככה", לגיבורה הראשית יש נכדה בת עשר, ובמערכת היחסים שבין הסבתא לנכדה אלה המקומות שהעלילה מתקדמת ומקבלת ביטוי לדרך שבה אני תופסת את הסבתאות. הגיבורה בסיפור היא סבתא, וגם החברה הכי טובה שלה היא סבתא, אבל בדיוק ההיפך ממנה – היא סבתא מוכחשת."

בכנס העמותה לקידום מקצועי באילת, יולי 2022. צילום: העמותה לקידום מקצועי

סבתא מוכחשת?
"כן, כזאת שאוסרת למשל על הנכדים שלה לקרוא לה סבתא כשהם במקדונלד'ס או במקומות ציבוריים. הספר מעלה כל מיני פערים, למשל כשהסבתא שואלת האם זה הגיוני שהיא פוחדת שאם הנכדים יקראו לה סבתא היא תפסיד איזה חתיך. יש לי חברה שיש לה נכד בכיתה ג', הם ציינו את יום המשפחה בבית הספר וכל ילד הביא את האוכל של סבתא, אז היא הלכה וקנתה במבה. זה האוכל. זה לא קיים בבית ספרי, זה לא עובד ככה. הילדים שלי מילאו אותי. לא נראה לי שהחמצתי איזושהי הזדמנות להיות הורה מלווה בטיולים עם הילדים, וככה אני גם עם הנכדים."
"כשגרנו בארצות הברית בזמן שבעלי עשה פוסט דוקטורט וקיבל משרה של ניהול מחלקה שם, היו חברים בני גילנו שאמרו לנו 'אנחנו נחכה עם הילדים עד שהבעל יסיים ללמוד', אצלי הילדים לא היו אף פעם מעצור, לא ראיתי בהם מכשול או גורם מעכב. להיפך. זה נכון גם היום לגבי הנכדים. זה מגבש, מחזק, מפרה, זה נותן לי המון אנרגיה בחיים. לפעמים כשאני שקועה בכתיבה, אפילו אם הגעתי לנקודה בעלילה שבה אני מתלבטת איך להמשיך, והנה פתאום הם נכנסים כולם ושואלים 'סבתא איפה השניצלים?' אני כולי איתם. אתה יודע מה קרה לי כשהנכד שלי, בן השלוש, אמר לי שהשניצלים שלי טעימים כמעט כמו בצהרון? שבוע הסתובבתי עם כתר על הראש בתחושת 'עשיתי את שלי'."

"אצלי הילדים לא היו אף פעם מעצור, לא ראיתי בהם מכשול או גורם מעכב, להיפך. זה נכון גם היום לגבי הנכדים. זה מגבש, מחזק, מפרה. נותן לי המון אנרגיה בחיים. לפעמים כשאני שקועה בכתיבה, אפילו אם הגעתי לנקודה בעלילה שבה אני מתלבטת איך להמשיך, והנה פתאום הם נכנסים ושואלים "סבתא איפה השניצלים?" אני כולי איתם."

כשאת כותבת את מתכננת את העלילה מראש?
"לא. יש לי מושג כללי על מה יהיה הספר, מי יעמוד במרכז. לפעמים יש לי גם את שם הספר עוד לפני שאני מתחילה, כי השם הוא זה שמוליך אותי לכל ההרפתקה, אבל יותר מזה אני לא מכינה מראש כלום. אני חייבת להיות כל הזמן מסוקרנת בתהליך הכתיבה. אני לא מבינה את הסופרים שעושים טבלאות אקסל עם כל מה שיקרה בכל פרק. אחר כך, כשהם מגיעים לשלב של הכתיבה כל מה שנשאר להם זה לצקת את התוכן לתוך התבנית. איפה ההפתעות, הסקרנות, הריגושים? אני צריכה להיות כל הזמן על קוצים, אני רוצה להרגיש כל הזמן שאני דואגת לגיבורים שלי, זה מה שיקים אותי מהמיטה בשתיים בלילה כדי לבדוק משהו בעלילה. אני יכולה לישון בשלווה עד שפתאום יבוא לי לראש שבעמוד 20 הדמות לבשה שמלה עם פסים ואחר כך היא לבשה שמלה פרחונית, אז מתי היה לה זמן להחליף? ואז אני אקום בשתיים בלילה למחשב כדי לראות שזה באמת ככה. זה רק בגלל הסקרנות, זה המנוע שדוחף אותי כל הזמן, גם בעבודה העיתונאית וגם בכתיבה האישית. כל הזמן אני רוצה לדעת, להמציא, לחוות דברים שלא קורים במציאות."

את ממש חיה את הדמויות ואת העלילה.
"ממש ככה. אני כל היום, כל יום, אוספת דברים למעבדה שיש לנו במוח. סופר הוא כמו שודד. הוא כל הזמן מכניס לך את היד לכיס וגונב ממך, הוא מסתכל ומלקט רעיונות. אני מסתכלת על בנאדם ואני לא יודעת אם מה שקלטתי ייצא החוצה באיזושהי עלילה שאכתוב. בהרצאות לילדים בבתי הספר אני אומרת להם שלכתוב זה כמו להכין סלט פירות והם נורא צוחקים מזה. אני אומרת להם 'כן, סלט פירות. אם אנחנו רוצים שהסלט יהיה יותר מגוון ויותר עשיר אז אנחנו לא מסתפקים בפרי אחד. אנחנו ניקח גם תפוח, גם אפרסק, גם תות שדה, נוסיף סוכר ואולי גם רום. אותו הדבר אנחנו עושים בכתיבה – מכניסים לתוכה זיכרונות, דברים ששמענו ברדיו, כותרת שקראנו בעיתון, וגם דברים שאנחנו לא מודעים אליהם שליקטנו בדרך, דברים שנמצאים בתת המודע."

איך ואיפה את נוהגת לכתוב?
"ילדים תמיד שואלים אותי, 'סמדר, אם בא לך רעיון באמצע הלילה את כותבת אותו בפנקס שמונח לך לצד המיטה?' אני אומרת להם לא. ליד המיטה יש לי מוצץ וחיתול של הנכדים. אני לא רושמת. אם הרעיון הזה נשכח ממני עד הבוקר סימן שהוא לא היה מספיק טוב. אם הוא טוב הוא לא ייתן לי מנוח, הוא יהיה כמו זבוב שכל הזמן יזמזם לי. גם כשאגיד לו די הוא ימשיך, וזה יישאר עד הבוקר. לפעמים אני יושבת בערב במרפסת עם בירה קטנה או יין, וכשבעלי חוזר מהעבודה הוא אומר לי 'איזה כיף, אני שמח לראות שאת נחה.' אני אומרת איזה נחה, עכשיו אני עובדת הכי קשה. הראש משתולל מרוב מחשבות על העלילה."

עם חבריה הטובים מוניר בן מלך מימין ומשה דץ משמאל ועם ספרה האחרון. צילום מאלבום פרטי

את נוהגת לשתף את הסביבה הקרובה שלך במהלך הכתיבה, נעזרת בהם לפתור איזה פלונטר בעלילה?
"לא, אני פוחדת מלידות פגים. לספר משהו לפני שהוא מוכן ולפני שפתרת את כל החידות בראש. אני לא צריכה את זה, אני לא יכולה, כי ברגע שאני אתחיל להסביר בעל פה על כל דמות אני בעצם מקבעת ומגדירה אותה. נורא חשוב לי להשאיר אותה פתוחה לשינויים. אני לא יכולה להסביר את הפעולות שלה לאדם אחר כי זה הופך לרציונלי. אני לא יכולה שהכתיבה תהיה רציונלית, אני חייבת להשאיר אותה רגשית."

זה תהליך מאוד קשה לחיות עם עצמך חודשים, אולי שנים, עם עולם שלם בראש בלי לשתף אף אחד
"כתיבה זו בדידות. זה לחיות את הספר בכל רגע נתון. יש לי הרגל מגונה. ברגע שאני מסיימת לכתוב ספר, אני סוגרת את הקובץ, כותבת ביומן את התאריך ולא נוגעת בטקסט במשך חודש שלם. אני כל הזמן מול המחשב, כל הזמן ליד הקובץ, מדי פעם אני לא מתאפקת, מציצה לרגע בקובץ ומיד סוגרת אותו, ולא קוראת אותו חודש שלם. חודש של גמילה, שהמטרה שלה היא להביא אותי למצב שבו אהיה כמה שיותר אובייקטיבית כלפי הטקסט ואוכל לקרוא אותו כבר בעיניים אחרות, בעיניים של עורכת – לראות איפה יש את הבורות, להבחין בנפילות, לדעת איפה צריך להוסיף משהו ואיפה להוריד. זה חודש קשה ברמות על, חודש שבו אני מאוד סקרנית. זו בפירוש גמילה. כך הגרסה הראשונה הופכת לשלד ואז יש את הטיוטה השנייה והשלישית. בכל טיוטה את בודקת אם הבלטות ברצפה ישרות, אם מתגי החשמל במקום, אם הכל משתלב יחד, זו עבודה.
"גם אחרי שהספר יוצא לאור צריך להמשיך ללוות אותו, כי אז צריך לקדם אותו. הספר הוא כמו ילד קטן שמגיע לכיתה חדשה ואין לו חברים, צריך לתווך לו את המציאות, לעזור לאנשים להכיר אותו ושהוא יכיר אחרים."

״אם תכתבו ותהיו כנים עם עצמכם תוך כדי כתיבה אתם תבינו כל כך על עצמכם, מה גרם לכם להתנהג ככה ולא אחרת, מה עומד מאחורי ההחלטות שקבלתם, ממה אתם פוחדים.״

המעבר חד, מבדידות הכתיבה לאור הזרקורים
"היום יש מעט מאוד דברים שמבהילים אותי. פעם כשסיימתי לכתוב הייתי מרגישה שזהו, התרוקנתי לגמרי, אין לי מה להגיד עוד בחיים. ממש חרדה. היום זה שונה, אני אומרת לעצמי 'או קיי, אני אצטרך קצת להתמלא. בשבועות הקרובים אצטרך לכתוב כמה שפחות, לראות כמה שיותר הצגות, לקרוא יותר ספרים של אחרים, ללמוד משהו, למלא את עצמי, וזה עוזר. כשאני נמצאת עמוק בתהליך הכתיבה אני לא מסוגלת לקרוא ספרים של אחרים. אני לא מסוגלת להתרכז, אני מוצאת את עצמי קוראת שתי שורות ולא מבינה מה הקשר ביניהן. עד כדי כך. הילדים היו צוחקים עליי. בתקופות שכתבתי כמה ספרים שבהם הגיבור הוא זכר, קרה שהיו מתקשרים מבית הספר בצהריים והייתי עונה 'כן, איפה אתה? מה איתך, מה שלומך? (בזכר)."

חייו של סופר מרתקים לדעתך?
"אני מודה לקדוש ברוך הוא כל בוקר. זה לא רק שהוא נתן לי את הכישרון, הוא גם נתן לי את היכולת המדהימה לגוון. תאר לעצמך ששבוע שלם אני לא צריכה לצאת מהבית. אין לי הסעות, אין לי קניות בסופר, אני יכולה רק לשבת ולכתוב. אז יום אחד אני אכתוב על עץ המוצצים ועל ילדה בת שנתיים וחצי שמתקשה להיפרד מהמוצץ שלה, ויום אחד אני אכתוב על אישה שנמצאת במשבר, ויום אחר על תיכוניסטית שבורחת מבית הספר ומסתבכת. אני חיה כמה דמויות, זה ממש לחיות את הדמויות בעוצמה הכי גבוהה. מצד אחד זה סוחט ומצד שני זה מפרה כל הזמן. לפעמים אני מרחמת על אנשים שלא כותבים. אני אומרת לאנשים בהרצאות שלי, תכתבו לא רק בשביל להוציא ספר, למי יש בכלל זמן לקרוא את כל הספרים שיוצאים היום, אבל תכתבו בשביל עצמכם. אם תכתבו ותהיו כנים עם עצמכם תוך כדי כתיבה אתם תבינו כל כך על עצמכם, מה גרם לכם להתנהג ככה ולא אחרת, מה עומד מאחורי ההחלטות שקבלתם, ממה אתם פוחדים."

כולם כותבים היום המון, אבל קצר ובעיקר בוואטסאפ
"לפני עשרים שנה משרד החינוך ביטל והוציא ממערכת השעות את מקצוע החיבור, זו הייתה הטעות הכי גדולה שנעשתה. לי הייתה ביסודי מורה מכשפה, קשוחה, רעה, מסוג המורות שמעמידות אותך מול הקיר ומכריחות אותך לכתוב אלף פעם אני לא אדבר יותר בשיעור. אבל פעם בשבוע ישבנו וכתבנו חיבור בכיתה. כל שבוע היא נתנה לנו נושא אחר, פעם לכתוב משהו מהדמיון ופעם לכתוב טור דעה על נושא אקטואלי כלשהו. זה היה בקטנה, מינורי, אבל זה לימד אותך להביע את עצמך. היום אני מספרת שפעם היה שיעור חיבור אז שואלים אותי אם היה גם שיעור חיסור. הם בכלל לא קולטים מה זה לכתוב חיבור, להביע דעה בכתב בעד או נגד. כבר עשרים שנה שאין שיעורי חיבור בבתי הספר. זה מחדל אדיר."

איך זה מתיישב עם העובדה ששוק הספרים מוצף וכל אדם שלישי כותב וחולם כבר להיות סופר גדול?
"כי זה נהייה מאוד פשוט להוציא ספר לאור. כשאני התחלתי לכתוב כתבתי מתוך רצון להמציא. כשבתי הבכורה התקשתה להיפרד ממני בפתח הגן המצאתי בובה שתחבק אותה במקומי, חיבוקי". כשרציתי להמציא שיטה לגמילה לחיתולים אז המצאתי את הקלטת 'בלי חיתולים'. אצלי הכתיבה מגיעה מתוך מפגש עם צורך או מחסור במשהו שצריך להמציא וליצור אותו. היום עוד לפני שמישהו פותח קובץ וקורא לו בשם זמני, הוא כבר שואל 'אז כמה כסף אני אעשה מזה?' או 'איזה מו"ל יציע לי את התנאים הכי טובים?' אני אומרת לו על מה אתה מדבר, אתה רק התחלת, אתה פג, יש לך עוד דרך ארוכה. והוא מתעקש ואומר 'אני רוצה לדעת שמשתלם לי להשקיע בזה.' סליחה, כתיבה זו לא תעודת ביטוח. אף אחד לא יודע מה שווה ומה לא שווה. הם ישר חושבים על שיווק ויחצנות. כתיבה היא צורך שמנחם, שממלא, אתה לא יכול להיכנס לזה ומיד לחשוב על מהדורות ותחרויות. הכל היום נהיה טכני, בלי שאר רוח. אבל לא יכולה להיות אומנות בלי שאר רוח. אני קוראת ספרים ומגיעה עד לעמוד האחרון ואומרת לעצמי או קיי, אז מה? מה הסופר רצה להגיד? מה נשאר לי מזה? מה ניקח הביתה. אין שם כמעט כלום. יש ספרים שאני מגלה שעד שהגעתי לסוף הספר שכחתי מה היה בהתחלה, זה לא טוב."

בכל זאת, רוב הספרים כיום מתורגמים. שכר הסופרים עלוב, יש בעיות
"המצב לא טוב, אבל כל אחד עושה את החשבונות שלו עם עצמו. גם אני יכולתי להגיד 'או קיי, אני אומנית, יהיה לי סטודיו מול הים, אני אכתוב כל יום מעשר עד שתיים עשרה בצהריים ואלך לנוח קצת, אכתוב עוד קצת בשקיעה, וזה נוח. מאוד קל להתמכר לאורח חיים של שנטי בנטי יצירתי, אבל אני זו שבחרתי לעבוד כעיתונאית וכסופרת, העבודה הזאת מאוד מפרה אותי, האנשים שאני פוגשת מדי יום ביומו אלה חוויות שלא הייתי מגיעה אליהן בשום דרך אחרת וזה מפרה, מעשיר, פותח אותך לכל מני כיוונים. זו גישה בחיים. האם אתה קם ואומר איזה באסה או שאתה קם ואומר איזה יום מדהים יהיה לי. מזה הכל מתחיל."

״הכל היום נהיה טכני, בלי שאר רוח. אבל לא יכולה להיות אומנות בלי שאר רוח. אני קוראת ספרים ומגיעה עד לעמוד האחרון ואומרת לעצמי או קיי, אז מה? מה הסופר רצה להגיד? מה נשאר לי מזה?"

את מנצלת את הכתיבה או את ההרצאות שאת מעבירה ברחבי הארץ גם להעברת העמדות שלך על המצב במדינה?
"ברור. גם ברומן האחרון שלי 'שירלי טמפל קופצת ככה' זה קרה. הגיבורה מדברת על פוליטיקה, על הכל. אם הדמות היא עכשווית יש לי את הצורך לומר את מה שאני חושבת, בוודאי. היא מספרת שם על בן גוריון שהגיע לסופיה בתחילת המאה שעברה להביא את היהודים כדי לבנות את ארץ הקודש ואז היא מעלה תהיות, 'אולי חבל שהוא בא, חבל שהגענו לג'באליה. אני מאוד מחוברת לאקטואליה ומעניין אותי מה שקורה פה גם פוליטית. אני חושבת שזה שאנחנו הולכים למערכת בחירות חמישית זה התאבדות בכיכר העיר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה. במיוחד כשנכנסנו לדפוס שכל ממשלה חדשה מתנערת לגמרי ממה שהאחרת עשתה לפניה, כל שר לא עולה בדעתו להמשיך את התכניות של קודמו. אנחנו צועדים אחורה. המדינה מתדרדרת."

איפה את פוגשת את זה ביום יום?
"אני רואה את זה בדברים שהכי נוגעים אליי, בחינוך ובבריאות. אני נשואה לרופא מנתח, בתי כרמל סיימה רפואה בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב, ושניים מארבעת חתניי הם רופאים – דרכם אני מודעת לעולמם הלא פשוט של הרופאים והמתמחים. שעות העבודה של המתמחים לא הגיוניות וגם המשכורות לא. זה לא הגיוני לראות את תלושי השכר של הרופאים. זה לא צריך להיות ככה."

ומה לגבי השסעים בחברה הישראלית, הם מדאיגים אותך?
"שם המשפחה שלי כבר ארבעים שנה זה סידי. התחתנתי עם ספרדי טהור, הילדים שלי סידי, הבעל שלי גדל ביפו. מהיום שנישאתי ידעתי שאני סידי, גם אם ידעתי שאשמור על שם המשפחה שלי כי התחלתי לכתוב קודם לכן. אז מה, היום כולם מעורבבים. היום מייצרים פה שסעים בגלל הפוליטיקה. אני יכולה להבין למה יש אנשים שמרגישים מקופחים, למה יש אנשים שמרגישים שלא סופרים אותם, אבל אני יכולה להגיד לך שגם בצד השני של המטבע לא הכול ורוד."

למה הכוונה? מי אלה בצד השני?
"כשהבת שלי היתה קטנה ושאלו אותה איפה היא גרה אז היא תמיד אמרה בבקעת אונו, היא לא אמרה סביון. כשמדברים על שסעים, אף אחד לא רואה את הצד השני. יש כאן בארץ 'שנאת עשירים'. מצד שני, בראש השנה ובפסח הטלפון כל הזמן מצלצל, עמותות מתקשרות לבקש סיוע, כי אנשים בישוב כמו שלנו, ברוך השם, הם אנשים מבוססים. יש כאלה שירשו ויש כאלה כמונו שעבדו והגיעו לזה בעשרים אצבעותיהם. הרווחה במדינת ישראל סגרה את הדלת והעבירה את כל הטיפול לאנשים המבוססים. אנחנו נושאים על כתפינו את המשימה הזאת, כל אחד כאן תורם, לפני חגים אנחנו עומדות ואורזות ארגזים של מזון לתרומה. זה לא מגיע ממקום של שופוני, על זה אף אחד לא יודע, זה בא ממקום טהור של נתינה, ובסוף נותנים לנו להרגיש לא בנוח ואומרים 'אתם העשירים', מה זה אנחנו העשירים? אני עובדת עשרים שעות ביממה, אני על הרגליים עשרים שעות ביממה. לא רק בגלל שאני עיתונאית וסופרת, בגלל שאני אימא וסבתא במשרה מלאה. כשיש מתיחות בדרום אנחנו הראשונים שמשכנים כאן את תושבי הדרום, אנחנו באמת רחוקים מהתדמית שמנסים להדביק לנו."

זה יכול להיות חומר מצוין לספר הבא שלך. תכתבי על זה?
"זה לא דחוף לי."