אדם נורמטיבי חוזר לביתו החמים ובידיו זר פרחים. הוא מנסה לפייס את אשתו, אך ויכוח תמים בין בני הזוג יוצא משליטה עד שהאישה דוקרת את בעלה בירכו ונעצרת. המקרה האלים מגיע לטיפולו של זוג עורכי דין צעירים, שמקיימים ביניהם קשר רומנטי טרי. כך נפתחת ההצגה "זוג" מאת עדנה מזי"א שמוצגת בימים אלה בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, בבימויו של אילן רונן. המשפט המתנהל בעניין הדקירה פותח בפני הצופים צוהר למתרחש מאחורי דלת ביתם של הזוג, והצופים מקבלים הצצה לפינות הנסתרות ביחסים שבינו לבינה. כך נוגע המחזה בטאבו של יחסי הכוחות בין גברים לנשים, דווקא במקום המקודש לכאורה – הבית.
במהלך המשפט נחשפים סודות אפלים המסתתרים מאחורי החזות הזוגית ההרמונית לכאורה, ועורכי הדין הצעירים מקבלים אף הם שיקוף למערכת היחסים שבה הם עצמם נמצאים ונדרשים להגיע להכרעה בשאלת הזוגיות שלהם. הספקטרום הרחב של האלימות השתוקה שמשתקף ביחסיהם של שני הזוגות עומד בצילו של זוג שלישי במחזה, הוריה של עורכת הדין, שגם ביניהם שררה מערכת יחסים אלימה.

מה שהופך יותר מכל את ההצגה 'זוג' לדרמת יחסים מטלטלת ורלוונטית היא הבחירה הבלתי מתפשרת של מזי"א לקרוא ליחסי הכוח בשמם. זוהי הצגה מכווצת בטן על הקרבה, העצמה וגבולות האהבה. "ההצגה מכווצת את הבטן בעיקר לנשים," אומרת ציפי פינס, מנכ"לית והמנהלת האומנותית של תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. "אין ספק שזוגות שמגיעים לערב בתיאטרון מקבלים שיקוף בלתי מתפשר בהרבה רבדים וממדים. הנשים הן אלה שבדרך כלל מביאות את הגברים לתיאטרון והן מחליטות לאיזו הצגה ללכת. אני רוצה להאיר ולעזור להן ולבני הזוג שלהן להבין תהליכים של חיים משותפים. כשקורה אירוע אלים במשפחה שיוצא החוצה, אנשים שואלים: 'מה, לא היו סימנים?' תמיד יש סימנים, אבל אנחנו מתעלמות. אנחנו מעדיפות להתעלם מסימנים מוקדמים, כי לא להתעלם זה להגיע לעימותים. כל הנושא הזה עדיין לא מדובר, למרות שיש metoo# ויותר מודעות להטרדות. לכאורה מדברים על זה, אבל על מה שקורה בתוך זוגיות, על אלימות פיננסית, אלימות שקופה, על יחס לא שוויוני בתוך זוגיות – על זה לא מדברים. בדור המבוגר יותר זה עוד יותר בולט. אני חושבת שאצל הצעירים זה פחות כואב מאשר אצל הדור המבוגר יותר, שחווה דברים שאי אפשר היה אפילו לקרוא להם בשם. נשים יוצאות מההצגה מטולטלות."
לגבי גברים אני באמת לא יודעת. לא קל להם עם זה. היה לי מאוד קשה לשווק את ההצגה מחוץ לת"א. כל קניין שהוא גבר אמר שזה לא יעניין את הקהל שלו. כל קניינית אישה מיד אמרה שההצגה חייבת להיות אצלה באולם. גם אם גברים לא מתייחסים אל הנושא בקול רם, זה משפיע."

מתוך ההצגה ״זוג״, צילום: כפיר בולוטין באדיבות תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר

בשנים האחרונות בולטת הבחירה של בית-ליסין לעסוק בתכנים שתוקים שמצויים בצל של החברה. זה לא מובן מאליו לתיאטרון רפרטוארי.
"במשך חמש שנים התיאטרון שוטט באולמות משנה ברחבי העיר. לא היה לנו בית. מהרגע שעברנו למשכן הגדול בתל אביב רציתי לבדל אותנו מהתיאטראות האחרים, הבימה והקאמרי. רצינו למצוא את הצבע של בית ליסין. מצד אחד הוא מאוד תל אביבי, הוא נמצא ממש בלב תל אביב, אבל מהצד השני הוא גם מדבר המון עם הפריפריה. אנחנו מספר אחד בפריפריה. מכיוון שאני מנהלת אומנותית אישה ואני עושה את זה כבר הרבה שנים, מובן מאליו שהבחירות שלי הן בחירות שנוגעות בנשמתי. אני מקדמת הרבה מאוד מחזאות שנכתבת על ידי נשים."
"כשניהלתי את תיאטרון באר-שבע, 70% מהשחקנים היו גברים ו־30% נשים. זה מה שהיה מקובל, גם בעולם. היום המצב הפוך. 70% מהנושאים הם נושאים נשיים, שהם גם יותר מעניינים, לדעתי. אנחנו בסופו של דבר יצורים יותר מורכבים. מעבר לזה – הרבה יותר נושאים חברתיים, שעל חלקם הגדול לא מדברים, הם נמצאים מתחת לרדאר. גם כשאני נוגעת עם נשים בענייני מגדר ובמה שבין גברים לנשים, יש משהו בדברים שמאוד מאיים על הקהל. אני חושבת שזה התפקיד שלנו כתיאטרון: אפשר לצפות בלייב בהתרחשות אנושית, לא דרך מסך. זה פתאום מעיר כל מיני פינות חשוכות, מעניינות. אנחנו עושים את זה גם בקומדיות, לא רק בדרמה. כמעט הכל דרך מחזאות ישראלית.
"בתקופת הקורונה עבדנו קשה מאוד כדי לייצר חומרים חדשים. זאת היתה הזדמנות לגעת בחומרים שלא מדברים עליהם. מצד אחד הנושא של אלימות שקופה מאוד מרתיע, אבל מצד שני הוא פתח פתח להמון נשים, גם לגברים אגב, לדבר על דברים שלא מדברים עליהם.
"משחקים בחצר האחורית היא לא הצגה חדשה, היא עלתה לפני 30 שנה, אבל כשקראתי על האונס באילת מיד אמרתי לעצמי שאני חייבת להעלות אותה מחדש. פתחתי גוגל וחיפשתי את האונס בשומרת וראיתי רצף של מעשי אונס קבוצתי באשדוד, באילת, בקפריסין, באשקלון. הבנתי שחייבים לדבר על זה לפחות. איך זה קורה? מתי מגיע הרגע שממנו אין דרך חזרה? שאף אחד ללא מתכוון לזה וזה בכל זאת קורה? זה נושא נורא חשוב שהיום הוא יותר רלוונטי ממה שהיה כשזה קרה. גם מה שקורה ב'תפוחים מן המדבר' של סביון ליברכט: גם שם יש סוג של אלימות שרואים אותה."

"תפקידי כמנהלת תיאטרון הוא להביא לקהל מצד אחד סיפור טוב, כתוב טוב, משוחק נפלא ומאיר מקומות שנמצאים בצל. מצד שני אנחנו מביאים גם אסקפיזם, אבל גם בו, כמו בהצגה 'עבדאללה שוורץ' שיש בה ביקורת על גזענות, נביא אותה דרך ההומור כך שלקהל יותר קל לקבל את זה.
"בהצגה 'שיפוצים' שעוסקת בשיפוץ ביתי, יש לנו אפשרות להאיר את העובדה שתהליך של שיפוץ הוא מבחן מאוד גדול לזוג. כל הנושאים הם מאוד חברתיים, מאוד על סדר היום. הם לא פוליטיים במובן הגלוי והבוטה של המילה, אלא במובן העמוק.

"אנחנו מעדיפות להתעלם מסימנים מוקדמים, כי לא להתעלם זה להגיע לעימותים. כל הנושא הזה עדיין לא מדובר, למרות שיש metoo# ויותר מודעות להטרדות. לכאורה מדברים על זה, אבל על מה שקורה בתוך זוגיות, על אלימות פיננסית, אלימות שקופה, על יחס לא שוויוני בתוך זוגיות – על זה לא מדברים. בדור המבוגר יותר זה עוד יותר בולט."

את רואה בזה שליחות?
"בהחלט, אבל זה חייב להיות מעניין, כתוב טוב ושיהיו שחקנים מצוינים. הבמה היא מראה שבה אני בוחרת לשקף חומרים שנוגעים במגדר נשי. זה מאוד קשה להביא לקהל נושאים כמו אהבת נשים או אהבת גברים. אנשים לא רוצים לגעת בזה למרות שזה משהו קיים ואמיתי. יש המון דעות קדומות. תפקידו של התיאטרון הוא להאיר את המציאות דרך הבמה. אפשר לעשות את זה בהמון דרכים. אנחנו לא תיאטרון לאומי, אני לא חייבת לשמור על איזון. אני מנסה לעשות תיאטרון רלוונטי."
התכנייה של ההצגה משופעת בתוכן רלוונטי להבנת הפסיכולוגיה וההיבטים המשפטיים שעומדים מאחורי יחסי הכוחות בזוגיות. בין היתר, היא כוללת פירוט של הדרכים הרבות שבהן השימוש בכוח יכול ללבוש צורה. נראה שהתכנייה, מעבר לתפקידה בשיווק ההצגה, עשויה לשמש גם כמדריך לזיהוי אלימות בחיי היום יום, הרבה אחרי שהאורות כבו והקהל הלך הביתה.

את אישה חזקה שכבר הרבה שנים פועלת בתיאטרון הישראלי. נפגשת באלימות השתוקה הזאת במהלך הקריירה שלך?
"איזו שאלה? ברור. אני יכולה לכתוב על זה ספר. התחלתי מאוד צעירה והייתי האישה היחידה שניהלה תיאטרון. השאלה הראשונה שנשאלתי על ידי ראש עיריית באר שבע כשהתחלתי לנהל את תיאטרון באר שבע היתה: איך תוכלי לעשות עוגה עם ביצה אחת? לא הבנתי את השאלה. אני לא אופה עוגות ולא היה לי מושג עם כמה ביצים בכלל אופים עוגה. אחר כך הסבירו לי שהוא בעצם ניסה להגיד לי שיהיו מעט מאוד משאבים לתיאטרון. הוא השתמש בדוגמה שכאילו, בעיניו, היתה לקוחה מהעולם שלי 'העולם הנשי'. האם הוא היה שואל גבר את אותה השאלה? כנראה שלא. לגבר הוא כנראה היה אומר שיהיו לו תקציב מאוד נמוך ומדבר איתו בגובה העיניים."
זאת שאלה שעולה גם מתוך צפייה בהצגה: מה בעצם הגברים לא מבינים?
"זאת שאלה טובה. הם בכלל לא מבינים את מנגנוני השליטה. זאת שליטה על ההחלטות, על הכסף, על חשבונות הבנק. גברים, מהרגע שהם נולדים הם בדרך כלל שולטים. הם לא מבינים מה הבעיה, כי הם בסדר. הם מרגישים שהכל בסדר ולא מבינים מה נשים רוצות. החוויה שחוות נשים בתוך יחסי הכוח היא לא דומה לחוויה שלהם. אני מאמינה שיום אחד זה ישתנה. זה גם תלוי בנו, הנשים. לפעמים זה נורא נוח גם לנו כשזה ככה."

מה מקומה של האחווה הנשית בסיפור הזה?
"יש לה תפקיד חשוב מאין כמותו. ביחד של הנשים טמונה הגאולה בסיפור הזה. זה גם מה שהייתי רוצה שיבינו נשים בחיים."

"הבמה היא מראה שבה אני בוחרת לשקף חומרים שנוגעים במגדר נשי. זה מאוד קשה להביא לקהל נושאים כמו אהבת נשים או אהבת גברים. אנשים לא רוצים לגעת בזה למרות שזה משהו קיים ואמיתי, ויש המון דעות קדומות. תפקידו של התיאטרון הוא להאיר את המציאות דרך הבמה."

את מייעדת תפקיד לקהל?
"בהחלט. כשאתה יוצא מטולטל מההצגה אתה יותר ער לדברים שקורים בינך לבין בן או בת הזוג. בינך לבין האחר. פתאום יש ערנות לכל מיני דברים שנראים מאוד טריוויאליים ובכלל לא שמים אליהם לב בדרך כלל. נגיד לצורת דיבור. מה אם פתאום אישה תשאל את בעלה 'למה אתה מדבר אליי ככה?'
"המסקנה שלי היא שעצמאות כלכלית של נשים היא המפתח לכל. אני יודעת את זה מחיי שלי. כשאישה עובדת, מתפרנסת ולא תלויה בבן הזוג שלה, יש לה שליטה על החיים שלה, יש לה מעמד שווה, היא לא תלויה בבן הזוג כמו בהורה. ילד מבקש מההורים, הוא תלוי בהם וזה בסדר. עד שהוא גדל. גם לעצם העובדה שאשה עובדת יש משמעות, לא רק למשכורת. להשתתף בפרנסת הבית זה ההפך מתלות. זה מאוד מאוד קשה להגיע לזה. העולם לא מכוון אלינו. הרפואה היא גברית ומכוונת לגוף הגברי. הרבה חדרי ישיבות רוויים במועדון הסגור של ה'גבר לגבר'.

מתוך ההצגה ״זוג״, צילום: כפיר בולוטין באדיבות תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר

"הרבה אומרים לי: "את אישה חזקה, תראי לאן הגעת". לאן הגעתי? אני עשיתי בחירה בחיים שלי ולכן אני פחות מרגישה ששילמתי מחיר. יש מעט מאוד במאיות נשים. למה זה קורה? הרי נשים מוכשרות בדיוק כמו גברים. זאת עבודה שלא מפרנסת את בעליה מספיק והיא גם מאוד טוטאלית, ממש 24/7. במאי עובד שנתיים על יצירת אומנות ואם אין בעל תומך, מטפלת לילדים ועוזרת בית, איך אישה תעשה את זה? עד גיל 40-50 נשים מתעסקות בגידול ילדים ולא באמת יכולות להרשות לעצמן להתפנות. המובן מאליו של החברה הוא שנשים הן מגדלות הילדים העיקריות והאחראיות העיקריות על משק הבית. זה מצמצם את הנוכחות שלהן בשדה האומנותי והמקצועי. את השנים הטובות שלה האישה מאבדת שם, ומי שמנסה להתחיל בגיל מבוגר לא באמת יכולה.
"אפשר לומר שזה נוח ובאמת חשוב מאוד להיות בנוכחת בגידול הילדים, אין לזה תשובה פשוטה. אבל לקחת ולהאיר על זה בזרקור – זאת המשימה שלנו. היום מאירים על הרבה מאוד פינות שלא האירו בעבר. המרחב הציבורי והמקצועי כבר יותר נגיש להתבוננות וביקורת. המרחב הזוגי, המשפחתי הוא עדיין טאבו. המחזה שלנו מציץ לתוך חיים של זוג, מדבר על דברים שלא מדברים עליהם. לחלק מהצופים מאוד קשה להתמודד עם זה. לתיאטרון יש כוח. פתאום כשרואים את זה על הבמה זאת מראה להמון דברים שאנחנו חיים אותם, אבל לא מודעים להם."