דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון י"ח באייר תשפ"ד 26.05.24
26.7°תל אביב
  • 25.9°ירושלים
  • 26.7°תל אביב
  • 23.9°חיפה
  • 26.2°אשדוד
  • 30.9°באר שבע
  • 36.8°אילת
  • 32.1°טבריה
  • 23.6°צפת
  • 28.5°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
בחירות 2022

דעה / הגיע הזמן להיפרד מהפרויקט הפוליטי המזיק 'רק לא ביבי'

למפלגות השמאל אין מה להציע מלבד ממשלות מעבר, היעדר כוח פוליטי וחבירה לימין הכלכלי | גם אם יש בו צדק, הפיכת החרם על נתניהו לערך מכונן מעידה על סדר עדיפויות שגוי

הפגנה מול מעון ראש הממשלה בירושלים (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90).
הפגנה מול מעון ראש הממשלה בירושלים (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90).
טל כספין
טל כספין
רכז המערכת
צרו קשר עם המערכת:

בבוקר יום רביעי לאחר הבחירות פרסם אמיר השכל, מייסד מחאת היחידים שהתגלגלה לתנועת הדגלים השחורים והמחאה בבלפור, פוסט בו הוא מודיע על סיום פעילותו הציבורית, וקורא לדור הצעיר להמשיך את דרכו. השכל אדם עתיר זכויות, אבל אפשר רק לקוות שקריאתו לא תיענה.

אם יש לקח חיובי שהציבור שמזהה את עצמו כשמאל ציוני וחברתי יכול לאמץ מהבחירות האלה, הוא פרידה מהפרויקט הפוליטי המזיק של 'רק לא ביבי', או בשמו המקוצר רל"ב. הפרויקט הזה הוא לא הסיבה לכישלון, ועצם הפרידה ממנו לא תיתן פתרון לעתיד. אבל הפרידה ממנו היא תנאי הכרחי ליציאה מהמבוי הסתום.

גם הניצחון היה הפסד

מרצ והעבודה, המפלגות המזהות עצמן כשמאל ציוני, הוכו. גם אם שתיהן היו נכנסות לכנסת, אזור אחוז החסימה אינו מקום למפלגות שמתיימרות להציע חזון של תיקון חברה שאמור לפנות לכולם.

לכישלון הזה אפשר לספק הרבה הסברים טקטיים ואסטרטגיים, ובוודאי אשמים. הניסיון להסביר את התמיכה הנמוכה מעניין ואולי אפילו חשוב, אבל אין מה לחכות לתשובה בנשימה עצורה. גם הוויכוחים על הסיבות למהפך ב-1977 עדיין בעיצומם.

מטה מפלגת מרצ לאחר התוצאות הראשוניות בבחירות לכנסת ה-25. השאלה האם יכלו מרצ והעבודה לגרד יחד עוד מנדט מתגמדת מול שאלה חשובה יותר: איזה עתיד המפלגות האלה מציעות? (צילום: פלאש 90)
מטה מפלגת מרצ לאחר התוצאות הראשוניות בבחירות לכנסת ה-25. השאלה האם יכלו מרצ והעבודה לגרד יחד עוד מנדט מתגמדת מול שאלה חשובה יותר: איזה עתיד המפלגות האלה מציעות? (צילום: פלאש 90)

אבל השאלה האם יכלו מרצ והעבודה לגרד יחד עוד מנדט, או האם לפיד היה צריך לומר כך או אחרת, מתגמדת מול שאלה חשובה יותר: איזה עתיד המפלגות האלה מציעות? לאיזה ניצחון יכלו מפלגות השמאל לצפות? ממשלת מעבר תחת שר האוצר ליברמן וסבב בחירות נוסף? ממשלה חדשה בתמיכת מפלגת בל"ד האנטי ציונית? האם יש להן עתודות של שיתופי פעולה פוליטיים, או אפשרויות להתרחב? האם לנצח יחיו בין געוואלד לגעוואלד?

לתקיעות הזאת אחראי במידה רבה אותו פרויקט פוליטי, ואולי הסנטימנט הפוליטי, של 'רק לא ביבי'. מאפייניו פשוטים: סירוב מוחלט לשיתוף פעולה עם יו"ר הליכוד המואשם בפלילים בכל צורה. חרם.

החרם הפך לצו קטגורי מוחלט

השאלה האם ראוי שאדם שנאשם בפלילים יכהן כראש ממשלה היא בסיס לדיון ציבורי לגיטימי. מבחינה דמוקרטית, יש טיעונים לכאן ולכאן: להובלת המדינה בידי אדם שחשוד בעבירות חמורות יש נראות בעייתית, והאפשרות להשפיע על המערכות שדנות בענייניו מסוכנת. מצד שני, חזקת החפות עומדת לצדו של כל אדם. נתניהו זוכה לתמיכה של שני מיליון ישראלים, והחוק קובע שרק לבית המשפט, ולא למשטרה או לפרקליטות, יש סמכות להזיז אותו מתפקידו.

זכותו של ציבור מסוים להכריע שאין זה ראוי, אבל המאפיין המרכזי של תנועת הרל"ב הוא היעדר מידתיות. האיסור על חבירה לנתניהו הפך עבורה לצו קטגורי מוחלט. גם משבר פוליטי באמצע מגפה עולמית לא מבטל אותו, כפי שלמד גנץ על בשרו. אף מטרה פוליטית אחרת לא מצדיקה שיתוף פעולה, גם לא ניצחון כלכלי או חברתי. לא משרד האוצר או המשפטים, לא העלאת שכר המינימום ולא שלום עולמי.

מחיר בלתי נסבל

הרל"ב לא התחיל עם חקירות נתניהו. מרביעיית המורדים במפלגת העבודה שסירבו לקבל את כניסתו של אהוד ברק לממשלת נתניהו ב-2009, דרך שלי יחימוביץ' שסירבה לתיק האוצר בממשלה שהקים ב-2013, ועד לביקורת החריפה על אבי גבאי שכמעט הקים איתו ממשלה ב-2019, שיתוף הפעולה עם נתניהו נתפס כמוקצה.

אפשר לומר שנתניהו הרוויח את השנאה אליו ביושר. לאורך שנותיו בפוליטיקה הוא לא היסס להסית, לתקוף מוסדות וסמלים, לשסות ציבורים זה בזה, ולהפר הבטחות פוליטיות בשביל לשמור על שלטונו.

אבל הצדק שבביקורת על נתניהו לא משנה את העובדה שמחיר החרם הוא בלתי נסבל. הוא יוצר חלוקה גושית רעילה לחברה הישראלית, והופך את הפוליטיקה למלחמת חורמה דמוגרפית. הוא מוחק את יכולת התמרון של חברי הכנסת בשמאל, והופך אותם לשבויים. החרם הוביל אותם לשיתוף פעולה עם הימין הניאו ליברלי, שרוקן את המילים שלהם ממשמעות.

הפגנת מחאה סמוך למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, 2020. שמירה על סטריליות בפוליטיקה טובה אולי לתחושת הצדק, ובוודאי שלא לצדק עצמו (צילום ארכיון: בן כהן)
הפגנת מחאה סמוך למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, 2020. שמירה על סטריליות בפוליטיקה טובה אולי לתחושת הצדק, ובוודאי שלא לצדק עצמו (צילום ארכיון: בן כהן)

ביטול החרם יכול היה להרחיק את בן גביר מעמדת הנהגה, ולמתן את העיסוק של הממשלה במערכת המשפט. הוא יכול היה לאפשר בריתות סביב נושאים נוספים שמטרידים את הישראלים, כמו מחירי המזון והדיור. ייתכן שנתניהו לא מתכוון ברצינות למצע החברתי שהציג, ושהוא ינסה לשנות את מערכת המשפט כדי להגן על עצמו. אבל שמירה על סטריליות בפוליטיקה טובה אולי לתחושת הצדק, ובוודאי שלא לצדק עצמו.

סדר העדיפויות האמיתי

דוגמה לאומץ הפוליטי שנדרש מהשמאל אפשר לראות אצל מנסור עבאס, שהיה מוכן לשבור את הטאבו של החברה הערבית סביב ישיבה בממשלה כדי להציע לבוחרים שלו הישגים. הוא הסתכן ציבורית, זכה לביקורת ואף קיבל איומים על חייו. אבל מנהיג שמחויב באמת לתיקון חברתי, לא יכול להרשות לעצמו להישאר נטול כוח השפעה פוליטי.

בסופו של דבר מדובר בשאלה של סדר עדיפויות. השמאל תקוע. הוא יכול להמשיך לדבר על הגעה לקהלים חדשים, חיזוק המערכת הציבורית וכלכלה מרחיבה. אבל אם בסוף הרל"ב גובר על כל אלו, כנראה שהם לא חשובים כל כך. אם עדיפה ממשלת הקיצוצים של ליברמן על חינוך חינם לגיל הרך עם נתניהו, סדר העדיפויות האמיתי נחשף: אופטיקה לפני פיזיקה, ותחושת 'נצורים וצודקים' לפני אחריות לאומית אמיתית.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!