הצלחתה של מפלגת הציונות הדתית בבחירות האחרונות אינה נובעת מעמדותיה הכלכליות. אולם משהובהר שהמפלגה צפויה להיות השותפה הבכירה לקואליציה בהובלת הליכוד, לא יהיה ניתן להמשיך להתעלם מעמדות אלו, וראוי להתריע על הנזק הצפוי אם יתקבלו.

הציונות הדתית רוצה ריבונות לאומית ומשילות משפטית, אבל בתחום הכלכלה, תחת אידיאולוגיה של שוק חופשי, היא מוכנה להפקיר את הריבונות הישראלית, ואת מרבית אזרחי ישראל, לידי תאגידים רב-לאומיים ואליטות מקומיות.

המפלגה מציגה מצע כלכלי ימני קיצוני, רצוף בהאשמות כלפי המגזר הציבורי ואיגודי העובדים, ונעדר פתרונות של ממש לבעיות הליבה של הכלכלה הישראלית: יוקר המחייה; מערכות ציבוריות רעועות; ואי-שוויון חמור, שמתבטא בשיעור עוני גבוה ובהשתלבות לא מספקת של ערבים וחרדים בעולם העבודה. במקום להסביר כיצד יחזקו את המערכות הציבוריות ויצמצמו את אי השוויון, בציונות הדתית מציעים צעדים שיובילו לתחרות וקיצוץ, בתקווה שאלו יביאו, בדרך פלא, לגדילה בפריון וביעילות.

לאי-השוויון אין זכר במצע המפלגה. ההתעלמות ממנו לא מפתיעה כשהצעדים שמוצעים בו יחריפו אותו דרך הורדת שכר, קיצוצים תקציביים וקידום הפרטה במערכות החינוך והבריאות.

הורדת השכר ופיטורים לא יצילו את המגזר הציבורי

את המגזר הציבורי מציעה המפלגה לתקן על ידי הגדלת פריון העובדים שבו, שתגיע כתוצאה מהחלפת מודל התגמול על בסיס ותק במודל תגמול על בסיס ביצועים. בו בזמן, המפלגה מציעה להוריד את השכר במגזר הציבורי, שלטענתם גבוה בממוצע מהשכר במגזר הפרטי, ולחוקק חוק בוררות חובה שימנע שביתות בשירותים החיוניים.

אלא שעל פי המחקר הכלכלי העדכני, העלאת הפריון והורדת השכר סותרים. במאמר מ-2015, הכלכלנים וולפרס וזילינסקי סוקרים שורת מחקרים שמראים שהעלאת שכר מגדילה את המוטיבציה של העובדים ומשפרת את הפריון שלהם.

שכר לפי ביצועים היא סיסמה יפה על הנייר, אך קשה לביצוע בפועל, קל וחומר כשמעוניינים לקצץ ולהוריד שכר. רוצים עובדי ציבור מוכשרים ומסורים? השקיעו בהם בתנאי עבודה מכבדים ותחרותיים, ובתכניות הכשרה יוקרתיות. תגמול לפי ביצועים תוך הרעבה תקציבית הוא דוגמא קלאסית לאחד בפה ואחד בלב (ובכיס).

ההצדקה להורדת השכר במגזר הציבורי מגיעה מהשוואה לוקה בחסר בין השכר במגזר הפרטי למגזר הציבורי, שמתעלמת מפרמטרים חשובים. כך למשל, לפי דו"ח הממונה על השכר מ-2019, יותר מ-40% מעובדי המגזר הציבורי מחזיקים בתואר אקדמי, בעוד במגזר הפרטי מדובר רק ב-17%. רק השוואה רלוונטית בין המגזרים תפלח אותם לקבוצות בנות השוואה.

בעיה נוספת בהשוואה קשורה במיקור החוץ לעובדי המגזר הציבורי, במסגרתו העובדים החלשים ביותר בשירותים הציבוריים עובדים תחת חברות קבלן מהמגזר הפרטי. המצב הזה מעוות את הסטטיסטיקה 'לטובת' השכר במגזר הציבורי, ומחביא את ניצול העובדים החלשים על ידי חברות הקבלן. באידיאולוגיית השוק החופשי קוראים לזה 'יעילות'.

גם אם מתעלמים מעיוותי הנתונים, האם העובדה שעובדים רבים במגזר הפרטי משתכרים שכר נמוך אומרת שכדאי מבחינה כלכלית להוריד את השכר הציבורי? נראה שהתשובה של הציונות הדתית לשאלה הזו גזורה יותר מעוינות ודעות קדומות ביחס למגזר הציבורי, מאשר מהיגיון כלכלי כלשהו.

למעשה, חלק השכר בעוגת ההכנסות הלאומית בישראל הגיע לשפל היסטורי, והוא נמוך במיוחד גם בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. נכון ל-2019, חלק ההכנסה של העובדים (אל מול הרווחים) בהכנסה הלאומית בישראל הוא כ-55%. לשם השוואה, בגרמניה הוא כ-64%, ובארה"ב ובבריטניה כ-60%.

להגדלת השכר, במיוחד של העובדים החלשים במגזר הציבורי והפרטי כאחד, יש כדאיות כלכלית רבה מעבר לצדק החלוקתי. לצד ההשפעה החיובית על הפריון, הגדלת השכר תביא להאצת הצמיחה ע"י הגדלת הצריכה של עובדים אלו, שמשתמשים ברוב הכנסתם לצריכה.

הורדת השכר נראית מוזרה עוד יותר נוכח המחסר הרחב בעובדים במגזר הציבורי. כיצד הציונות הדתית תספק אכיפה נוספת בנגב ללא שוטרים? היכולת להגדיל את האכיפה תלויה בגיוס שוטרים נוספים, ונכון להיום, המשטרה נעדרת מספיק תקנים ומתקשה לגייס לתקנים הקיימים. זה נכון גם לאחיות ולקלינאיות תקשורת, וגם לעובדות סוציאליות ולמורות (ששכרן הועלה בהסכמים שנחתמו בשנתיים האחרונות).

הצעת הציונות הדתית להגדיל את הגמישות הניהולית, במילים אחרות להקל על פיטורים, אולי נכונה במצבים מסוימים, אך אינה רלוונטית לבעיות השעה. לא ברור כיצד הגדלת היכולת לפטר עובדים תסייע למערכת ציבורית שמתקשה לגייס עובדים.

ארגוני העובדים הם לא הבעיה

בהקשר זה, הניסיון להציג את ארגוני העובדים כבעיה מחטיא אף הוא. מי יודע מה היה מצב מערכת החינוך לולא ארגוני המורים היו נאבקים על הזכויות, השכר ותנאי העבודה שלהם. תנאי העבודה של המורות הם חלק מתנאי הלמידה של תלמידי ישראל.

במקום להוריד את שכר העובדים הציבוריים ולאיים בפיטורים, הממשלה צריכה לעבוד בשיתוף עם ארגוני העובדים בשיפור תנאי ההעסקה. כך תוכל הממשלה למשוך עובדים מוכשרים, לשמר אותם, ולהגדיל את המוטיבציה והמקצועיות.

תקציב המדינה: בציונות הדתית מאגפים מימין את הכלכלנים השמרנים ביותר בעולם

גם בנוגע לתקציב המדינה, הציונות הדתית מציגה מצע ימני קיצוני. היא קוראת לקיצוץ תקציבי בעזרת צמצום המגזר הציבורי, תחת התפיסה שהמגזר הציבורי גדול יתר על המידה.

כדי לקבל מושג על הקיצוניות של עמדה זו, צריך להבין את מקומה של ישראל ביחס למדינות אחרות. ההוצאה הציבורית האזרחית בישראל, 32.9% מהתוצר נכון ל-2017, נמוכה ב-6.5% מהתוצר בהשוואה לממוצע מדינות ה-OECD, שעומד על 39.4%. מדובר במעל 100 מיליארד שקלים שחסרים למערכות הציבוריות, לחינוך, לרווחה, לתשתיות ולדיור.

בעמדתם מאגפים מימין חברי הציונות הדתית את השמרנים שבכלכלנים. גם כלכלני ה-OECD, שידועים בשמרנות הפיסקלית שלהם, טוענים שבישראל חסרה השקעה ממשלתית משמעותית בשירותים הציבוריים.

הקלישאה הידועה, "אנחנו דואגים לחובות העתידיים של ילדינו", לא מחזיקה מים מכמה טעמים. קודם כל, גם את השירותים הציבוריים והחוסן הכלכלי אנחנו מורישים לדורות העתיד. העוצמה הכלכלית של ישראל לא תוכל להימשך אם היא תיתן לשירותים הציבוריים שלה לקרוס.

הגדלת גיוס החוב בטווח הקצר תסייע לחיזוק המערכות הציבוריות ולהאצת קצב הצמיחה. השקעה ציבורית שמבוצעת נכון יכולה להאיץ את הצמיחה, להגדיל את התוצר ואת הכנסות המדינה, ובכך למתן את ההשפעות על יחס החוב הציבורי לתוצר בטווח הבינוני.

גם יחס החוב-תוצר הנוכחי בישראל, שעומד על כ-65%, נמוך בהשוואה למדינות מפותחות, ומאפשר השקעה. בגוש האירו, החוב הממוצע עולה על 90% ביחס לתוצר, ובקרב המדינות המפותחות, הוא עולה על 110%.

במקום מסים לכולם, בציונות הדתית רוצים למסות רק את עובדי המגזר הציבורי

לפי המצע של הציונות הדתית, את צמצום התקציב יש לדחות לאחר משבר יוקר המחיה. זו מחשבה נכונה לכשעצמה, שבו בזמן מצביעה על חוסר ההבנה של העוני הנרחב בישראל, כ-20% ממשקי הבית לפי הביטוח הלאומי. משפחות אלו סובלות מקשיים כלכליים הרבה לפני משבר עליית המחירים, ויסבלו ממנו גם אחריו.

תמונה של ירידות שערים חדות בחלק הכלכלי של מצע הציונות הדתית. הבחירה בתמונה שמציגה התחלה של משבר, משקפת יותר מהכול את חוסר העניין, שכנראה קיים גם בחלקים מהמפלגה עצמה, במצע הכלכלי ההרסני שלה (מתוך מצע הציונות הדתית)

כדי בכל זאת לצמצם את הגירעון בטווח הזמן המיידי, מציעה הציונות הדתית להחיל מס מיוחד על עובדים בשכר גבוה במגזר הציבורי, עוד צעד שחושף את העוינות הרבה של המפלגה למגזר הציבורי, ומעט מאוד היגיון כלכלי.

במקרה של המס, האבסורד בולט במיוחד. מרוויחי השכר הגבוה ביותר במגזר הציבורי הם הרופאים, ושכרם של אותם רופאים גבוה יותר בעבודה בשוק הפרטי. כלומר, לפי הציונות הדתית, בעבודה הציבורית הרופאים מרוויחים יתר על המידה, בעוד בעבודה בשוק הפרטי, שבה אותם רופאים מרוויחים יותר, הם מקבלים בדיוק את מה שמגיע להם.

במקום להסתמך על דעות קדומות, כדאי ואף נחוץ להגדיל את המס על המרוויחים הגבוהים במגזר הציבורי והפרטי כאחד. כך תוכל הממשלה להגדיל את ההשקעה הציבורית, מבלי להגדיל משמעותית את החוב הציבורי.

למס כזה צפויה להיות השפעה חיובית נוספת: חלק קטן יותר מהכנסות השכבות הגבוהות מגיע לצריכה ומשפיע על הביקושים. לכן, סביר מאוד שמיסוי ההכנסה של השכבות הגבוהות יוריד את הביקוש לדירות בהשקעה, שוק פרוע שסובל מעודף ביקוש ומהיעדר התערבות ממשלתית.

בריאות: כשהאיזון התקציבי קודם לשירות לציבור, התוצאה הרסנית

גם בתחום הבריאות, הפתרון של הציונות הדתית הוא הגדלת התחרות. המפלגה מציעה לפרסם מדדי איכות של בתי החולים ולאפשר לאזרחים לבחור ביניהם. נוסף על כך, היא דורשת שבתי החולים ישמרו על איזון תקציבי.

האם מישהו זקוק למדדים האלו, שאגב משרד הבריאות כבר מפרסם מזה מספר שנים, כדי לדעת שבתי החולים הגדולים במרכז הארץ, תל השומר ואיכילוב, במצב טוב בהרבה ממקביליהם בפריפריה? האם לא ברור שבתי החולים ביישובים החזקים זוכים ליותר הכנסות ולקלות יחסית בגיוס צוותים רפואיים איכותיים?

הדרישה לאיזון תקציבי ראויה, אם בתי החולים מקבלים גב מהממשלה למימון שירותי בריאות איכותיים לכלל הציבור. דווקא ממשלת בנט-לפיד הלכה צעד קדימה בכיוון הזה, ושינתה את אופן העברת הכספים לבתי החולים באופן שיעניק להם ודאות כלכלית גבוהה יותר משהיתה בעבר. ועדיין, אופן התקצוב של בתי החולים כולל גירעון מובנה בדמות הנחות שהם מחויבים לתת לקופות החולים. כך, אלו מהם שיכולים לקיים פעילות פרטית נאלצים לתעדף אותה על פני השירות לכלל הציבור.

כשהמדינה מפקירה את מערכת הבריאות לכוחות השוק, היא מתמרצת פנייה לפעילות פרטית, שמניבה הכנסות גדולות בכדי לממן את ההתנהלות השוטפת, דינמיקה שנוכחת כבר היום. במקום לשרת את הציבור, המערכת מתגמשת כדי לגבות כמה שיותר. גם כאן, תושבי הפריפריה הם אלו שיסבלו יותר מכולם.

ומאין יגיעו רופאים להקל על העומס הבלתי נסבל על המערכת? להישענותה של המערכת על המוני רופאים מהעלייה מברה"מ לשעבר בשנות ה-90 יש תאריך תפוגה. במקביל, המדינה כמעט ואינה משקיעה בהרחבת הכשרות הרופאים, וההוצאה הלאומית לבריאות בישראל עדיין נמוכה משמעותית מהמדינות המפותחות.

ראוי לציין שתקציב הבריאות זכה להגדלה משמעותית במסגרת ממשלת בנט-לפיד, באחד מהצעדים הבודדים בו הפגינה מחויבות להשקעה בכלל הציבור. אבל ככלל, הציונות הדתית וממשלת 'השינוי' מיישרות קו בנושאים הכלכליים: צמצום תקציבי, תוך הצהרת מילות קסם על הצטיינות ויעילות, והעלמת עין ממצבו הרעוע של השירות הציבורי.

חינוך: המתכון להרחבת פערים

הצעות הציונות הדתית בתחום החינוך שוב מתעלמות מאי-השוויון וגוזרות נחשלות על הפריפריה החברתית והגאוגרפית. במפלגה מציעים 'חופש' למנהלי בתי הספר, שמשמעו למעשה שכר דיפרנציאלי למורים. כלומר, המנהלים יוכלו לקבוע שכר משתנה למורים שונים.

כך, בבתי הספר ביישובים החזקים, בהם הרשות המוניציפלית וההורים יכולים להגדיל את תקציב בתי הספר, מורים יתוגמלו היטב. לעומת זאת, בתי הספר בפריפריה יסבלו מחוסר תקציב ומחוסר בכוח האדם.

פירוק הסולידריות בין המורים במסווה של תגמול מצטיינים יביא לחוסר יכולתם להיאבק על תנאי ההעסקה שלהם ברמה רחבה, והמערכת בכללה תיפגע קשות.

התכנית מציעה שההורים יוכלו לבחור בחופשיות באיזה בית ספר ילדיהם ילמדו. האם יש ספק אילו שכבות אוכלוסייה ירוויחו מצעד זה, ואילו שכבות ייחלשו עוד יותר? כיצד תוכל מערכת החינוך לשמש מקפצה להגדלת ההשתלבות החרדית והערבית בעולם העבודה?

רק מערכת חינוך חזקה, כזאת שמתגמלת בצורה ראויה את כלל מוריה, מושכת מורים חזקים ומטפחת את המוטיבציה שלהם, תוכל להוות גורם שמצמצם את אי-השוויון ומחזק את הכלכלה. נוסף על כך, המערכת צריכה להגדיל משמעותית את התוספות התקציביות לרשויות המוחלשות, שכיום רחוקות מלהספיק לסגירת הפערים האדירים שנוצרים מתקציבי העתק מתשלומי ההורים ומרשויות בשכבות העליונות.

אוהבים את המדינה, אבל לא מוכנים להשקיע בעובדים ובתושבים שלה

באופן סמלי, את המצע סוגרת תמונה באיכות בינונית של ירידות שערים חדות. הבחירה בתמונה, שמציגה התחלה של משבר, משקפת יותר מהכול את חוסר העניין, שכנראה קיים גם בחלקים מהמפלגה עצמה, במצע הכלכלי ההרסני שלה.

מפלגת הציונות הדתית גאה באהבתה הבלתי מתפשרת למדינה, אך בכל הנוגע לכלכלה, נראה שאידיאולוגיית השוק החופשי קודמת. אוהבים את המדינה, אבל לא את מוריה, אחיותיה, ועובדיה בכלל. אוהבים את המדינה, אבל לא את שירותיה הציבוריים. אוהבים את המדינה, אבל לא מוכנים לממן בריאות וחינוך לפריפריה שלה.