הצלם פבל וולברג תיעד במשך שש שנים את המלחמה בחבל דונבאס במזרח אוקראינה. הוא נסע לשם לבד, ללא גיבוי של מערכת תקשורתית או גוף מממן. רק הוא, מצלמת פילם, והמתנדבים שהצטרף אליהם כדי לעבור לתוך אזורי הלחימה. הוא ביקר בפעם האחרונה באזור ב-2020, ערב פרוץ מגפת הקורונה, וכבר אז ידע להגיד בוודאות שהמצב לא הולך להירגע.

וולברג נולד ב-6 בספטמבר 1966 בברית המועצות, ועלה לארץ עם אמו בגיל 7. הוא עוסקת בצילום ואמנות חזותית, והוא אחד מצלמי העיתונות החשובים בישראל. ב-2005 זכה בפרס ליאון קונסטנטינר של מוזיאון תל אביב, וב-2007 השתתף בביאנלה של ונציה. מאז 1994 מציג וולברג בתערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל וברחבי העולם. עבודותיו פורסמו בעיתונים ובכתבי עת בישראל ובעולם, בהם הארץ, הניו יורק טיימס ודר שפיגל.

הוא מטייל במרחב הפוסט-סובייטי מזה שנים, ומצלם אזורי סכסוך ומחאה. ב-2004 הגיע לקייב לצלם את המחאה הכתומה, שביקשה לקחת את המדינה מערבה באותה העת, ונחלה כישלון. הוא הגיע לשם שוב בחורף 2014-2013 כדי לתעד את הבריקדות והמפגינים שיצאו נגד נשיא אוקראינה לשעבר, ויקטור ינוקוביץ', אבל הפעם בתור אומן.

"רציתי לצלם את ההתבצרות של המפגינים בכיכר", הוא מספר. "השתמשתי בעדשה פנורמית מיוחדת, כי זה הזכיר לי את הסיפורים על הקומונה הפריזאית. אחרי הרבה שנים בתחום, הגעתי למיצוי של העולם החדשותי. רציתי לצלם תמונה אמנותית שתוכל להראות את הסיפור על רבדיו העמוקים. צילום לא צריך לגמור את חייו בעיתונים, והעצמאות אפשרה לי להשקיע יותר באיכות".

באותו חורף עלו קייב ואוקראינה כולה לכותרות בעולם. הנשיא ינוקוביץ', בלחץ רוסי, סירב לחתום על סדרת חוקים שתקרב את אוקראינה למערב. הסירוב הוציא מאות צעירים לכיכר העצמאות, מיידן נזלז'נוסטי, להפגנה שהתחילה בקטן, ותוך שבועות הפכה למחאה של מיליונים, עם הפגנות ענק ברחבי המדינה.

"התגובה של השלטונות מול ההפגנה הייתה בירי ישיר על המפגינים, כמו הבריקדות של פריז", מספר וולברג. "זה נגמר כמו בטבח בפריז, ואת זה רציתי לתעד. אבל מה שמעניין באמת זה שבסופו של דבר הם הצליחו, וינוקוביץ' ברח מהשלטון. זה הוביל לסיפוח קרים על ידי רוסיה, והחלה מלחמת אזרחים במזרח המדינה. מתוך כל זה התפוצץ מה שקורה עכשיו".

מאז 2014 ועד תחילת הקורונה ביקר בחבל דונבאס כעשר פעמים, וצילם כמעט הכול – חיילים ונערים באימונים, מחסומים, כפרים נטושים, טנקים וסבתות – הכול מהצד האוקראיני. "הגעתי רק למקומות שיש לי בהם קשרים עם אוקראינים, לרוב דרך ארגוני סיוע הומניטרי. עזרתי והתנדבתי, ובעזרת השליטה שלי ברוסית הצלחתי להיכנס פנימה לאזור המלחמה".

איזה סיפור רצית לספר דרך התמונות?
"לא חיפשתי משהו מסוים. חיפשתי להביא את האירוע עצמו. יש מלחמה באירופה, ולא מדברים על זה. מלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אולי זה לא מרכז העניינים, אבל אותי זה עניין. אני הגעתי משם, מבחינתי אודסה וקייב הם המקומות שמהם הגעתי. הדברים השתנו, ורציתי להבין את השינוי. רוב העולם התעורר למלחמה בין רוסיה לאוקראינה רק ב-24 בפברואר, אבל בדונבאס המתח הזה נבנה במשך שנים".

וולברג זיהה תנועה חזקה של אוקראינים לכיוון המערב. "אנשים פשוט לא רצו להיות חלק מרוסיה. הם ראו ברוסיה סמל לעבר, לברית המועצות. הם מכנים את הרוסים 'צ'קיסטים' (השם הראשון של המשטרה החשאית הסובייטית), ופשוט לא מוכנים להיות בשליטתם. יש גם התנגדות חזקה מאוד להשפעה רוסית על המדינה.

"בהתחלה חשבתי שהרוסים והאוקראינים הם ממש אותם האנשים, אבל עם הזמן הבנתי שיותר ויותר אנשים רצו להתנתק מהתפיסה הזו של עם אחד גדול. לדעתי, ברובד העמוק יותר, כל המלחמה הזו היא המשך נפילת ברית המועצות, וניתוק הרפובליקות מרוסיה. הנפילה לא התסיימה ב-1991, היא ממשיכה גם עכשיו".

איך נראה שדה הקרב?
"זה אזור מאוד פרוע. יש תנועה של אנשים משני צדי הגבול של המלחמה ומעברים בין שני הצדדים. זו מלחמת צלפים משולבת במלחמת חפירות, עם תעלות, הפגזות על בסיס יומיומי ותזוזה מינורית של הכוחות הלוחמים. 2 מטר לפה, 2 מטר לשם. ככה שטח האש השתנה כל פעם קצת. רוב המלחמה מתרחשת מחוץ לערים, בשטחי השדה, במקומות המרוחקים יותר, אבל גם בתוך הערים, כמו בדונצק או מריופול, שהן ערים גדולות מאוד".

מה אנשים הבינו על עצמם ועל המלחמה?
"שהמלחמה הזו גדולה גם יותר ממזרח אוקראינה, כלומר שיש פה כוח גדול שמנסה לכבוש כוח קטן יותר, והכוח הקטן יעשה הכול כדי שהכוח השני לא יצליח. לא הייתה פה מלחמה בין אזרחים, אלה היו בעיקר כוחות מזוינים. יותר מזה, הצבא האוקראיני התארגן לצבא תוך כל הזמן הזה.

"זה התחיל מגדודי מתנדבים שהפכו לחלק מהצבא, כמו 'אזוב' ו'היידר', והמתנדבים מורכבים בעיקר מאנשים מבוגרים, בני 50-40. היו גם הרבה מתנדבים, מגרוזיה, מצ'צ'ניה, אפילו רוסים שהגיעו להתנדב להילחם נגד רוסיה. זה הגיוני, יש הרבה רוסים שיש להם משפחה או שהם במקור מאוקראינה והם מזדהים עם המאבק שלה".

היו שם עשרות שנים של שקט. איך אנשים התרגלו למציאות של מלחמה?
"אנשים התרגלו מהר, אבל בעיקר דיברו על זה שהם רוצים שהיא תסתיים. שתסתיים המלחמה, וגם השחיתות. כשנוסעים שם, האנשים מדברים הרבה על הכבישים. על הכבישים שיש לנו בישראל, המערב ואירופה, לעומת הכבישים המפורקים שלהם. הם אומרים: 'אנחנו רוצים שיהיה מסודר'. הכביש הוא סמל.

"הם מניחים שכשהמלחמה תסתיים, המנטליות והפוליטיקה המושחתת של ברית המועצות תסתיים יחד איתה. מצד שני, אחרים גם מתגעגעים לברית המועצות. לזה שהחשמל, הבתים והמים היו זולים. אבל ההסתכלות הזו מערבה היא נקודה משמעותית. אנשים רואים את איך אנשים חיים באירופה ורוצים לחיות ככה".

הופתעת כשהמלחמה פרצה?
"לא. היה לי ברור שזה יחמיר, ושזו רק שאלה של זמן ולחץ. מה שכן, לא ידעתי שהיא תגיע כל כך רחוק, בטח לא לחרסון. חשבתי שפוטין רוצה לכבוש את כל אזור מזרח המדינה. שייקח את דונבאס ויעשה חבל יבשתי לקרים, אבל בטח לא ניסיונות להגיע לקייב. זו הייתה האסטרטגיה לאורך כל השנים, לקחת חלקים קטנים. צריך להבין שרק דונבאס עצמה זה מקום ענק, שלוקח שעות להגיע בו ממקום למקום".

את כל התמונות בדונבאס צילם וולברג בסטילס על פילם, ומתוך מאות תמונות, עשרות ייקחו חלק בתערוכה "ANTI-TERRORIST OPERATION ZONE – צילומי מלחמה מאוקראינה" שתעלה בשבוע הבא במרכז האקדמי ויצו בחיפה על ידי האוצרות בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי.

"היה לי חשוב לצלם בנגטיב כדי שאוכל להגדיל את התמונות, אבל חוץ מזה, באמת שלא נעשתה מחשבה עמוקה מדי מאחורי התמונות או המיקום בתערוכה", אומר וולברג. "הייתה לי מטרה אחת: להעביר את החוויה כפי שהיא בשטח. כשצילמתי, לא חשבתי מה אני רוצה שאנשים יראו, חשבתי מה אני רוצה לצלם".

יש תמונה שאהבת במיוחד?
"צילמתי בחורה ממש על גבול קו האש בלוהנסק. היא בחורה שעברה בין שני הצדדים, הרוסי והאוקראיני, והסיפור שלה תפס אותי. צריך להבין שהמעבר הזה מוזר מאוד. אלו מקומות שנמצאים קרוב אחד לשני, אבל אנשים לא עוברים ממקום למקום כי יכולים לירות בהם. אתה תמיד חושב מה אנשים חושבים על הסיטואציה? הם נגד? בעד? אין באמת דרך לבדוק את זה, כי הכול התהפך שם ביום אחד מבחינה שלטונית, וכתוצאה מזה הכול משתנה.

"יום אחד היה לך שליט פרו רוסי, הוא מוחלף בלאומן אוקראיני. פורצת מלחמה. ב-2014 לא היה לאוקראינים צבא. עכשיו יש להם צבא שמנצח את הצבא הרוסי. אלו שינויים אדירים בפרק זמן יחסית מהיר".

***

התערוכה "ANTI-TERRORIST OPERATION ZONE – צילומי מלחמה מאוקראינה" תיפתח ביום שלישי 22 בנובמבר ב-18:00 בגלריה לאמנות של המרכז האקדמי ויצו חיפה, רחוב הגנים 21, ותוצג בימי ראשון עד רביעי בשעות 20:00-9:00 ובימי חמישי בשעות 21:00-9:00, עד 22 בינואר. התערוכה משתתפת באירועי החג של החגים, ונוסף על שעות הקבועות תהיה פתוחה גם בימי שישי 9, 16 ו-23 בדצמבר בשעות 14:00-10:00.