סינגפור (AP) – לון לו הייתה האישה החיילת היחידה בחדר השמירה, מוקפת בגברים שהטרידו והפחידו אותה לאחר שסיפרה שהיא אישה טרנסג'נדרית. היא ניסתה להתעלם מהם גם כשהחלו לפתוח חולצות ולהעמיד פנים שהם אונסים זה את זה, תוך שהם קורצים לה להצטרף אליהם, אבל באחד הימים, בזמן שעמדה על משמרתה מתחת לשמש הסינגפורית הצורבת, אחד מאותם גברים לקח את הרובה שלו וניסה לדחוף אותו בין רגליה.

היא הייתה אישה. היא לא הייתה אמורה להיות שם, משום ששירות החובה של שנתיים בסינגפור נדרש רק מגברים בני 18. אבל לפי החוק בסינגפור היא עדיין נחשבה לגבר, משום שלא עברה ניתוח שיכלול עיקור כירורגי.

ברחבי העולם, עשרות מדינות עדיין מחייבות אנשים טרנסג'נדרים שרוצים שהמגדר שלהם יוכר חוקית לעבור ניתוחים כאלה – נוהג שגופים בינלאומיים לזכויות אדם מגדירים כעינוי. חוקים כאלה מציבים מספר לא ידוע של אנשים טרנסג'נדרים מול בחירה מייסרת בין הפוריות שלהם לבין זהותם המינית.

עבור מי שבוחרים לא לעבור ניתוח, ההשלכות החוקיות עלולות להיות חמורות, ונעות מהגבלת הסיכויים לעבודה, לדיור ולנישואים ועד לפגיעה ביכולת לנסוע בבטחה בעולם. מכיוון שמסמכי הזיהוי שלהם מציינים מגדר השונה מהמגדר שבו הם נראים, הם מסומנים מהר מאוד כחריגים, מה שמוביל לשורה של קשיים, מהטרדות ביורוקרטיות עד לעימותים מסכני חיים.

לו הפכה לפעילת זכויות אנשים טרנסג'נדרים בסינגפור, עיר-מדינה שמנוהלת ביד נוקשה, ורק באוגוסט האחרון הכריזה על ביטול הפללה של מין בין גברים.

בגיל 25 לו מוצאת עצמה מתחבטת בשאלות לגבי עתידה, כמו אם אי פעם תמצא חברה שתהיה מוכנה להעסיק אותה, או אם תוכל להביא ילד ביולוגי לעולם, וכל זאת משום שהממשלה בארצה מסרבת להכיר במי שהיא.

"אנשים לא מקבלים דיור, לא מתקבלים לעבודה… על זה אנחנו נלחמים ונלחמות", היא אומרת. "אנחנו רק רוצים לעזור לאנשים לשרוד עוד יום, עוד חודש, עוד שנה".

דרישות שמפרות זכויות אדם בסיסיות

בלב הוויכוח על חוקי ההכרה המגדרית עומדת שאלת הזהות. המסמכים המשפטיים שמגדירים את זהותו של אדם חיוניים עבורו כדי להתנהל בחיים ובעולם. הם רלוונטיים לפעולה כמו בקשת הלוואה בנקאית ועד לחציית מעברי גבול. בחלק גדול מהעולם, שינוי סמני מגדר במסמכי זיהוי נותר משימה בלתי אפשרית.

גם מדינות שמתירות את השינוי במסמכים מלוות זאת בתנאים דרקוניים, בהם ניתוח להתאמה מגדרית, התערבויות פסיכיאטריות, ובמקרה של אנשים נשואים – חובת גירושין. בשנים האחרונות ארגוני זכויות אדם ופעילים למען אנשים טרנסג'נדרים מגבירים את מאבקם לביטול התנאים הללו.

"רוב החוקים האלה מטילים דרישות רבות על אנשים טרנסים, וכולן מפרות זכויות אדם בסיסיות – הזכות לפרטיות, הזכות לשלמות הגוף, הזכות לאי-אפליה, הזכות לזהות", אומרת ג'וליה אהרט, מנכ"לית ILGA World, האגודה הבינלאומית ללהט"ב.

עבור חלק מהאנשים הטרנסג'נדרים, ניתוח הוא הדרך להרגיש יותר בנוח בגופם, אבל יש כאלה שעבורם הוא מיותר מבחינה רפואית, פולשני וכואב, או פשוט יקר מאוד.

ניתוח להתאמה מגדרית מקיף שורה של הליכים רפואיים לשינוי המאפיינים המיניים של האדם, ובחלקם התוצאה היא אי-פריון בלתי הפיך.

במדינות מסוימות, עיקור הוא תנאי בפני עצמו להכרה רשמית במגדר, ומצוין במפורש בחוק. במדינות אחרות הניסוח עמום יותר, ומחייב צורה כלשהי של ניתוח בלי לציין אילו הליכים רפואיים נדרשים או אם עליהם להבטיח אי-פריון כחלק מהתנאים.

כך גם בארצות הברית, שם מדינות הדורשות הוכחה לניתוח לא מבהירות אילו פרוצדורות רפואיות ייחשבו כהוכחה, אומרת אוליביה האנט, מנהלת המדיניות של המרכז הלאומי לשוויון לאנשים טרנסג'נדרים. לדבריה, בארצות הברית יש 13 מדינות וטריטוריות שמחייבות הליך כירורגי כדי לעדכן את סמני המגדר בתעודות הלידה, וב-4 יש דרישה להליך כירורגי כדי לעדכן את הפרטים ברישיון הנהיגה.

"בכיתי במשך ימים"

בתגובת משרד הפנים של סינגפור ל-AP, נאמר שהמידע בתעודות הזהות הרשמיות של אזרחי סינגפור משקף את ה"מין" של האדם, שהממשלה מגדירה אותו על סמך "התכונות הביולוגיות והפיזיות של האדם". שינוי הסמן מצריך "הוכחה שנעשה ניתוח, ששינה לחלוטין את תכונות הרבייה הגופניות של האדם. תנאי זה מאפשר לממשלה ליישם את המדיניות והחוקים מבוססי המין שלה באופן עקבי".

פעילים למען זכויות אדם כבר נאבקים שנים לשינוי מדיניות וחוקים כאלה, אבל השינוי הוא איטי. ב-2019, בית המשפט העליון של יפן אישר את חובת העיקור הכירורגי בחוק ההכרה במגדר של המדינה. אבל יש מדינות שבהן כן חל שינוי. ב-2018, שבדיה הפכה למדינה הראשונה שמפצה כלכלית אנשים טרנסג'נדרים שעברו עיקור לפי המדיניות הישנה שלה, וגרמניה שוקלת לעשות דבר דומה.

קתרין ראמלו, אישה טרנסג'נדרית גרמנייה בת 58, נאבקת לקבל פיצויים והתנצלות מהממשלה. בשנת 2000 היא עברה עיקור כירורגי מתוך רצון לשים סוף לחייה הכפולים, אבל בהמשך היא מספרת שהחלה להתייסר על האובדן.

"את יודעת שמשהו לא בסדר איתך, שאת לא יכולה להביא ילדים לעולם", היא אומרת. "בכיתי במשך ימים".

שנים מאוחר יותר לו תעשה את הבחירה ההפוכה, אבל תגלה שגם לבחירה שלה יש מחיר גבוה. השירות הצבאי הכפוי שלה היה כל כך אכזרי, עד שהיא שקלה התאבדות. בהמשך חיכו לה אתגרים נוספים.

ב-2019 לו ומשפחתה נסעו למלזיה השכנה. קצין ההגירה המלזי בהה בדרכון שלה, שעדיין מציין את המגדר שלה כזכר. "אתה צריך להסתפר", נהם לעברה. המילים העבירו צמרמורת בגבה של לו. היא ידעה שבמלזיה העובדה שהיא אישה טרנסג'נדרית נחשבת לפשע. היא קראה כתבות על אנשים טרנסג'נדרים שנשדדו ונרצחו שם.

היא מיהרה לחצות את הגבול, ומאז מקפידה לאסוף היטב את שערה הארוך במעברי גבול. "אני מתה מפחד מנסיעות עכשיו, בין היתר בגלל זה", היא אומרת.

בין הפחדים הרבים שאופפים את לו לגבי עתידה, מציאת עבודה נמצאת בראש הרשימה. "האם לא יקבלו אותי לעבודה רק כי אני טרנסית?" היא חוששת.

אמה של לו, סטלה וונג, דואגת לבתה ולעתיד הצפוי לה, עתיד שבו הרבה אפשרויות כבר לא פתוחות בפניה. "אבל אין לי ברירה", אומרת וונג. "בסינגפור כולנו מצייתים לכללים. גם אני".