"המון אנשים הגיעו לכבד את תיראן מכל הכפרים מהכרמל, מהגליל ומהגולן. הגיעו גם מוסלמים, נוצרים ויהודים. הייתה הזדהות מלאה של כל העדות", מספרת יסמין קרא, פעילה בקן הדרוזי בנוער העובד והלומד בדלית אל כרמל, היישוב בו גדל תיראן פרו, שגופתו נחטפה מבית החולים בג׳נין על ידי חמושים והוחזרה רק לאחר יממה לישראל.
רים ספוואת ביראני, מדריכה בקן הנוער העובד והלומד בדלית אל כרמל מספרת על נער שרצה לגדול ולהתפתח: "תיראן היה חניך שלי שנה שלמה. הוא כל הזמן רצה לשוחח ולשפר את עצמו. הוא היה נער מופנם. נפגשתי איתו יומיום וראיתי כיצד התפתח. הוא כל כך רצה להצליח, היו לו חלומות. הייתה לו חבורה, הם היו ביחד. הוא היה מאוד פעיל בקן. יום יום הוא הגיע והתלווה אליי להפסקות פעילות בבתי-הספר ולפעילות אחה"צ".
לדבריה, החבורה שהיתה סביב תיראן לא התפרקה. "לחניכים קשה מאוד. הם חבורה. כולם בכו היום לא מאמינים שזה קרה. זה קשה מאוד", מספרת ביראני. "הם מיררו בבכי, זה היה מצמרר", היא מוסיפה בקול שקט ומדוד.
"הקשר שנרקם ביניהם בין מדריך לחניך הוא מאוד מיוחד", מוסיפה ביראני, "אנו אחרי ההלוויה שבורים מאוד ולא מעכלים. זה פרח שנקטף בצורה אכזרית".
״יש זעם אצל הצעירים אבל הוא ישתחרר ככל שהזמן יעבור״
עם היוודע דבר המוות והחטיפה הרוחות בכפר סערו. "בהתחלה נודע לנו שהוא הלך לעולמו. אחר-כך הבנו שרצחו אותו. זה הטריף אותנו. ילד בן 17, היום יש לו יום הולדת. הם ניתקו אותו מהמכשירים וחטפו אותו", מספרת ביראני. לדברי אביו ודודו של תיראן שנכחו בבית-החולים בזמן האירוע החוטפים ניתקו את תיראן ממכונות ההחייאה וחטפו אותו באיומי נשק״.
"היו הפגנות בהרבה מקומות", מתארת קרא את התגובות לחטיפה. "הם היו מוכנים לעשות הכל כדי להחזירו. היו דרוזים מכל הכפרים והמקומות שפעלו ויצרו קשרים כדי להחזיר אותו".
אמש נחסם כביש שש במחאה על החטיפה. "אני לא הייתי בחסימות" מספרת ביראני. "לצעירים אין הרבה מה לעשות בנושא. זה המינימום שיכלו לעשות, לרדת להפגין ולהשמיע את קולם. זה היה מחמם את הלב שכל כך הרבה צעירים מודעים לערך האחווה. מדובר במאות. היה מדהים לראות את זה". קרא מוסיפה כי "אנשי הכפר הובילו. זו התקוממות של אנשי דלית אל כרמל. אנשים אמרו הבן שלכם זה הבן של כולנו. כל הדרוזים תמכו בזה שנצא".
אחרי ההלוויה ביראני מפנה את תשומת ליבה לחניכיה: "הצעירים בני ה-17, קשה לדבר איתם עכשיו על מה הם מרגישים ומה הם חושבים. עדיין יש זעם, שישתחרר לאט-לאט. השיח'ים מרגיעים את המצב. יש את בית-הספר שמטפל בתלמידים. אמרתי לחניכים שזה לא קל. זו היתה השעה שלו ללכת, אבל הדרך עצמה היא טראגית. עכשיו צריך לחזק את האמונה שלנו. איזה חותם הוא השאיר מאחוריו זה לא מובן מאליו שעדה שלמה עומדת על רגליה למען נער בן 17 זה מה שמנחם".
"שלחתי הודעות לחניכים", היא מסבירה. "אני מנסה, אבל עכשיו אין הרבה מה לנחם. זה עצוב וגם אני עצובה, אני לא יכולה לבוא באופטימיות. יש עכשיו ניחום אבלים, אגיע לשם ואפגש עם מי שאפשר".
