דו"ח חדש שפרסם ארגון קו לעובד מלמד כי 99.6% מהעובדים הפלסטינים בענף הבניין בישראל מעריכים כי עבודתם השפיעה על בריאותם – מהם 37.7% במידה רבה מאוד ו-61.9% במידה רבה. הדו"ח מתפרסם לקראת כינוס שולחן עגול בנושא בריאות עובדים פלסטינים בישראל שיתקיים ביום שלישי הקרוב בשגרירות גרמניה, בהשתתפות נציגי זרוע העבודה במשרד הכלכלה, המוסד לבטיחות ולגיהות וקו לעובד.
בין היתר ציינו 75% מהעובדים כי הם סובלים בעקבות עבודתם מכאב ראש, 50.8% מבעיות במפרקים, 38.3% מכאבי ברכיים, 36.3% מבעיות גב, 35.5% מבעיות ברגליים, 23.8% מבעיות בעיניים, 21.5% מבעיות ברגליים, 17.6% מבעיות נשימה ו-14.8% מכאבים כרוניים.
המחקר אותו ביצעו בקו לעובד התבסס על סקר שנערך בקרב 256 עובדי בנייה פלסטינים מעל גיל 30 העובדים בישראל, משישה ראיונות פתוחים שנערכו עם עובדים בחברון, בית לחם וירושלים, קבוצת מיקוד עם שישה עובדי בנייה שנערכה בטול כרם, עבודה עם קבוצת היגוי של פעילות פלסטיניות וכן ראיונות נוספים עם רופאים ופסיכולוגים. מהממצאים, עולה כי 55.8% מהפועלים העידו שאינם זוכרים אם דיברו איתם אי פעם על השפעות אפשריות של עבודתם על מצבם הבריאותי. 28.3% העידו כי שמעו על כך מגורם חיצוני כגון רופא, אמצעי התקשורת או קרוב משפחה. 14.3% ענו שמעולם לא שמעו על כך ורק 2% השיבו שדיברו איתם על כך במקום עבודתם.
על פי מומחה הבטיחות מהמוסד לבטיחות ולגיהות עימו התייעצו בקו לעובד בכתיבת הדו"ח, גורמי הסיכון הפיזיים העיקריים להם חשופים עובדי בניין הם גורמים ארגונומיים, פיזיקליים (כגון רטט, רעש, תנאי אקלים וקרינה אינפרה-אדומה), וחשיפה לחומרים כימיים לרבות צבעים, מלט, דבקים שונים וסוגים שונים של אבק.
99.2% מהעובדים שהשיבו לסקר, העידו כי הם חשופים בעבודתם לחומרים מסוכנים. עם זאת, רק 58.1% מהמשיבים דיווחו כי הם יודעים למי לפנות במידה ויש להם שאלה על הגנה מפני חומר מסוכן או הטיפול בו ו-41.9% השיבו כי אינם יודעים למי יש לפנות או לדווח במקרה שכזה. 22.8% מהעובדים אף דיווחו כי אינם מקבלים ציוד מגן שהם זקוקים לו כלל במהלך עבודה עם חומרים מסוכנים בעוד 74.4% דיווחו כי הם מקבלים חלק מציוד המגן שהם צריכים ו-2% בלבד דיווחו שהם מקבלים את מלוא ציוד המגן לו הם נצרכים.
לצד היבטי הסיכון הפיזיים, מצביע המחקר גם על גורמי סיכון פסיכו-סוציאליים משמעותיים, שעשויים אף הם להוביל ולהשפיע על התחלואה הפיזית. 84.7% מהעובדים שהשיבו לסקר, העידו כי הם חרדים ודואגים בעקבות עבודתם. 81.8% העידו כי הם עייפים תדיר, 77.3% העידו כי הם עצבניים, 61.2% העידו כי הם לחוצים, 54.5% העידו כי הם מתוסכלים, 42.1% העידו כי הם שחוקים ו-31.4% העידו כי הם מתגעגעים למשפחתם. רק 0.8% מהמשיבים לסקר ענו כי הם חשים סיפוק ריגשי או כלכלי, ואף אחד מהנסקרים לא השיב כי הוא מאושר. 41.3% מהעובדים השיבו כי מצב הרוח שלהם הושפע לרעה בשל מקום עבודתם (באופן ישיר או עקיף) במידה רבה מאוד, 55.8% השיבו כי הושפע לרעה במידה רבה, ורק 2.9% השיבו שמצב רוחם הושפע לרעה במידה בינונית.
עוד עלה מהסקר כי 70.1% מהעובדים נתקלו במהלך עבודתם באירוע שהשפיע על מצבם הנפשי ובעקבותיו חוו נדודי שינה. 35.8% דיווחו על קשיי נשימה, 27.6% דיווחו על לחץ בחזה, 12.2% על דופק מהיר, 39.8% על תסמינים אחרים.
בין הגורמים לעומס ולפגיעה הפסיכו-סוציאלית הצביעו בקו לעובד על התלות הכלכלית החזקה של הפועלים הפלסטינים בעבודתם בישראל והחשש כי פיטורים עשויים להוביל גם לשלילת היתר העבודה. בראיונות ובקבוצת המיקוד שנערכה עלה כי חלק מהעובדים בענף הבניין הם בעלי תארים אקדמיים שפנו לענף לאור אפשרויות התעסוקה וההכנסה המוגבלות במקצועות אותם למדו.
כמחצית מהמשיבים, דיווחו כי הם נאלצים לשלם גם דמי תיווך על מנת שיתאפשר להם לעבוד בישראל. מתוכם, 81% משלמים מדי חודש 2,000-3,000 ש״ח, 16.5% משלמים 1,000-2,000 ש״ח ו-1.7% משלמים אף 3,000-4,000 ש״ח עבור האפשרות לעבוד בישראל. תשלום זה מאלץ את העובדים לעבוד גם בזמן מחלה, ומכניס אותם למצב הישרדותי שכן במידה ולא יעבדו לא יוכלו לשלם לסוחרי ההיתרים את התשלום החודשי, וכך תמנע מהם האפשרות לפרנס את משפחתם בעתיד.
"יש לי התחייבות לשלם בערך 120 שקלים ביום עבור ההיתר שלי, בין אם אני עובד ובין אם לא" העיד אחד העובדים, "אז תדמייני לעצמך שאת שבוע או שבועיים יושבת בלי עבודה ואז מגיע השבוע שבו צריך לשלם. אני לחוץ וחרד כשאין עבודה. מרוב לחץ לא מצליח אפילו לישון. אתה כל הזמן חושב מה תעשה, ואיך תסתדר. זה גורם להמון מתח".
גם המעבר במחסומים והדרך הארוכה אותה נאלצים עובדי הענף לעבור בדרכם מביתם שבשטחים למקום עבודתם הם גורמים המשפיעים על המתח והעומס של העובדים. 70.3% מהמשיבים ציינו כי הנסיעה לעבודה הכוללת מעבר במחסום משפיעה במידה רבה וישירה על מצבם הנפשי במידה רבה, ו-26.2% השיבו כי היא משפיעה במידה רבה מאוד. רק 3.1% השיבו כי השפעתה עליהם 'בינונית'. אחד המרואיינים הנכנס דרך מחסום 300 ציין כי המראה של אלפי העובדים במחסום גורם לו ללחץ דם גבוה והרגשה שהוא הולך להמעך. "היו פעמים שהייתי רואה לחץ במעבר והייתי עוזב או מתרחק. לא יכולתי. הרבה פעמים חזרתי הביתה ולא עבדתי בגלל הצפיפות" העיד. מרואיין אחר העיד כי התחושה במהלך המעבר במחסום תרקומיא הייתה שעצמותיו נשברות.
חלק מהמרואיינים התייחסו למעבר המחסום כאל 'משמרת עבודה' נוספת ואמרו שהם מתקשים לאחרי כן להתרכז בעבודתם. תנאי הכניסה לישראל והשעות המרובות שמעבירים העובדים בדרכם לעבודה משפיעים על תפקודם ויכולתם להתרכז בעבודה ולשמור על בריאותם ובטיחותם. 98.4% מהמשיבים לסקר ענו כי משך הזמן שלוקח להם מהיציאה מהבית ועד ההגעה למקום עבודתם הוא 4-2 שעות. "זה גם עייפות. בן אדם שהתעורר בשלוש לפנות בוקר יתרשל ללא כוונה מרוב עייפות" העיד אחד העובדים.
גורמי מתח נפשי נוספים שנמצאות בענף הם יחס המעסיקים והמנהלים, והחשש הבטיחותי. 61.7% מהעובדים שהשיבו לסקר ענו כי נתקלו ביחס פוגעני כלפיהם במקום העבודה לרבות קללות, צעקות, השפלות וזריקת חפצים. עוד 32.4% העידו כי יחס שכזה לא הופנה כלפיהם, אך היו עדים להפנייתו כלפי עובד אחר. 47.2% מהמשיבים העידו כי הם נתקלים ביחס פוגעני על בסיס שבועי, 28.5% העידו כי נתקלו ביחס שכזה לפחות פעם בחודש ו-20.7% העידו כי יחס שכזה הוא מנת חלקם היום יומית.
63.9% מהפועלים הנסקרים העידו כי מקפידים איתם על כללי התנהגות ברורים לשמירה על בריאותם, לרבות הפסקות, אמצעי מיגון, הגבלת נשיאת משקלים ונוכחות פקחים – רק לעיתים רחוקות. 33.3% השיבו כי לא מקפידים איתם על הכללים כלל ורק 2.8% העידו כי מקפידים על זאת איתם לעיתים קרובות. המשתתפים בקבוצת המיקוד היו בדיעה כי הם אחראים לגורלם ועליהם מוטלת האחריות לדאוג שלא להפגע בעבודה ושלא להתרשל. ממצאים דומים עלו גם בראיונות. אחד המרואיינים השיב "אין מקצוע בלי סיכונים אך האדם צריך לשמור על הבריאות שלו כמה שניתן. אם החברה או הקבלן שאתה עובד איתו לא שומר עליך, אתה חייב לשמור על עצמיך". הדו"ח מלמד גם על הקשיים בהם נתקלים עובדים פלסטינים במיצוי זכויותיהם לימי מחלה ולטיפול רפואי. על אף ש-97% מהעובדים הפלסטינים העידו בסקר כי הם מודעים לכך שהם יכולים לקבל תשלום בגין ימי מחלה על פי החוק הישראלי, בפועל דיווחו עובדים רבים, בדגש על עובדים שרכשו את אישורי העבודה שלהם – כי הם מעדיפים להמשיך לעבוד גם במידה וחלו משום שהם חוששים להפסיד יום עבודה. רק 17.6% מהעובדים שנשאלו דיווחו כי קיבלו ימי מחלה מהמעסיק שלהם בשנה החולפת – זאת בעוד 58.5% דיווחו כי ביקשו יום מחלה – אך לא קיבלו עבורו תשלום. 23.1% דיווחו כי כלל לא ביקשו יום מחלה.
