לפני כשבוע וחצי ציינו את יום החקלאות בכנסת. יום הצדעה חגיגי שאמור היה להציג את החקלאות שלנו במיטבה, על הצלחותיה, הישגיה ותרומתה למדינה.

הסתובבתי במסדרונות המשכן באותו יום, נכנסתי לחדרי הוועדות ולאולמות הדיונים ולא ראיתי את החגיגה. מה שכן ראיתי היה קבוצה גדולה של אנשים, לא צעירים ומודאגים. מאוד מודאגים. אנשי הירקות והפרות, מגדלי הזיתים והדבש, אנשי הרפת והלול, המים והדגים ורבים נוספים.

מחאת מגדלי הדגים. גם הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, הגיע לתמוך. צילום: המועצה האזורית עמק המעיינות

כולם יחד מצטופפים זה זמן רב בסירה המיטלטלת הקרויה החקלאות הישראלית, נאבקים בעליית מחירי התשומות, בצמצום משאבי הקרקע, המים וכוח האדם ובשיח מסית ומפלג של משרד האוצר, המסביר לציבור שזה אנחנו או אתם. אז לא. זה לא אנחנו או אתם. זה אנחנו ואתם.

אם באמת החקלאים עושקים את הציבור, אם אנחנו חיים על חשבון האזרחים, איך יכול להיות שלא כולם רוצים להיות חקלאים?

אנחנו, שקמים לפנות בוקר, נועלים את נעלי העבודה עם שאריות הבוץ והאבק מאתמול ויוצאים לשטח, שברוב המקרים שוכן בצמוד לגבולות המדינה מצפון ומדרום, ואתם שנהנים מריאות ירוקות, מביטחון תזונתי ומתוצרת חקלאית מקומית ואיכותית שפעם הייתה שם דבר בעולם כולו.

והמחיר, תשאלו, מדוע הוא כה גבוה? את הסיבה צריך לחפש בפערי התיווך, ברשתות השיווק והיבואנים, חלקם מקורבים לעמדות השלטון, שגם בפסח האחרון עם הורדת המכס על היבוא "שכחו" להעביר את ההטבה הזו לצרכנים וגלגלו לכיסם עשרות מיליוני שקלים.

וכך, מדינה שהייתה עוגן של ייצוא חקלאי, על כל המשתמע מכך לכלכלתה, הפכה ליבואנית. יבואנית של עגבניות, של בשר, של דגים. של כל מה שאפשר. נכון, הכל ניתן לייבא היום. אולם מי שאומר שאין לו בעיה לייבא את התוצרת החקלאית לארץ, אומר למעשה שאין מקום לחקלאות ישראלית. גם זו מדיניות והיא לגיטימית. אבל אם כך הדבר, שיקומו ממשלות ישראל ויצהירו ברי"ש גלי שזוהי המדיניות. מה הבעיה בכך? אין בעיה.

עד שמגיע מבצע 'צוק איתן' או אלה שחלילה יגיעו אחריו, ומשתק את נמלי האוויר והים שלנו.

אני מביט בעמיתי החקלאים, רובם אנשים בשנות השישים והשבעים לחייהם, ענפים שלמים שהולכים ומזדקנים, ושואל את עצמי – אם באמת החקלאים עושקים את הציבור, אם אנחנו חיים על חשבון האזרחים, איך יכול להיות שלא כולם רוצים להיות חקלאים? איפה הדור הצעיר, דור ההמשך, במושבים ובקיבוצים? למה הוא בורח מהענף כמו מאש? ואיפה כל אותם צעירים חדורי התלהבות שנוהרים מהעיר למשקים, לעבודת כפיים בחקלאות?

הפגנת החקלאים (צילום: דוברות התאחדות חקלאי ישראל).

החקלאות הישראלית דועכת ונציגיה מגיעים לכנסת לא כדי לחגוג, אלא כדי לשמוע את ראש הממשלה, שאוהב להתגאות בנאומיו בחו"ל בהישגים של אותה חקלאות, אומר להם "אני שומע את הבעיות שלכם ומתכוון לדון בהן", כי "אנחנו צריכים חקלאות חזקה שתבנה מדינה חזקה".

מדינה שהייתה עוגן של ייצוא חקלאי, על כל המשתמע מכך לכלכלתה, הפכה ליבואנית

אתה צודק אדוני ראש הממשלה, חקלאות חזקה אכן בונה מדינה חזקה. לצערנו, לא זו הרוח שמנשבת אלינו ממשרדי הממשלה שלך והחקלאות הישראלית כיום נאבקת על קיומה. התיקון המוצע כעת לחוק המים, במסגרתו מעקש משרד האוצר כי בתמורה להוזלת התעריף למשקי הבית יבוטלו ההפקה והמכירה הפרטיות של החקלאים, הוא רק דוגמה אחת לכך. בעוד שעבור הצרכן הפרטי עשוי התיקון לחוק להביא לירידה בלתי משמעותית במחיר המים, מבחינת החקלאות הישראלית, משמעותו של תיקון 27 לחוק המים היא ייקור כל סוגי המים לחקלאות למחיר שלא מצדיק קיום חקלאות כלל, והלאמה בפועל של תשתיות מים שהוקמו ע"י החקלאים, ברישיון המדינה ובהשקעה פרטית של מאות מיליוני שקלים. מיותר לציין שמשרד האוצר דוחה את כל הפתרונות המוצעים להסדרה ארוכת טווח של נושא המים לחקלאות.

אנחנו יודעים להיאבק במחסור בידיים עובדות ובמזג האוויר ולייצר את הפתרונות המתקדמים ביותר בעולם לייצור מקורות מים, להשבחה ופיתוח של זנים, להדברת מזיקים, לייעול השימוש בקרקע. אנחנו יודעים להיערך כשניתנת הוראה להתרחק משטחי העיבוד בשל מצב ביטחוני כזה או אחר. אנחנו יודעים להילחם בהצלחה בכל אלה.

מעולם לא חשבנו שנידרש להילחם במדינה שאנחנו אוהבים, שמייתרת אותנו ומסמנת אותנו כאויביה.

ארז וייסמן הוא יו"ר פורום אגודות וספקי המים לחקלאות