השעה 5:30 בבוקר, השמש רק זרחה. בכביש 4, בדרך ליבנה, מכוניות בודדות ומשאיות שעושות את דרכן דרומה. מאחורי תחנת הרכבת יבנה מזרח מבצבצים כמה מבנים יבילים וחממות. שום דבר לא מרמז על אזור התעשייה ואתר הקבורה העתיקים שנתגלו באחת החפירות הארוכות והנרחבות ביותר של רשות העתיקות: תל יבנה.

נדמה שתכף יצוץ מאחורי אחת הסככות אינדיאנה ג'ונס, כובע עור מרופט לראשו, שוט משתלשל מחגורתו, וצלמית עתיקה בידו, אבל… כנראה עוד לא לגמרי התעוררנו. מדובר ביבנה של שב"ק ס' והרב אבוחצירא.

החפירה הארכיאולוגית מתנהלת בשולי תל יבנה. אותה יבנה של הסנהדרין שהייתה מוקד ההנהגה בפועל של היישוב היהודי בארץ ושל העם היהודי בגולה לאחר חורבן בית המקדש. בעוד העיר על חכמיה ישנה תחת התל, אזור התעשייה ואתרי הקבורה העתיקים שסביבה מתעוררים לחיים. ככל שמעמיקים לחפור, מגלים ממצאים מתקופות קדומות, ממש עד הפרה-היסטוריה.

תל יבנה הוא גם מפגש אורך ורוחב. על פני האדמה נפגשים מדי יום גברים ונשים מרקעים, תחומים ומקומות שונים כדי לחשוף ולספר את סיפוריהם של האנשים שחיו כאן לפני אלפי שנים. כדי לעשות זאת יצטרכו לעבוד בסבלנות, בעדינות, ביעילות ובשיתוף פעולה. הכי חשוב: על כולם להיות מוכנים להפתעות ולקוות לטוב.

ב-6:00 האתר כבר שוקק חיים. טלמון אוריאל (40) המנהלן באתר סורק את תעודות הזיהוי של העובדים המיומנים שהגיעו מכפרים ליד שכם וג'נין. קפה מתבשל ונמזג לכוסות קטנות וכלי החפירה כבר מוכנים בדליים. היום יעבדו באתר 70 עובדים. העבודה תימשך עד 14:00. פרט למסגרת הזמנים ושטחי העבודה הידועים – הכול פתוח. אין לדעת מה ייחשף מתחת לאדמה שאוצרת ממצאים בני אלפי שנים.

טלמון אוריאל, מנהלן תל יבנה. "אני מסתובב בין שטחי החפירה לבדוק שכולם בסדר ולטפל בצרכים שעולים" (צילום: מאיה רונן)

"אני מגיע ב-5:30 וקולט את העובדים", מספר אוריאל. "אני מתעסק בעיקר בציוד ובעובדים. המנהלן מתכלל את ההיבט הטכני של המחנה. במהלך היום אני מסתובב בין שטחי החפירה לבדוק שכולם בסדר ולטפל בצרכים שעולים ממנהלי השטחים". לרשות העתיקות הגיע לאחר שנים רבות בתחום החינוך. "הגעתי הנה כמדריך קבוצות נוער שבאו לחפור בחופשות. בהמשך הציעו לי להישאר כמנהלן". מכיוון שהמחנה ביבנה גדול, המנהלנים באתר מספקים ציוד גם לחפירות אחרות במרחב. "אצלנו נמצאים מחסני המנהלות של המרחב, אז לפעמים צריך להעביר ציוד לחפירה באזור חיפה או באשקלון".

"עובדים פה כמו אחים, לא משנה מאיזה כפר אתה"

אבו ניזאר ואמג'ד המחסנאים, שניהם בשנות ה-50 לחייהם, הם יד ימינו. "מבקשים מאיתנו ציוד וכלים לחפירות, ואנחנו מכינים הכול לפי הרשימה. מה שחסר אנחנו מזמינים מהמחסן המרכזי בירושלים, גם בשביל חפירות אחרות". אבו ניזאר מגיע מכפר באזור ג'נין, ועובד בחפירות של הרשות כבר 4 שנים. "גייסו עובדים מהכפר שלי, אז באתי. מאז שהתחלתי לעבוד פה אני מרגיש טוב. כולם מבסוטים, עובדים פה כמו אחים, לא משנה מאיזה כפר אתה". אמג'ד מגיע מכפר באזור שכם. "לפני זה עבדתי במסעדות, בבנייה. ב-1988-1987 עבדתי בתל אביב, בדיזנגוף. אחרי האינתיפאדה עבדתי בבניין".

המחסנאים אמג'ד (מימין) ואבו ניזאר. אמג'ד: "כשאני קם בבוקר אני מבסוט ומחכה להגיע לעבודה" (צילום: מאיה רונן)

שניהם אוהבים מאוד את העבודה בחפירות. האחווה בין העובדים שמגיעים מכפרים שונים ומאזורים שונים ביהודה ושומרון לא מובנת מאליה, ולכן בעלת משמעות גדולה כל כך עבורם. "כיף לעבוד פה", אומר אמג'ד בחיוך, "כולם חברים, כמו אחים. יש לנו חשק לעבוד. כשאני קם בבוקר אני מבסוט ומחכה להגיע לעבודה".

החלק הקשה ביום שלהם הוא המעבר במחסומים מוקדם בבוקר. "המחסומים, אל תשאלי", אומר אבו ניזאר, "אנחנו קמים ב-3:00 בבוקר. יוצאים מהבית ב-3:30 כדי להגיע בזמן, כי במעבר יש 50 אלף אנשים שיוצאים לעבודה. עוברים שלושה מחסומים. לפעמים מעכבים אותנו, שואלים איפה אתה עובד, לאן אתם הולכים. אנחנו אומרים 'לרשות העתיקות', ונותנים לנו לעבור. יודעים שבאנו לעבוד באמת".

אמג'ד: "אני חוזר הביתה ב-17:30, לפעמים 18:00. לוקח בערך 3 שעות וחצי להגיע הביתה. אם יש פקק בכביש 6 זה יכול לקחת יותר מ-5 שעות, אבל התרגלנו לזה".

"כשעליתי לישראל והתחלתי ללמוד ארכיאולוגיה, אבי שאל ממה אחיה"

"אתר החפירה הוא חלק משטח שמייעדת רשות מקרקעי ישראל לפיתוח העיר יבנה", אומר ד"ר דניאל ורגה, אחד משני הארכיאולוגים שמנהלים האתר. "תוכניות ההתרחבות יכפילו את שטח העיר ועתידות להיבנות בו 12 אלף יחידות דיור, מוסדות חינוך, מוסדות ציבוריים ועוד". ורגה, בן 55, ארכיאולוג ותיק, מכיר היטב את ההיבטים החוקיים של חפירות ההצלה. "ברגע שהתקבלו תוכניות בנייה, רשות העתיקות פועלת לפי הנוהל הרגיל: עורכים סריקה של השטח, קודם כל באמצעות סקר רגלי. ארכיאולוגים סורקים באמצעות מכשיר GPS ומסמנים ממצאים. בהמשך מבצעים חתכי קרקע בעזרת מחפרון. חופרים את השטח לאורך ולרוחב כדי למפות עתיקות. במקומות שהתגלו ממצאים, מבצעים חפירה".

הארכיאולוג דניאל ורגה. "ינקתי ארכיאולוגיה והיסטוריה מילדות" (צילום: מאיה רונן)

לארכיאולוגיה הגיע ורגה כשעלה לארץ מאורוגוואי. "תמיד אהבתי ארכיאולוגיה והיסטוריה, כמו אבא וסבא שלי. אפשר לומר שינקתי את זה מילדות. תמיד היו בבית ספרי היסטוריה, אבל שם זה נחשב תחביב, אז למדתי ארכיטקטורה. כשהגעתי לארץ והתחלתי ללמוד ארכיאולוגיה, אבא שלי שאל ממה אחיה. כשהגיע וראה שבישראל זה עניין רציני – הוא נרגע".

לצד ורגה מנהל את האתר הארכיאולוג פבלו בצר, בן 47, שעלה לארץ מארגנטינה. "גדלתי בבית ציוני בקורדובה, ובגיל 18 עשיתי שנת הכשרה בארץ. בארגנטינה למדתי פרסום ועבדתי בשיווק. כשעליתי לארץ ולמדתי באולפן הבנתי שלא אוכל לעסוק בפרסום, כי צריך להבין את הניואנסים של השפה והחברה. תחום הארכיאולוגיה תמיד עניין אותי. פניתי ללימודי ארכיאולוגיה והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, ובסוף התואר התחלתי לעבוד ברשות העתיקות. היום אני בעיצומו של דוקטורט".

הארכיאולוג פבלו בצר עם כלי החפירה. "נתגלו באתר ממצאים מהתקופה הכלקוליתית (כ-5,000 לפנה"ס) עד למנדט הבריטי" (צילום: מאיה רונן)

"בחפירה הזאת אנחנו המשלחת השנייה או השלישית. חופרים פה מ-2010 עם הפסקות, ונתגלו באתר ממצאים החל מהתקופה הכלקוליתית (סוף הפרה-היסטוריה, כ-5,000 לפנה"ס) עד למנדט הבריטי. חפירה רגילה של רשות העתיקות יכולה להימשך שבוע עד חודשיים. מקימים בשטח אוהל או שולחן עם צלייה, וכך מנהל החפירה עובד. כשיש שטח מאוד גדול שצריך לבדוק, כמו פיתוח של שכונה, החפירה כבר לא קטנה ולא קצרה. האתר מתנהל כמחנה קבע. בשיא עבדו באתר 300-250 עובדים. אנחנו פה שנה וחצי, ולפעמים עובדים עם 150 עובדים".

"אתר החפירה הוא כמו מדינה קטנה"

מפעל החפירה כולל משרדים, מעבדות ומכולות לאחסון ציוד וממצאים. "יש לנו כלים מכל מיני סוגים, ואפילו סדנה שבה בונים כלים שדרושים לחפירה", מסביר בצר. "אני מעריך שנהיה פה עוד 3 שנים. מעולם לא היתה בארץ חפירה כל כך ממושכת ובהיקף כזה. מנהלים פה את כל התהליך הארכיאולוגי. אנחנו מתייחסים למקום כמו למדינה קטנה".

ורגה ובצר מנהלים מחנה שכולל שטחי חפירה שמפוזרים במרחב ומערך לעיבוד הממצאים. "כל שטח חפירה מנוהל על ידי ארכיאולוג זוטר. הם העוזרים שלנו שמכירים כל שטח ושטח ומתפעלים את עובדי החפירה", מסביר בצר. "האתר 'מתכווץ' ו'מתרחב' במשך השנה. בחורף, בגלל הגשמים, יש פחות עובדים ופחות ארכיאולוגים. בקיץ בדרך כלל עובדים במקביל ב-8-6 שטחים עם יותר ארכיאולוגים, ובהתאם גם מספר העובדים".

בשטח החפירה שמנהל אבשלום דוידסקו, סטודנט לתואר שני בארכיאולוגיה, עובדים כ-40 עובדים. השטח מחולק לריבועים, בכל ריבוע צמד עובדים: אחד חופר והשני מפנה את האדמה. העבודה בריבועים ידנית ודורשת מיומנות. מתחילים בכלים גדולים: את חפירה, מכוש ומטאטא שטח. בהמשך עוברים לכלים עדינים.

אכשלום דוידסקו, מנהל שטח. "זה השטח הכי קדום בחפירת יבנה" (צילום: מאיה רונן)

"לפעמים אפילו עובדים עם כלים ממש קטנים ועדינים כמו כלים דנטליים, כדי לא לפגוע בממצאים", מספר בצר. "לא מזמן ביקרתי בארגנטינה אצל אחותי, שהיא רופאת שיניים, והבאתי ממנה סט של כלים דנטליים כדי שנוכל לעבוד ביתר דיוק ועדינות. העובדים מכירים את העבודה אפילו יותר טוב מחלק מאיתנו. אני לא מגיע לרמות העבודה שלהם ולי יש ניסיון. הם מאוד מקצועיים ושמחים לעבוד איתנו. עבדנו כבר עם עובדים מכל מיני מקומות בארץ. יש קבוצות שעושות בעיקר נזק לעתיקות. העובדים שלנו הם האליטה. זכינו בהם".

"הראיס" של העובדים

עדנאן, בראשית שנות ה-60 לחייו, מגיע לעבודה בחפירות מכפר באזור שכם. הוא יד ימינו של דוידסקו, "הראיס" של העובדים בשטח, עובד ותיק בתחום החפירות. "אני פה 4 שנים. לפני זה עבדתי בחפירות במנהל האזרחי ביהודה ושומרון ובחפירה בנתניה. אני עובד בישראל מגיל 16 בכל מיני עבודות: בניין, ירקות, מפעלים. אני מסביר לכולם מה עושים, מסתכל שהם חופרים נכון. למדתי הכל מהניסיון, רק מהעבודה.

עדנאן, עובד חפירה. "אני מסביר לכולם מה עושים, מסתכל שהם חופרים נכון" (צילום: מאיה רונן)

כלי החפירה. "אם יש דברים חשובים, אנחנו עוברים לכלים יותר קטנים" (צילום: מאיה רונן)

"הכי קשה בחפירות בזמן הרמדאן. כשמתרגלים זה יותר קל. אני אוהב את העבודה הזאת, אוהב להיות בחוץ. מצאתי כבר מטבעות, זהב. כשמוצאים אבנים וחרסים משאירים במקום עד שאבשלום אומר מה לעשות איתם. אם יש דברים חשובים, אנחנו עוברים לכלים יותר קטנים. את החרסים שמוצאים שמים בדלי שיש בכל ריבוע".

ראש של אלה, שלד של חמור

"אנחנו חופרים חלק מיישוב שהיה פה בתקופה הכלקוליתית. זה השטח הכי קדום בחפירת יבנה", אומר דוידסקו בגאווה. "לא תמיד אנחנו יודעים מהו הממצא שאנחנו חופרים, אם מדובר בקיר או ריצפה. אין לנו את כל התמונה, רק טלאים מתוך התמונה, ויש לנו כמה תיאוריות לגביהם". בשטח נמצאו עד כה אבנים, קערות, מטבעות וזכוכיות.

שלד של חמור שהתגלה בשטח חפירה. העובדים מקווים לחשוף את סיפורה של קבורת החמור (צילום: מאיה רונן)

אחד העובדים קורא לדוידסקו ומציג בפניו ממצא: עיגול חרס שבאמצעו חור. "מדובר בראש אלה", מסביר דוידסקו, "מאוד אופייני לתקופה הכלקוליתית. כנראה שימש קישוט לטקסים. אולי שימש גם לתיפוף". אחד הממצאים שנתגלו בשטח הוא שלד של חמור. החופרים עובדים סביבו בעדינות, חושפים מה שנראה כקיר. מקווים לפענח את סיפור בתי הכפר וקבורת החמור.

ראש אלה מהתקופה הכלקוליתית (כ-5,000 שנה לפנה"ס) שנמצא באתר. דוידסקו: "כנראה שימש קישוט לטקסים. אולי שימש גם לתיפוף" (צילום: מאיה רונן)

שטח חפירה מקורה בחממה לחפירה בחורף. בצר: "לא מפסיקים ומחכים לימים יפים יותר" (צילום: מאיה רונן)

החפירה בתל יבנה מתבצעת לאורך כל השנה. "אנחנו חייבים לעמוד בלוח זמנים", אומר בצר, "בקצה עומד קבלן עם תוכניות בנייה וטרקטורים וממתין שנסיים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבזבז זמן". לקראת החורף בונים מעין חממות מעל שטחים שמיועדים לחפירה, שיאפשרו לחפור בימים גשומים. "לא מפסיקים ומחכים לימים יפים יותר. אמנם השטח הנחפר מצטמצם בחורף, אבל איפה שאפשר אנחנו נערכים בצורה הזו. ברגע שמתחיל הגשם, מעבירים את החבר'ה לחממות".

"שיתוף תלמידי התיכון בחפירות הוא שליחות"

על ספסלים בפינת הישיבה של המחנה מתכנסת קבוצת תלמידות תיכון, מתכוננות ליום חפירה. מדובר בקבוצה שהגיעה לשבוע חפירות במסגרת מפעל ה"הנחלה" של רשות העתיקות. "הרשות תמיד אירחה תלמידי תיכון לחפירות", אומר בצר. "לפני כמה שנים השתנתה המגמה, וזה הפך למודל קבוע. ראש הרשות דאז, ישראל חסון, הכניס את מושג ה'הנחלה': העברת המורשת לדור הצעיר. הפעילות מכוונת לתלמידי תיכון, מכינות, מתנדבים ועובדים בתשלום. זה ההיבט החינוכי של רשות העתיקות בחפירות הפעילות. הרשות מכוונת לא רק ללוות את פיתוח הארץ ולשמור על עתיקות, אלא בעיקר להנחיל את חשיבות ההיסטוריה והמורשת של ארץ ישראל לדורות הבאים. הגענו למצב שבכל חפירה כמעט יש שטח או פרק זמן שמוקדש לקבוצות 'הנחלה'. אנחנו חפירה מספיק גדולה, ויכולים להרשות לעצמנו שכל הזמן תהיה פעילות הנחלה באחד השטחים.

"זה אתגר כשיש עובדים שיודעים את העבודה ומכירים את הדינמיקה של חפירה, שרק צריך להצביע על הריבוע והם כבר יידעו מה לעשות, ומצד שני יש חבר'ה שמתחלפים בכל שבוע וצריך למצוא שטח שמתאים להם וללמד אותם מההתחלה. בוודאי שזו התעסקות, אבל אני מבין את החשיבות של זה ושמח להיות חלק מזה. שמח שאנחנו לא מדברים רק אל המלומדים, אלא גם מלמדים ומוציאים את זה לציבור הרחב. זו שליחות".

כל חרס או עצם שמגיעים מהשטח עוברים שטיפה וייבוש בסככת הניקוי ומוכנסים לשקית שימור. פרט לחרסים שמאוחסנים באתר, מחפשים הארכיאולוגים גם חומר אורגני כמו זרעים שיכולים להשתמר אפילו 2,000 שנה. מחפשים ממצאים שקל לזהות כמו חלקי עצמות ועצמות דגים בעפר שהובא משטחי החפירה. חומר אורגני עובר מיון וסינון יבש בפינצטה וזכוכית מגדלת. חלק מהחומר האורגני עובר סינון רטוב המכונה "פלוטציה" – הצפה: שופכים את האדמה למכונה ומכסים במים. העפר שוקע, וזרעים ומרכיבים אורגניים צפים. כך יתגלו ממצאים שאי אפשר לראות בדרך אחרת. לאחר ייבוש יועברו הממצאים האורגניים לזיהוי בידי מומחים.

הממצאים הארכיאולוגיים עוברים שטיפה (צילום: מאיה רונן)

הם מנוקים באמצעות מברשת (צילום: מאיה רונן)

מסווגים ומתויגים בשקיות (צילום: מאיה רונן)

"באמצעות הבדיקות האלה אנחנו יכולים ללמוד למה שימש מתקן מסוים או על הרגלי האכילה של אנשים בתקופה מסוימת ובהקשר מסוים", מסביר בצר. לעתים משתפים פעולה עם מומחים באקדמיה שאליהם מעבירים חומרים ואף עורכים מחקרים משותפים. "לדוגמה, מצאנו אבן קלע מעופרת עם כתובת ביוונית. יצרנו קשר עם חוקרת מאוניברסיטת בן גוריון כדי לפענח את הכתובת ולהבין את המשמעות שלה, וכתבנו מאמר ביחד. מצאנו גם טבעת שומרונית עם כתובת עברית קדומה, ולא מזמן התפרסם מאמר משותף שכתבנו עם חוקר אחר. אנחנו משתדלים להרחיב את היריעה כמה שיותר".

סירי אוכל שנקברו ובשמים מירושלים

הממצאים שעברו ניקוי וייבוש מגיעים לידיה של הארכיאולוגית סבטלנה טרחנובה בסככת המיון. הסככה רחבת ידיים ומסודרות בה ערימות של חרסים, כלי אבן ועוד. "אני אחראית על ממצאי הקרמיקה של המשלחת הזאת. אני ממיינת חרסים מהתקופה הרומית והלאה. את הדברים הקדומים יותר אני מעבירה לארכיאולוגים שמתמחים בתקופות האחרות".

הארכיאולוגית סבטלנה טרחנובה ארכיאולוגית עם קנקן בושם מירושלים, ממצא מלפני 2,000 שנה (צילום: מאיה רונן)

תהליך המיון חייב להיות קפדני ומושכל. היא מסווגת את הממצאים לפי היכרות מוקדמת עם מאפייני התקופה, מתייגת ורושמת את הממצאים בתוכנת מחשב. הארכיאולוגים ישתמשו במאגר זה לכתיבת הדו"חות המסכמים. במקביל, גם היא כותבת דו"ח שיסייע לארכיאולוגים לתיאור החיים באתר בימי קדם. המיון שעושה טרחנובה יסייע למנהלי האתר להרכיב את התמונה השלמה.

"אני לוקחת כל שקית, פורשת את החרסים על השולחן וממיינת לפי הסוגים וחלקי הכלים והקנקנים. לעתים רחוקות אנחנו מוצאים קנקנים שלמים. בחפירה הזו מצאנו קברים שהיו בהם כלי חרס שלמים כמו סירים וקערות מזון שהושארו בקבר. זה מדהים", אומרת טרחנובה בעיניים בורקות, "מצאנו אפילו שאריות מזון בקערות. את השיירים האלה לוקחים לבדיקה ומפענחים מה אכלו אנשי התקופה באזור הזה".

טרחנובה מוציאה קערת אבן שנמצאה באזור הקבורה. "הקבר הוא מהתקופה הרומית המוקדמת", היא מסבירה, "מאוד מעניין שמצאו בו כלי בישול, כדים וקנקנים מקומיים, אבל גם בקבוקוני בושם מירושלים. מסתבר שקנו במיוחד בקבוקוני בושם מירושלים, ככל הנראה כמתנה מיוחדת.

"החפירה הזאת מיוחדת, כי ידוע לנו שהייתה פה תעשייה של קנקנים וכדים מסוגים שונים. אנחנו מוצאים הרבה פסולת זכוכית שנותרה מתהליך השריפה (סיגים), מסיקים שהם יוצרו כאן ויכולים לתארך את הייצור שלהם".

קנקן וסיר בישול שנמצאו בתל יבנה. "זה מאוד נוגע ללב לגלות שאדם הגיע עם סירי אוכל ביתי" (צילום: מאיה רונן)

טרחנובה מציגה תבניות חרס לייצור נרות שנמצאו בבתי המלאכה שהיו באזור התעשייה. לצדן נמצאו שאריות שמעידות על קיומם של תנורים לשריפת כלי חרס ואפילו כלים עם שאריות מזון. "מצאנו סירי מזון מבושל שהביאו איתם אנשים כשבאו לעבוד במשך כמה ימים בשריפת כלי החרס. זה מאוד נוגע ללב לגלות שאדם הגיע עם סירי אוכל ביתי".

טרחנובה למדה ארכיאולוגיה במוסקבה ובאוניברסיטת בן גוריון. לדבריה, היא לומדת הרבה מאוד מהארכיאולוגים באתר, ובעיקר נהנית ללמוד על חיי האנשים בתקופות קדומות מהממצאים עצמם.

ארכיאולוגיה דיגיטלית

כל ממצא שיתגלה, פרט למתכות או חומרים אורגניים, יישאר במחסנים באתר: מכולות שמחולקות לפי שטחים, נושאים ומשלחות. כל החרסים והזכוכיות שיוצאים מהחפירה מסומנים בפירוט ומאוחסנים כדי לאפשר לארכיאולוגים להתחיל את עיבוד המידע בשטח. בעלי מקצוע ומומחים מגיעים לאתר וכותבים דו"ח מסכם על ממצאי קרמיקה, זכוכית עתיקה, עצמות בעלי חיים ועוד.

הממצאים שייבחרו בקפידה יעברו תהליך סריקה ועיבוד דיגיטלי ויישמרו במאגר המידע של האתר. לכך אחראית קיה סורקין, במעבדת הדיגיטציה. "הארכיאולוג מחליט אילו ממצאים חשובים ויכולים לתת אינדיקציה על מה שהיה פה, ואני סורקת אותם", היא מסבירה, "לסריקה מגיעים בעיקר ממצאים מקרמיקה, אבל היו גם צור ושיש".

סריקה של ממצא ארכיאולוגי. הסריקה נותנת קנה מידה ומייצרת פרופיל של הכלי (צילום: מאיה רונן)

כדי לבצע סריקה תלת-ממדית, הממצא מצולם מכל הכיוונים בסורק מיוחד. המידע נשמר בקובץ ועובר עיבוד בתוכנה שמנסה לשחזר איור של הכלי השלם מחתיכת חרס קטנה. הסריקה נותנת קנה מידה ומייצרת פרופיל של הכלי. קבצי המידע נשמרים בארכיון ולבסוף ניתן להפיק תמונה שתשמש למאמר אקדמי או לספר. "סריקה כזו אין בדרך כלל בשטח", מדגישה סורקין, "אנחנו חייבים תנאים מיוחדים בשביל הסורק. מחפירות אחרות שולחים אלינו ממצאים לסריקה. יש לנו גם סורק מודוס שמצליח לסרוק ממצאים גדולים בשטח. זה יותר קשה ולוקח יום שלם לסרוק פריט אחד בחוץ".

"איך אני נהנית להיות בשטח ובמחנה!"

סורקין עובדת בסריקת ממצאים ודיגיטציה רק כמה חודשים. בהכשרתה היא פיזיקאית ועד לפני שנה עבדה בהיי-טק. בארכיאולוגיה התעניינה מילדות. "התחלתי לעבוד פה כי זה תחביב שאני אוהבת. השתתפתי בעבר בחפירות בתור מתנדבת. ביוני שעבר התחלתי לעבוד פה במיון וסימון ממצאים ועצמות, כעוזרת לארכיאולוגית. בהמשך עברתי לסריקות. אני פיזיקאית ומאוד מתעניינת בזכוכית, אז אני מנסה עכשיו לבנות מחקר על הזכוכית שמצאו פה, לעשות אנליזה ולנסות להבין מאיפה לקחו את החול".

זכוכית שנמצאה בתל יבנה. סורקין: "אני מנסה עכשיו לבנות מחקר על הזכוכית שמצאו פה, לעשות אנליזה ולנסות להבין מאיפה לקחו את החול" (צילום: מאיה רונן)

היא מספרת שחלק מרכזי מההנאה קשור להווי המחנה. "יש פה אווירה מיוחדת שאני מאוד אוהבת, והאנשים נהדרים. אני לא בן אדם שאוהב לשבת במשרד מתחת למזגן ולעשות קריירה מסודרת. לא מזמן עברתי פה במחנה ואמרתי לעצמי: 'איזה יופי! איך אני נהנית להיות בשטח ובמחנה". העבודה באתר מספקת את הסקרנות הטבעית שלה. "זה מרתק. אני מתעניינת בהיסטוריה ואוהבת את תהליך החפירה והגילוי. במיוחד כשיש לנו מגה-חפירה. אלי מגיעים ממצאים אחרי מיון, שמספרים על החיים של האנשים. אני יכולה לגעת, ותמיד יש מומחה שאפשר לדבר איתו, לשאול שאלות".

"בסוף השטח יתכסה ויבנו עליו שכונה"

אחד המומחים הוא יניב לוי מענף מטבעות של הרשות. לוי מגיע ליבנה מדי כמה שבועות, מאתר מטבעות עתיקים בעזרת גלאי מתכות ומזהה אותם. המטבעות מועברים למוזיאון ישראל, שם הם מטופלים ומשומרים במעבדה מיוחדת של הרשות. "העבודה של מומחה כזה חשובה מאוד לתהליך הארכאולוגי", מסביר בצר. "מטבעות הם הכלי הכי טוב לתיארוך, ויכולים לתת לארכיאולוג בשטח זיהוי של התקופה". בהמשך היום מעדכן לוי שבבאר שנמצאה באתר נתגלו מטבעות מהתקופה הערבית-ביזנטית.

ממצאים נחשפים בעדינות בשטח חפירה בתל יבנה. בצר: "כששמים לב לצבע אחר או מרקם אחר, אנחנו יודעים שמדובר בשכבה חדשה, ומפענחים לאיזו תקופה היא שייכת" (צילום: מאיה רונן)

"הדבר הכי חשוב להבנה של מה שחופרים הוא העבודה לפי שכבות הקרקע", אומר בצר. "כששמים לב לצבע אחר או מרקם אחר, אנחנו יודעים שמדובר בשכבה חדשה, ומפענחים לאיזו תקופה היא שייכת. הרקורד של כל השכבות נשאר בחתכים, לכן חשוב לנו לתעד את התקדמות החפירה ולייצר עיבוד גרפי ממוחשב של האתר". מדי פעם השטח מצולם בעזרת רחפן. מהצילומים יוצרים מודל תלת-ממדי של השטח שיאפשר לארכיאולוג "לחזור לשטח", להסתובב בו ולבדוק שוב כל קיר וממצא גם שנים לאחר החפירה. "אחרי הכול", אומר בצר, "בסוף השטח יתכסה ויבנו עליו שכונה".

"אם לא נרשום כל פרט, נפספס באלפי שנים"

נעמה לייטנר, גרפיקאית בהכשרתה, היא שרטטת שאחראית לעיבוד הדיגיטלי של השטח. "אחרי שהרחפן מתעד, נעשה מידול שבעזרתו אפשר לראות את השכבות שנחפרו. אני עושה דיגיטציה, משרטטת חתך שטח של החפירה ובעוד כמה שנים אנשים יוכלו לראות את כל החפירה במודל ממוחשב. זה עוזר להבין תקופות ושלבים שונים". לרשות העתיקות הגיעה לייטנר בתקופת הקורונה כשנתקלה בפרסום לאיתור חופרים. היא התחילה כחופרת ובהמשך הוצע לה להישאר כשרטטת.

ממצאים בתל יבנה. "אנחנו נותנים משמעות לכל ממצא, גם לאדמה והמילוי של השטח" (צילום: מאיה רונן)

הדמיה תלת-ממדית של תל יבנה. "אחרי שהרחפן מתעד, נעשה מידול שבעזרתו אפשר לראות את השכבות שנחפרו" (צילום: מאיה רונן)

"אנחנו צריכים להיות מאוד מסודרים וקפדניים בתיעוד שלנו כי שטח שחפרנו – אי אפשר לחפור שוב", מסביר בצר. "אנחנו נותנים משמעות לכל ממצא, גם לאדמה והמילוי של השטח. אם לא נרשום כל פרט בחפירה, אנחנו עלולים לפספס באלפי שנים. אם לא נשים לב, לא נדע לחבר את הריבועים".

כמו היסטוריונים, אבל עם צד מעשי

בעוד חצי שנה, כשדוידסקו יסיים את העבודה בשטח שבאחריותו, הוא ישתמש בתיעוד הזה לכתיבת דו"ח הסיכום של החפירה. "הוא חייב לוודא שהתיעוד יהיה מספיק ברור כדי שיוכל לשחזר את הממצא כמו שצריך ולהגיע לסיפור הגיוני", אומר בצר. "כשיבנו פה שכונה, כל העבודה של כל האנשים לאורך כל השנים תכוסה לנצח. יש בזה משהו סיזיפי, אבל אי אפשר לבלום לגמרי את הפיתוח".

התהליך הארכיאולוגי מתחיל בשטח, בחפירה באדמה, ונגמר בפרסום המדעי, בספר על המדף. "התפקיד שלנו בשטח הוא קצה הקרחון", אומר בצר. "בשונה מחפירות אחרות, שבהן עושים את עבודת השדה ורק אחרי שמסיימים יושבים לכתוב, כאן אנחנו יכולים לעשות את מרבית העיבוד של החומר בשטח, לכתוב ולפרסם תוך כדי העבודה. ארכיאולוגים הם כמו היסטוריונים, אבל עם צד מעשי. אנחנו מביאים את המימד החומרי שאנחנו חושפים ומתוכו אנחנו כותבים, מנתחים ומביאים את החלק החסר, שעוד לא כתוב בספרים".

"בשטח כל יום הוא הפתעה"

סיכום כזה כותב איליה קלמן, בן 30, מנהל שטח שסיים חפירה בשטח ומעבד את הנתונים במשרד באתר. הוא סטודנט לתואר שני בארכיאולוגיה. קלמן ניהל חפירה בשטח תעשייתי-חקלאי שנחשפו בו באר ומכלול בנייה. לקראת הגשמים החפירה הופסקה, האתר כוסה וקלמן התפנה לכתוב דו"ח לתיעוד הממצאים. "זה החלק המשרדי של העבודה", אומר קלמן. "אחרי שבועות רבים בשטח, יוצאים לפגרה של שבועיים-שלושה במשרד כדי לאסוף ולכתוב הכול. בהמשך יחליטו אם החפירה בשטח שכוסה תימשך".

השילוב בין עבודת השטח לעבודה המשרדית מוצא חן בעיניו. "הגיוון טוב לי. במשרד יותר רגוע, שקט, זה אני והמחשב. אני מנהל את סדר היום שלי, לא אחראי על אף אחד, לא צריך לדאוג לעובדים. אני נעזר בתיעוד ובצילומים, במומחים שמשרטטים, סורקים ואחראים להפוך את השטח לוויזואלי יותר.

"היתרון של השטח הוא האתר עצמו: אין לדעת מה יקרה, פתאום חושפים משהו. כל יום הוא הפתעה. המפגש והתקשורת עם העובדים הפלסטינים הם דבר שאין לי במקומות אחרים בחיים. זה נחמד לשבת ולדבר איתם. חוץ מזה, להיות בחוץ מהזריחה כל היום זה כיף". לארכיאולוגיה הגיע מסקרנות ואהבת ההיסטוריה. "לא רציתי ללכת להיי-טק ולשבת במשרד כל היום. חיפשתי משהו שקשור לאהבת הארץ. השילוב הנכון היה בארכיאולוגיה".

"האתר הזה הוא אוצר"

תל יבנה עצמו מעולם לא נחפר, אף שברור שתחת התל קבורות שכבות שונות של העיר עצמה. חפירות הצלה מיועדות להצלת ממצאים ומידע משטחים שמיועדים לבנייה. במקרה שמאתרים ממצאים בעלי חשיבות למורשת או חשיבות היסטורית ברמת השתמרות סבירה, רשות העתיקות תכריז עליהם כמיועדים לשימור. בחפירות יבנה, למשל, נמצא אזור של גיתות ותעשיית יין. השטח הוצא מתוכנית הבנייה ומיועד לשימור כחלק מפארק ארכיאולוגי שיהיה מחובר לתל.

"ארץ ישראל מלאה בעתיקות", אומר בצר בהשלמה, "אנחנו צריכים להסתגל למציאות ואי אפשר לעצור את הפיתוח. לכן חשוב שנבדיל בין העיקר לתפל. אנחנו מתעדים את כל העתיקות שאנחנו מוצאים. מה שאפשר ומה שחייבים, אנחנו משמרים. לפעמים אנחנו פונים ביוזמתנו לעיריות כדי לשמר אתר מסוים. תוך כדי החפירה אנחנו יכולים להמליץ להפוך שטח לפארק ארכיאולוגי. יש לנו גם כלים חוקיים לכך, אבל תמיד מעדיפים לשבת עם היזם ולמצוא חלופות. לפעמים מצליחים לשנות קצת את התוכניות ולשלב את הממצאים החשובים בשכונה הנבנית, אבל אי אפשר להיות חמדנים מדי, אחרת לא יהיה פיתוח בארץ. האיזון הזה הוא חלק מהחזון שלנו".

עבודת הארכיאולוג מזמנת למידה מתמדת. "אני אוהב ללמוד דברים חדשים והאתר הזה הוא אוצר", אומר ורגה, "יש בו ממצאים מתקופות שונות לאורך אלפי שנים. זה מאתגר ומחייב אותנו להיות עם ראש פתוח. לכן אנחנו עומדים בקשר עם מומחים אחרים. לומדים דברים חדשים על בסיס שבועי".

"אנחנו עובדים בגשם, בבוץ, בימים הכי חמים בקיץ", אומר בצר. "אין לנו הפסקה. אנחנו יוצאים מהבית מאוד מוקדם כל יום, וזה לא חודש-חודשיים, זה שנים. יש לזה כמובן השלכות על המשפחה, בנות הזוג, הילדים.

ממצא שמזכיר קיר או שביל בשטח החפירה בתל יבנה. "החברים קוראים לי אינדיאנה ג'ונס" (צילום: מאיה רונן)

"עם זאת, כשנוצרה ההזדמנות והציעו לי לנהל את החפירה ביבנה, שכנעתי את דניאל לבוא איתי ואנחנו ונהנים מאוד ממה שאנחנו עושים. אתה מגיע ליום עבודה ואין לדעת מה יהיה. בתקופה הזאת אנחנו עובדים בשטחים מאוד ספציפיים, אבל עדיין מוצאים דברים מפתיעים. בקיץ עובדים בהרבה שטחים במקביל, אז יש הרבה יותר הפתעות. אני יודע שמה שנכתוב ונתעד מהעדויות והממצאים שאנחנו מגלים, זה כל מה שיישאר. זאת אחריות גדולה. בשביל זה אנחנו פה".

קשה לחמוק מהדימוי הציורי שיש לארכיאולוגים, מאינדיאנה ג'ונס ועד יגאל ידין.
ורגה: "באורוגוואי יש דימוי מאוד רומנטי. אנשים חושבים על אינדיאנה ג'ונס. כשאני מבקר את המשפחה שם, שואלים אם גיליתי דברים מסעירים. בארץ זה תלוי את מי שואלים. מפתיע אותי כל פעם מחדש לגלות שיש אנשים שלא יודעים מה זה ארכיאולוגיה. בקצה האחר של הספקטרום יש אנשים שכבר השתתפו בחפירות ומזהים ארכיאולוגיה עם ידיעת הארץ. אנחנו יודעים שהרבה חרדים רואים בנו מחללי קברים.

בצר: "החברים מהמושב קוראים לי אינדיאנה ג'ונס ומתעניינים איפה אני חופר ואם מצאתי משהו מעניין. לפעמים אפילו מצטרפים לחפירה. יש שמתייחסים אלינו כאל מעכבי פיתוח. יזמים וקבלנים שרואים בנו גורם מעכב, כי אי אפשר פשוט לבוא ולבנות. רוצים שנעזוב אותם בשקט. יש כאלה שתופסים את רשות העתיקות כנודניקים שבאו להפריע, הרגולטור שתוקע עם התניות והנחיות דרקוניות.

"אני חושב שטוב שהחוק אצלנו לא מתירני. מצד שני, אני באמת מבין אנשים שבונים את בית חלומותיהם, השקיעו את מיטב חסכונותיהם וכועסים כי התגלו שרידים ארכיאולוגיים בשטח שלהם ואין ברירה, עכשיו צריכים לממן את החפירה הארכיאולוגית. זו בדיקה שיכולה לעלות הרבה כסף. ברור שיש גם הקלות, אבל זה מה שהחוק היבש אומר".

ב-12:00 מתאספים העובדים ואנשי המנהלה לארוחת צהריים משותפת סביב שולחן אחד. אחרי הארוחה תימשך החפירה עד 14:00, אז יעלו העובדים על הסעה שתיקח אותם חזרה למחסום ומשם הביתה. אוריאל וצוות המנהלה יטפלו בפרטים אחרונים לקראת יום המחרת. ורגה ובצר יסכמו את היום וימהרו לאסוף את הילדים. תל יבנה השוקק ישקע שוב בתרדמה וימתין, על סודותיו, לחופרים שישובו מחר בבוקר.

ערימת חרסים בתל יבנה. להתראות מחר (צילום: מאיה רונן)